 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ב-1974 אלכס לייפסון, גדי לי וג'ון ראסטי כבר היו נגנים משופשפים. רק בני 21, אבל עם נסיון של 5 שנים בהופעות בפאבים ומועדונים בטורונטו. באותה השנה הוציאה חברת מרקורי רקורדס את אלבומם הראשון, Rush. האלבום זכה לביקורות טובות. הארד רוק בלוזי מושפע מזפלין-קרים-המי שהפגין בעיקר את הכשרון הטכני של גדי בבס ואלכס בגיטרה.
השלושה החלו במסע הופעות מפרך שהוביל לפרישה של ראסטי המתופף עקב בעיות בריאות וחוסר מוטיבציה. שני החברים הנותרים החלו לחפש מתופף ובאחד מהאודישנים שקיימו הם גילו את ניל פירט, מטורונטו במקור, שלא סיים את לימודיו התיכוניים וחזר זה מכבר משהייה של שנה באנגליה. זו הייתה אהבה מהסינקופה הראשונה, ולא עבר זמן רב ו-Rush הוציאו את אלבומם השני, Fly by Night בשנת 75. באלבום הזה החל להתפתח דפוס עבודה (שנמשך עד היום) על אלבום: ניל כותב את המילים והשניים הנותרים את המוסיקה.
פירט היה באותה התקופה מושפע מספרות מד''ב ופנטזיה, וספריה של איאן ראנד. עוד באותה השנה יצא אלבומם השלישי שנקרא 'קארס אוף סטיל' (Caress of Steel) - פנינה מוזיקלית תמימה ובוסרית, מתאבן למטעמים המוסיקליים ש-Rush רקחו בין השנים 1975-1982.
האלבום נפתח בפצצת אנרגיה אדומה כחולה ולבנה, כצבעי הדגל הצרפתי. 'יום הבסטיליה' (Bastille Day), שמכוון, איך לא, למהפכה הצרפתית. שיר זה הוא המפורסם מהאלבום ופתח את ההופעות של ראש שנים רבות לאחר מכן. נפתח בריף אגרסיבי ''מדוסטרשן'' ומתואם להפליא בין גדי לאלכס, וממשיך לפזמון שמצטט מהמרסייז. התיאום מופלא, תו התקן של הלהקה, בין שני הגיטריסטים למתופף, סינכרוניזציה פשוט מושלמת, במיוחד במעברים שמנוגנים בדיוק של שעון שוויצרי.
השיר השני, ''I Think I'm Going Bald'', שיר רוקנרול בלוזי חביב; גדי לי כתב את המילים - על התבגרות/הזדקנות ונוסטלגיה לנעורים אבודים והשלמה מתוקה עם הגיל. נשמע מאוד ''אמין'' כשמושר ע''י בחור בן 22. הבא בתור, 'לייקסייד פארק' (Lakeside Park) ממשיך את הקו הנוסטלגי - שיר שפירט כתב על פארק בטורונטו בו היה מבלה את החגים והחופשים בשיט על האגם, צפייה בכוכבים, והתייחדות עם הטבע. בלדה נעימה, ופירט מדגים איך הוא מנגן על תופים ולא רק מתופף עליהם.
'הנקרומנסר' (The Necromancer): כאן המוסיקה נכנסת להילוך מתקדם, תרתי משמע, בשיר טולקיני על מכשף מטיל אימה. 3 חלקים, 12:30 דקות. השיר נפתח בקריינות שמתארת את הרקע לסיפור, וזה על רקע האווירה המוסיקלית, תוצאה של לופים של גיטרות, אפקטי אקו שונים, סליידים של גיטרות, משחקי ווליום עד ש-לי נכנס בשירה. החלק הראשון מסתיים בסולו נהדר של ליפסון. החלק השני נפתח בריף אימתני שמנוגן בו זמנית ע''י כל השלושה ולי פורץ בשירה עצבנית, ואחרי הסולו של ליפסון מתבצע מעבר חד וליפסון נותן את אחד הסולואים האנרגטים-קליימקסים ביותר שנוגנו במוסיקת רוק.
החלק השלישי (שאף יצא כסינגל בזמנו) מורכב משלוש גיטרות, כל אחת באוקטבה אחרת ומספר על הסוף הטוב, לאחר שהמכשף הובס ע''י הגיבור הטוב.
'דה פאונטן אוף לאמנת'' (The Fountain of Lamneth) - הקטע האחרון, 19:59 דקות, מורכב משישה חלקים. יצירה שמפגינה את כל מה שיש לראש להציע. מילים אינטיליגנטיות וקסומות, מלודיות כובשות, נגינה ומוסיקליות מצוינות, פיתוחים מוסיקליים מוצלחים, שילוב של עוצמה ורוך.
באוריינטציה מיתולוגית יוונית, מסופר על מסע בחיפוש אחר המעיין הנחבא של למנת', לצד מילים קסומות ואזכורים שונים מהמיתולוגיה היוונית. פירט כתב פה כמה מהשורות המוצלחות ביותר שלו.
החלק הראשון נפתח בקטע אקוסטי כאשר הבס והתופים מצטרפים בסיומו באופן דרמטי. הקטע השני קצר ותמוה, בן דקה, שקוטע את הרצף של השיר וכולל מעין דיאלוג חירש בין הורים לנער מתבגר, כשכל צד דורש ההפך מהשני במילה אחת (Eearn-Give, Stay-Leave וכיו''ב) וכל זה על רקע התיפוף האנרגטי והעצמתי של פירט.
הקטע השלישי ממשיך את הסיפור, מתחיל שקט כשליפסון מדגים את הארפג'יואים המפורסמים שלו בגיטרה (= פריטת כל אחד מהמיתרים של האקורד מלמעלה למטה באופן מהיר) והבס של לי נותן את הטון. הקטע הרביעי הוא בלדה שקטה-אקוסטית על אהבה טהורה, שיר אהבה מושלם.
הקטע החמישי נפתח בריף גיטרה חשמלי כשהיתר מצטרפים - ומכיל את אחד מהסולואים המושלמים ביותר של ליפסון, כשהגיבור מגיע אל ההר בו חבוי המעיין. וקטע הסיום - סוף הסיפור וחזרה על הקטע הראשון עד לסיום האקוסטי - העתק לפתיחה של היצירה.
חשוב לציין, שלכל אורך האלבום, גם בקטעים הפחות מתקדמים ורוקיים, באים לידי ביטוי כל אותם אלמנטים ''פרוגרסיביים'' של הלהקה: הפתיחות המוסיקלית, השימוש בדמיון, הלחנת ''יצירות'', התיאום/סינכרוניזציה, הדיוק בנגינה, שינוי המשקלים והמקצבים, והכל באופן מחושב. תצרף נדיר בו השלם של הפרטים, מעולים כשלעצמם, עולה על סכומם. זו הסיבה שהלהקה החזיקה מעמד למעלה מ-40 שנה. הם פשוט לא יכולים למצוא פרטנרים טובים יותר אחד לשני.
על אף האתגר לתפקד לצד שני מוסיקאים דומיננטיים כמו לי ופירט, ליפסון עושה זאת בגבורה עם הסולואים המרגשים שלו, השליטה בגיטרה, מבנה האקורדים המיוחד, הדיוק, היכולת להשתלב עם השניים הנותרים. לי מדגיש את תפקיד הבס ככלי נגינה מוביל, והשירה, על אף היותה טעם נרכש, היא בעיני נפלאה. ופירט מעל הכל - כמה רגש הוא מביע בתיפוף שלו; המעברים, הדיוק, הטכניקה. והליריקס - ''פורס מז'ור'' מוסיקלי.
השלושה החלו במסע הופעות מפרך שהוביל לפרישה של ראסטי המתופף עקב בעיות בריאות וחוסר מוטיבציה. שני החברים הנותרים החלו לחפש מתופף ובאחד מהאודישנים שקיימו הם גילו את ניל פירט, מטורונטו במקור, שלא סיים את לימודיו התיכוניים וחזר זה מכבר משהייה של שנה באנגליה. זו הייתה אהבה מהסינקופה הראשונה, ולא עבר זמן רב ו-Rush הוציאו את אלבומם השני, Fly by Night בשנת 75. באלבום הזה החל להתפתח דפוס עבודה (שנמשך עד היום) על אלבום: ניל כותב את המילים והשניים הנותרים את המוסיקה.
פירט היה באותה התקופה מושפע מספרות מד''ב ופנטזיה, וספריה של איאן ראנד. עוד באותה השנה יצא אלבומם השלישי שנקרא 'קארס אוף סטיל' (Caress of Steel) - פנינה מוזיקלית תמימה ובוסרית, מתאבן למטעמים המוסיקליים ש-Rush רקחו בין השנים 1975-1982.
האלבום נפתח בפצצת אנרגיה אדומה כחולה ולבנה, כצבעי הדגל הצרפתי. 'יום הבסטיליה' (Bastille Day), שמכוון, איך לא, למהפכה הצרפתית. שיר זה הוא המפורסם מהאלבום ופתח את ההופעות של ראש שנים רבות לאחר מכן. נפתח בריף אגרסיבי ''מדוסטרשן'' ומתואם להפליא בין גדי לאלכס, וממשיך לפזמון שמצטט מהמרסייז. התיאום מופלא, תו התקן של הלהקה, בין שני הגיטריסטים למתופף, סינכרוניזציה פשוט מושלמת, במיוחד במעברים שמנוגנים בדיוק של שעון שוויצרי.
השיר השני, ''I Think I'm Going Bald'', שיר רוקנרול בלוזי חביב; גדי לי כתב את המילים - על התבגרות/הזדקנות ונוסטלגיה לנעורים אבודים והשלמה מתוקה עם הגיל. נשמע מאוד ''אמין'' כשמושר ע''י בחור בן 22. הבא בתור, 'לייקסייד פארק' (Lakeside Park) ממשיך את הקו הנוסטלגי - שיר שפירט כתב על פארק בטורונטו בו היה מבלה את החגים והחופשים בשיט על האגם, צפייה בכוכבים, והתייחדות עם הטבע. בלדה נעימה, ופירט מדגים איך הוא מנגן על תופים ולא רק מתופף עליהם.
'הנקרומנסר' (The Necromancer): כאן המוסיקה נכנסת להילוך מתקדם, תרתי משמע, בשיר טולקיני על מכשף מטיל אימה. 3 חלקים, 12:30 דקות. השיר נפתח בקריינות שמתארת את הרקע לסיפור, וזה על רקע האווירה המוסיקלית, תוצאה של לופים של גיטרות, אפקטי אקו שונים, סליידים של גיטרות, משחקי ווליום עד ש-לי נכנס בשירה. החלק הראשון מסתיים בסולו נהדר של ליפסון. החלק השני נפתח בריף אימתני שמנוגן בו זמנית ע''י כל השלושה ולי פורץ בשירה עצבנית, ואחרי הסולו של ליפסון מתבצע מעבר חד וליפסון נותן את אחד הסולואים האנרגטים-קליימקסים ביותר שנוגנו במוסיקת רוק.
החלק השלישי (שאף יצא כסינגל בזמנו) מורכב משלוש גיטרות, כל אחת באוקטבה אחרת ומספר על הסוף הטוב, לאחר שהמכשף הובס ע''י הגיבור הטוב.
'דה פאונטן אוף לאמנת'' (The Fountain of Lamneth) - הקטע האחרון, 19:59 דקות, מורכב משישה חלקים. יצירה שמפגינה את כל מה שיש לראש להציע. מילים אינטיליגנטיות וקסומות, מלודיות כובשות, נגינה ומוסיקליות מצוינות, פיתוחים מוסיקליים מוצלחים, שילוב של עוצמה ורוך.
באוריינטציה מיתולוגית יוונית, מסופר על מסע בחיפוש אחר המעיין הנחבא של למנת', לצד מילים קסומות ואזכורים שונים מהמיתולוגיה היוונית. פירט כתב פה כמה מהשורות המוצלחות ביותר שלו.
החלק הראשון נפתח בקטע אקוסטי כאשר הבס והתופים מצטרפים בסיומו באופן דרמטי. הקטע השני קצר ותמוה, בן דקה, שקוטע את הרצף של השיר וכולל מעין דיאלוג חירש בין הורים לנער מתבגר, כשכל צד דורש ההפך מהשני במילה אחת (Eearn-Give, Stay-Leave וכיו''ב) וכל זה על רקע התיפוף האנרגטי והעצמתי של פירט.
הקטע השלישי ממשיך את הסיפור, מתחיל שקט כשליפסון מדגים את הארפג'יואים המפורסמים שלו בגיטרה (= פריטת כל אחד מהמיתרים של האקורד מלמעלה למטה באופן מהיר) והבס של לי נותן את הטון. הקטע הרביעי הוא בלדה שקטה-אקוסטית על אהבה טהורה, שיר אהבה מושלם.
הקטע החמישי נפתח בריף גיטרה חשמלי כשהיתר מצטרפים - ומכיל את אחד מהסולואים המושלמים ביותר של ליפסון, כשהגיבור מגיע אל ההר בו חבוי המעיין. וקטע הסיום - סוף הסיפור וחזרה על הקטע הראשון עד לסיום האקוסטי - העתק לפתיחה של היצירה.
חשוב לציין, שלכל אורך האלבום, גם בקטעים הפחות מתקדמים ורוקיים, באים לידי ביטוי כל אותם אלמנטים ''פרוגרסיביים'' של הלהקה: הפתיחות המוסיקלית, השימוש בדמיון, הלחנת ''יצירות'', התיאום/סינכרוניזציה, הדיוק בנגינה, שינוי המשקלים והמקצבים, והכל באופן מחושב. תצרף נדיר בו השלם של הפרטים, מעולים כשלעצמם, עולה על סכומם. זו הסיבה שהלהקה החזיקה מעמד למעלה מ-40 שנה. הם פשוט לא יכולים למצוא פרטנרים טובים יותר אחד לשני.
על אף האתגר לתפקד לצד שני מוסיקאים דומיננטיים כמו לי ופירט, ליפסון עושה זאת בגבורה עם הסולואים המרגשים שלו, השליטה בגיטרה, מבנה האקורדים המיוחד, הדיוק, היכולת להשתלב עם השניים הנותרים. לי מדגיש את תפקיד הבס ככלי נגינה מוביל, והשירה, על אף היותה טעם נרכש, היא בעיני נפלאה. ופירט מעל הכל - כמה רגש הוא מביע בתיפוף שלו; המעברים, הדיוק, הטכניקה. והליריקס - ''פורס מז'ור'' מוסיקלי.
המעריצים לא ידעו איך לאכול את האלבום הנסיוני הזה והמבקרים, שלא מחמיצים הזדמנות לקטול אלבום ''פרוגרסיבי'', כיוונו היטב למטרה גם הפעם. בחברת התקליטים נבהלו מהקולות ופעלו להפרת החוזה של הלהקה. בפני ראש עמדו שתי ברירות - להתפשר מבחינה אומנותית ולהיענות לרחשי הקהל, המבקרים והמנהלים, או להמשיך ליצור את המוזיקה שמעניינת אותם. התשובה באה ב-2112, האלבום הפרוגרסיבי המופלא שיצא שנה מאוחר יותר, מכר יותר מפלטינה והפך את ראש להצלחה בינלאומית.
הציון: 7/10
הביקורת של אסף זק פורסמה במקור באתר '
