רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Rush - Beyond the Lighted Stage

Rush

Beyond the Lighted Stage

2-DVD

2010 Zoe Records

USA

(1:46:55)

rushbeyondthelightedstage.com

ביקורת: אורי ברייטמן

13/08/10

סרט התעודה הטוב ביותר שנעשה עד היום על להקת ראש (Rush) יצא 42 שנה לאחר היווסדה. שני במאים אמריקנים, סאם דאן וסקוט מקפדיין, לקחו על עצמם את המשימה לספר את סיפורה של "להקת הקאלט הגדולה בעולם", כפי שכונתה על ידי הסולן שלה עצמו. הסרט התיעודי, באורך מלא, יצא לאקרנים במהלך 2010. במקביל יצאה לחנויות גרסת דיוידי מורחבת, המכילה 16 קטעים נוספים, בעיקר קליפים שלא יצאו עד היום וחומר תיעודי מעניין שלא שרד את העריכה האכזרית של הסרט הרשמי.


הסרט מיועד למעריצי הלהקה, שמספרם נמדד כיום במאות אלפים, אם לא למעלה ממליון. מי שלא מכיר את הלהקה, מן הסתם יטבע בים הפרטים והטריוויה. סיפורם של שלושה קנדים שהקימו להקה מצליחה שממשיכה להקליט ולהופיע אחרי 40 שנה, אינו מדהים לכשעצמו. אבל המעריצים ילמדו הרבה על הלהקה, ויבינו את סיפורה בצורה טבעית יותר, אם גם קראו ראיונות רבים במשך השנים.


גדי לי
גדי לי, סולן ובסיסט
"שני ההורים שלי היו ניצולי שואה. גדלתי בתור ילד שקט, נבעכי, בשכונת ווילודייל בעיר טורונטו, קנדה. הוריי היגרו הנה אחרי מלחמת העולם השנייה עם 10 דולר בכיס. הם גידלו אותי בפרברים. כשנכנסנו לשכונה, היינו אחת המשפחות היהודיות היחידות באיזור. אבי נפטר כשהייתי בן 12, לכן במשך קצת פחות משנה הייתי צריך ללכת פעמיים ביום לבית הכנסת, ואסור היה לי לשמוע מוסיקה". כך מספר גדי לי, סולן להקת ראש, על ילדותו בקנדה, עוד כשהיה ידוע בשמו האמיתי, גארי לי וויינריב). קל לישראלים להזדהות עם סיפור כזה, למרות ש'ראש' לא טרחה מעולם להופיע בישראל הרחוקה והלוהטת.


הכל התחיל בחטיבת הביניים. גדי פגש שם את אלכס זיבוז'ינוביץ, גם הוא בן למשפחת מהגרים (יוגוסלבית). שניהם זכו לקבל מהוריהם גיטרה כשהיו צעירים. שניהם הרגישו ניכור כלפי שאר התלמידים, לשניהם היה חוש הומור משונה, ושניהם התלהבו ממוסיקה באותה צורה. הכימיה הייחודית בין גדי ואלכס (ששינה את שמו היוגוסלבי לשם אנגלו-סקסי: לייפסון) נותרה הדבק שמחזיק את ראש גם היום, ארבעים שנה אחרי שהחלו לנגן במסיבות ובפאבים. גיל השתייה המינימלי ירד ב-1971, שינוי משפטי שאיפשר ללהקת הארד-רוק כמו ראש להשתפשף מול קהל שתוי, כבד ופרוע, המחפש ריגושים קיצוניים.


אלכס לייפסון
אלכס לייפסון, גיטרות
אבל לשניהם היו בעיות עם ההורים ועם הלימודים: הקריירה המוסיקלית הפרועה של הבנים נראתה למשפחות המהגרים כמו סיכון קיומי אמיתי. שתי האמהות של גדי ואלכס התראיינו לסרט, אלמנט חשוב שמעצים את הקירבה לנפשות הפועלות. "ההורים שלי צדקו, אני חשבתי שאני יודע הכל. בשבילם הילדים היו הכל", מתוודה אלכס. "אני רציתי לברוח מכל הכבדות הזאת", מסביר גדי את הסיבה לבחירה בקריירת המוסיקה, שהרחיקה אותו עד כמה שאפשר מפרברי טורונטו.


הבריחה מקנדה היתה, כך מסתבר בסרט, מפלט אחרון: הלהקה פנתה לכל חברות התקליטים בקנדה, אבל הן היו רק שלוחות של חברות בארה"ב. ראש קיבלה תשובה שלילית מכולן. האמרגן שלהם, ריי דניאלס, מספר ש"נאלצתי להשיג את הכסף להפקת האלבום בעצמי, היינו מוכנים לתת את האלבום בחינם כדי שמישהו יקדם אותו, אבל גם זה לא הלך". לכן לא היתה ברירה אלא לעבור את הגבול הדרומי, לנסוע דרום-מזרחה, ולחתום בניו-יורק.


בילי קורגן
בילי קורגן - סמשינג פמפקינז
למה בכלל לעשות סרט תיעודי על ראש? המוסיקאי בילי קורגן מה'סמאשינג פמפקינגז' עלה על נקודה נכונה, המופיעה מיד בתחילת הסרט: "לד זפלין, הביטלס - שתי הלהקות הללו הוזכרו והוסברו יותר מדי בהיסטוריה של הרוק. זה לא מספר את כל הסיפור. אז למה להקת ראש נדחקה לשוליים? זה לא משנה. הם פשוט שם. ומישהו צריך להסביר מדוע הם שם". לס קלייפול (להקת פרימוס), טים קומרפורד (רייג' אגנסט דה מאשין), טרנט רזנור (ניין אינץ' ניילז) וג'ין סימונס (קיס) הם רק חלק מצוות ההסברה הבינלאומי.


העיר קליבלנד, שבאותה תקופה היתה עיירת פועלים, אימצה את השיר "וורקינג מן". רוב המאזינים ששמעו את השיר ברדיו המקומי של קליבלנד, חשבו שמדובר באלבום חדש של לד זפלין. בעקבות ההצלחה בקליבלנד, ראש קיבלה הצעה טובה משיקגו (מרקיורי רקורדס). זו היתה התקופה שבה המתופף הראשון של ראש, ג'ון ראטסי, נאלץ לעזוב: הוא לא היה בריא, והוא לא התמודד בהצלחה עם הכיוון הפרוגרסיבי של ראש. לי ולייפסון נאלצו להיפרד מחברם לבית הספר התיכון, לא רק כדי להציל את חייו, אלא בעיקר כדי לממש את ההבטחה המקצועית הטמונה בהם.


ניל פירט
ניל פירט - מילים, תופים וכלי הקשה
ניל פירט, ילד קנדי בלתי-ספורטיבי בעליל, אהב לקרוא ללא הפסקה. גם הוא הרגיש כמו אאוט-סיידר, והשתמש במערכת התופים כדי לשקם את בטחונו העצמי המעורער. הוא הופיע עם כמה להקות בתקופת התיכון, אבל לפרנסתו עבד בעסק המשפחתי. כאשר הגיעו מנהלי ראש כדי להציע לו את תפקיד המתופף החדש, אביו לא נלחץ: במקרה הגרוע ביותר, אמר לבנו, תוכל לחזור לעבוד כאן. הבן לא חשב פעמיים, העמיס את מערכת התופים שלו על הרכב של אמא, ולא חזר.


הסרט מתעכב על דרך החתחתים של ראש בדרך להצלחה המסחרית הגדולה: סיבוב הופעות בלתי-נגמר בתור להקת חימום. נוסעים ארבע שעות בשביל לנגן עשרים וחמש דקות בלבד. הלהקה עברה מעיירה נידחת אחת לשנייה, עבדה כמו מטורפת, חיה בתנאים גרועים, ולא לקחה חופש. ראש התקרבה ללהקת 'קיס', שאותה חיממה במשך חודשים ארוכים. חברי 'קיס' התייחסו ל'ראש' כאל "לד זפלין הקנדית", בעיקר הודות לקולו הגבוה של גדי לי. אבל כבר אז היה ברור שחברי ראש היו ילדים טובים מבית טוב: בלי סמים קשים, בלי גרופיות, בלי אלימות ובלי סקנדלים בדרכים. בולט במיוחד היה פירט, תולעת ספרים אימתנית, שהתנהג כמו פרופסור באוניברסיטה שבמקרה יצא לסיבוב הופעות.


"תראה כמה ספרים הוא קורא, ובאילו מילים הוא משתמש. הבחור הזה ממש יכול לכתוב לנו ליריקה", אמרו לי ולייפסון זה לזה, כשהם משתאים מיכולותיו האינטלקטואליות החריגות של המתופף. זו היתה פתיחת מבול הכתיבה מבית היוצר של פירט, הפילוסוף והוגה הדעות מטעם 'ראש'. הלהקה עבדה על כל השירים שלה בזמן סיבוב ההופעות, וכשהגיעה לאולפן כבר היתה מוכנה לגמרי. בהשפעת סגנון הכתיבה האפי של פירט, ובהשפעות פרוגרסיב בריטי, החלה ראש לפתח סגנון כתיבה שכלל שירים ארוכים ומורכבים, המכילים תתי-פרקים, מוטיבים חוזרים, עיבודים המושפעים מתזמורות וסימפוניות, וסיפורים עלילתיים מופשטים שלא עסקו ברומנטיקה.


ב-1975 הלהקה כבר היתה מוכנה להתאבד עם המוסיקה הבלתי-מתפשרת שלה. חברת התקליטים לא היתה מרוצה, והאלבום 'קארס אוף סטיל' לא נקלט היטב. כאשר ראש נכנסה לאולפן כדי להפיק את 2112, יצירת המופת הראשונה שלה, שלושת חברי הלהקה היו משוכנעים שזוהי שירת הברבור שלהם. למרות הלחץ להתפשר, להתקצר, להתמסחר ולרדת למכנה המשותף הנמוך ביותר, הלהקה התעקשה לכוון גבוה, לעשות אמנות קונספטואלית, ולהתעלם מן הדרישות של שוק הסינגלים. במבט לאחור, זה היה צעד אמיץ מדי, כמעט בלתי-רציונלי, שרק שלושה בחורים צעירים מסוגלים לעשות - ולא גברים בשנות ה-30 וה-40 לחייהם, בעלי משפחות גדולות, משכנתאות כבדות, מחויבויות חוץ-מוסיקליות וחיבה לחיים נוחים מבחינה כלכלית.


הקהל של ראש, כך מתברר מן הסרט, היה חכם יותר מחברת התקליטים: חובבי הרוק קלטו את משמעות האפוס הפרוגרסיבי שלהם, למרות שהוא לא הושמע ברדיו. האלבום היכה חזק בשוק האמריקני, לתדהמתה הגמורה של 'מרקיורי', שחזתה לו עתיד קודר. "האלבום 2112 קנה לנו עצמאות, וחברת התקליטים לא נגעה באלבומים שלנו מאז", מצהיר לייפסון בסרט. "2112 הכניס אותנו למעמד הבלתי-משוחדים...מאותו רגע ואילך, יכולנו לעשות מה שרצינו". אפשר להתווכח שעות על אמנות גבוהה, אבל אף מנהל לייבל לא יכול להתווכח דקה אחת עם הצלחה מסחרית שמגיעה מלמטה.





גם אחרי שחברת התקליטים נתנה להם יד חופשית מבחינה אמנותית, המשיכה ראש לחטוף ביקורת: היחס המורכב של חברי להקת ראש למבקרי מוסיקה בפרט, ולעיתונות המוסיקה בכלל, מתבטא היטב בסרט. אלכס לייפסון מאמין שהמבקרים פשוט רצו להיראות מגניבים ואופנתיים, ולכן השתמשו ב'ראש' כדי לתקוף רוק כבד ורוק מתקדם. בשלב מסוים, אומר לייפסון, הלהקה פשוט התעלמה מכל הביקורות; זאת למרות שהן לא שיפרו את מצב רוחם, או את חיבתם לכלי התקשורת השונים. להיפך: הניכור מן העיתונות והתקשורת רק שיפר את היחס של הלהקה למעריצים, בנסיון מוצלח לוותר על כל המתווכים למיניהם.


חיצי הביקורת הרעילים ביותר של מבקרי המוסיקה נשמרו בקפידה לתופעת קולו הגבוה של גדי לי: "עכברוש שנלכד במסחטת בגדים", "מיקי מאוס עם הליום", "אוגר על אובר-דרייב", "יללות המתים בגיהנום", "חתול שתקעו לו מבער בתחת" - העלבונות הגיעו מן המבקרים שהתקשו לקטלג אותם, אבל לא מהקהל, שפשוט אהב את המוסיקה כפי שהיא, ולא הרגיש שמתנשאים עליו. בלאו הכי, מי שנרתע מקולו של גדי לי - לא נזקק לביקורות כדי להתעלם מ'ראש'.


להקת ראש עם גיטרות כפולות-צוואר
גיטרות כפולות-צוואר - לי ולייפסון
הסרט מתעד היטב את השינוי התרבותי שחל בלהקה החל מ-1977, כאשר ראש החלה להצליח גם באירופה, להקליט מחוץ לארצות הברית ולהופיע באנגליה. גדי לי הודה שכל הגיבורים המוסיקליים שלהם הגיעו מאנגליה, והתקופה הבריטית שלהם שיפרה את בטחונם העצמי. הלהקה הרחיבה את הציוד שלה, וכל נגן החל להתרחב: מערכת התופים של פירט התפשטה כמו מפלצת מעגלית, בעוד לי ולייפסון התהדרו בגיטרות כפולות-צוואר. עם השנים הם נפטרו מן הגיטרות הכבדות הללו, לטובת אפקטים דיגיטליים נוחים.


השנים 1977-1978 מוגדרות בתור התקופה הדינמית והאמיצה ביותר בתולדות ראש. אז היא החלה לפרוץ מגבלות טכנולוגיות, לנגן בוירטואזיות קיצונית, ולפתח יצירות מוסיקליות מורכבות ושאפתניות ככל האפשר. קירק האמט (הגיטריסט של מטאליקה) מציין ש'ראש' השפיעה עליו מאוד באותה תקופה, ושהוא הופתע מכך ששלושה מוסיקאים מסוגלים להוציא סאונד גדול כל כך. גם מייק פורטנוי (דרים ת'יאטר) אומר בסרט דברים דומים על הלהקה שסיפקה לו השראה עצומה.


כאן נכנס לשימושם של חברי הלהקה המונח אובר-ריץ' (Over-Reach), שמשמעותו היא, בערך, 'להיות שאפתני מדי' או 'לטפס על עץ גבוה'. גם כמות ההופעות המטורפת (200 בשנה) הרחיקה את השלישייה מן השפיות. סטיבן קולבר, מנחה טלוויזיה אמריקני, שאל אותם (שנים רבות אחר כך): "האם קרה לכם שהתחלתם לכתוב שיר כל כך אפי [ארוך], עד שבסוף הכתיבה הושפעתם מעצמכם, כי השיר שייך לתקופה כל כך מוקדמת בקריירה שלכם?". אכן, קל היה לאבד את הידיים, הרגליים והאוזניים באפוסים של ראש, במיוחד למי שלא הורגל בהאזנה ליצירות שאינן מוגדרות בתור שירים (בית, פזמון וכו').


האלבום 'המיספירס' מוגדר בסרט על ידי חברי ראש בתור האלבום הקשה ביותר שעשו. לאחר שסיימו אותו, החליטו לא לחזור על החוויה עוד. לייפסון ולי דיברו על חיי המשפחה שלהם, ועל העובדה שהם נאלצו להכריע לטובתם. מוסיקה נאלצה לקבל מקום שפוי יותר בחייהם. זהו פתרון החידה: ראש עזבו בהדרגה את הפרוג מפני שכאשר יש לך אישה וילדים, אי אפשר להמשיך להשקיע במוסיקה כל כך הרבה אנרגיות. האפוסים הפרוגרסיביים התישו את ה'טריו'.


לכן הם חזרו לקנדה, הקליטו קרוב לבית, ועברו להפיק אלבומים עם שירים ארוכים פחות, פשוטים יותר להפקה ומחוברים יותר לקרקע. תמו הקטעים באורך 20 דקות, למרות שגם 7-10 דקות היו אורך מותר. ראש נשארה להקה שיכולה להחליף משקלים בקלילות נדירה, לדברי המפיק המוסיקלי הנאמן שלהם, טרי בראון, המתראיין גם הוא בסרט, ומוגדר על ידי לייפסון בתור חבר הרביעי בלהקה, מחמאה ענקית לכל מפיק.


שעה אל תוך הסרט, וההצלחה המסחרית הגדולה של האלבום 'מובינג פיקצ'רז' (1981) מתוארת בהרחבה, כצפוי. הלהקה שאף אחד בקנדה לא רצה להחתים, חזרה הביתה כמנצחת. היא העפילה למקום הראשון במצעד, ישר אל תוך האצטדיונים הגדולים של צפון אמריקה. כאן מתחבר הסרט לכל אותם סיפורי-הצלחה אמריקניים טיפוסיים (ומאוסים, יש לומר), אבל הוא לא מתפתה להכניס מיד משבר מלאכותי מכאיב אל הסיפור, שיפיל אותם חזרה למקום שבו אפשר להפסיק לקנא בהם.


אז לפני שנגררים לסיפור איוב של ניל פירט, מתעכבת המצלמה על היחס של ראש למעריציה: לי ולייפסון החליטו להיות ידידותיים לסביבת האוהדים השרופים בתור עיקרון אסטרטגי, ומפגינים סבלנות אינסופית. פירט, לעומתם, די עצוב להודות שכבן-אדם, מבחינה אישיותית, הוא אינו מסוגל בשום אופן 'לרדת לעם', ללחוץ ידיים למעריצים, ובאופן כללי - להעמיד פנים שאדם זר הוא ידיד נכסף (כפי שכתב בשיר המפורסם 'ליימלייט', Limelight).


לייפסון מוכיח את חוש ההומור הנפלא שלו כאשר הוא מנתח את הפרופיל של מעריץ ראש טיפוסי: "בתחילת הדרך, הקהל היה צעיר מאוד, ו-100 אחוז גברים; ככל שהשנים עברו, זה נותר 100 אחוז גברים". במאי הסרט הצליחו לאתר מעריץ 'ראש' כבד, שדיווח על נוכחות ב-113 הופעות, ומעריץ נוסף (מן העיר קליבלנד) שחגג לאחרונה את ההופעה ה-100 שלו. שניהם גברים באמצע חייהם. אחד המרואיינים בסרט מתאר את מעריצי ראש בתור גיקים מבודדים, פרטים שקטים שלא משתייכים לעדר הקונפורמיסטי.


דאן ומקפיידן, צמד הבמאים, בחרו להתעכב מעט על נקודה כואבת עבור מעריצי ראש, שעדיין מפלגת אותם כיום: המעבר ההדרגתי של הלהקה אל עולם הסינתיסייזרים הפופי בשנות השמונים. האלבום 'פאואר וינדוז' (1985) הצביע על כך היטב. לייפסון מביע את דעתו הנחרצת בנושא (נגד סינתים), בעוד גדי לי מנסה לסנגר על השינוי בכך שבתור כותב מלודיות, הוא זקוק לקלידים כדי לכתוב (אכן, קצת קשה לנגן אקורדים עם גיטרה בס). בהתאמה, פירט עשה הסבה למערכות תופים אלקטרוניות, כפי שבחרו מתופפים רבים, בעיקר מתוך פחד לצאת מהאופנה, באותה תקופה. שטיחי הקלידים של גדי לי דחקו את הגיטרה של לייפסון הצידה, גררו את ראש מחוץ לעולם הרוק, וגרמו להם לשוב לרוק-גיטרות כעבור שנים ספורות.


הקאמבק של האלבום 'קאונטרפרטס' (1993) מתואר כצעד חיובי בסרט, במיוחד כאשר מבינים שכל שנות ה-80 קיבלו זמן קצר באופן מחשיד: דקות ספורות. לא בטוח שסדנאות התופים של פירט עם פרדי גרובר -- אירוע זניח למדי -- היו צריכות לזכות להתייחסות, בעיקר על חשבון אלבומים חשובים ש'ראש' עשתה לפני ואחרי. אבל הכל מתגמד, כמובן, מול הפרק 'גוסט ריידר', שמתאר בקיצור את הטרגדיה של פירט: בתו היחידה, סלינה טיילור, נהרגה בתאונת דרכים ב-1997 בהיותה בת 19, ואשתו (במשך 22 שנה) ג'קלין טיילור נפטרה ממחלת הסרטן, 10 חודשים לאחר מות הבת. פירט היה אבוד לגמרי. הוא עלה על אופנוע ונסע. ראש למעשה הושבתה עד להודעה חדשה.


ניל פירט על האופנוע
ניל פירט על האופנוע
מפתיע לשמוע ממר פירט עצמו, שהמסע הארוך על האופנוע שלו נמשך לאורך 88 אלף קילומטר (!). הוא החל בקנדה, עלה לקוטב, אלסקה, ירד למקסיקו - ואף אחד לא זיהה אותו בשום מקום (כוכב שאיננו כוכב). אלכס לייפסון אמר, בפשטות, ש"ניל היה צריך זמן". מה שנראה היה בהתחלה כמו פרישה מוקדמת, הפך להפסקה זמנית שנמשכה ארבע שנים לפחות. כאשר גדי לי מצהיר בסרט, שהוא חשב שהלהקה גמרה את הסוס, אפשר רק להתפעל מן הכבוד שהשלושה רוחשים זה לזה: אף אחד מהם לא מאמין בתחליפים. טוב שפירט מצא אישה חדשה והתחתן איתה בספטמבר 2000. בתו הקטנה, שנולדה ב-2009, אינה מוזכרת בסרט.


פרק ה'קאמבק' של ראש עלול להזכיר את החלק הסוגר של ספיינל טאפ. למזלה של ראש, שלושת חבריה הם אנשים בוגרים, רגישים, אלגנטיים ומתוחכמים מספיק מכדי ליפול אל קלישאות הרוק הרצוצות. לא רק שהם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות (הלקח המרכזי של בוגרי מכללת ספיינל טאפ), אלא שהם לא נשמעים כמו חבר'ה שעולים לבמה כדי לגמור את החודש - אפילו אם מדובר ב-60 אלף ברזילאים, בהופעה ההיא בריו. הם כבר לא ממציאים שום דבר חדש, אבל הם עושים משהו שהם שלמים איתו לחלוטין. ובמובן מסוים, הם מעולם לא היו כל כך פופולריים.


מכיוון שהסרט הושלם ביוני 2010, לא יכלו יוצריו לתעד את אחד האירועים החשובים ביותר בתולדות הלהקה, לפחות במישור ההכרתי: הכניסה להיכל התהילה של הרוק ב-2013, לצד שמות מכובדים כמו רנדי ניומן, פאבליק אנמי, דונה סאמר, אלברט קינג וקווינסי ג'ונס. אם תצא בעתיד מהדורה מורחבת של הדיוידי הזה (שקיים גם בגרסת בלו-ריי), יהיה נחמד אם יוכלו לכלול בו את הנאום היפהפה של השלישייה בטקס קבלת הפרס, שבו פירט הודה לאקדמיה בנימוס, גדי לי הודה למעריצים, ואלכס לייפסון רק אמר המון "בלה בלה בלה" עם תנועות להבהרת המסר הבלתי-מילולי, שהפיל את הקהל מצחוק.


הדיוידי השני במארז מכיל שבעה קטעים שלא נכנסו אל הסרט - ראיונות וצילומים מאחורי הקלעים. כאן אפשר להתקרב עוד יותר ללהקה, ולהרגיש כמו חלק מן המשפחה. סרטון אחד, למשל, עוסק בתחביבים: אלכס חזק בגולף (חמישה ימים בשבוע); גדי לי מוציא הון על אספנות בייסבול (ופריטי אמנות); פירט הוא חולה אופנועים (בעיקר על כבישים צדדיים). סרטון ארוחת הערב במסעדה, לעומת זאת, ממחיש את חשיבותו של חוש הומור מטופש, לצרכי הישרדותה של להקה ותיקה מדי: כל נסיון להיות רציני מדי היה מוביל להתפרקות מיידית.


רצועות 8-16 בדיוידי השני הן בעיקר קטעים מהופעות חיות שלא יצאו לאור עד היום. גם זה מעניק ערך מיוחד למעריצים הכבדים, שמחפשים בנרות אחרי קלאסיקות כמו 'לה וילה סטרנג'יאטו' מ-1979 או YYZ מתוך סיבוב ההופעות של R30. מבחינה שיווקית ומהותית, היה זה צעד חכם לצרף את לכאן את הקטע 'ראש טרקיס', המוקדש לגרעין המעריצים הקשה, זה שהולך לכנסים כמו 'ראשקון' (RushCon) ומזייף שירים של ראש בקריוקי - כי בסרט המרכזי הם נראים כמו מעריצים של כל להקת רוק אחרת. אחרי כל כך הרבה ראיונות וקליפים, התחושה היא של היכרות ממצה עם הלהקה ומאפייניה הייחודיים.


לסיכום, הסרט התיעודי על ראש, 'מעבר לבמה המוארת' הוא מסמך נפלא, כמעט מושלם, שמצדיק צפייה חוזרת. הקלישאה הגרועה מדויקת: מדובר בצפייה חובה לכל מי שמתייחס לעצמו בתור מעריץ רציני של הפאואר-טריו הגדול המצליח ביותר בעולם הרוק. כמו כל רוקומנטרי, הוא לא ילהיב את מי שלא התוודע למוסיקה של הלהקה, ולכן הוא בגדר 'מסיבה סגורה'. כמו כן, הוא לא יכול להקיף את כל פרטי הסיפור, בניגוד לביוגרפיה כתובה, ובוודאי אינו מתיימר לנתח לעומק אלבומים ספציפיים. אך הסרט מצליח לפתור את חידת נטישתה של הלהקה את הז'אנר הפרוגרסיבי, ומשמש דרך מצוינת להבין את מערכת היחסים בין חברי הלהקה, את הרקע הביוגרפי שלהם, ואת הדרך הקשה שעברו עד היום, כשהם בסיבוב הופעות נוסף, ומתקרבים באיטיות לגיל הפרישה.

הציון: 9/10

תגובות לביקורת זו

***




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")


ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il