רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים

Dream Theater - Score

Dream Theater

Score

2-DVD

2006 Rhino Records / Wea

ארה"ב

(164:00)

DreamTheater.net


ביקורת מתורגמת מאנגלית: פול רוי

11/9/06

מבוא אישי מאת המבקר, פול רוי

בתחילה נשמעה הכותרת של הדיוידי הזה ("הסיבוב העולמי של חגיגות העשרים") אבסורדית. האם יכול להיות שהלהקה ה'חדשה' המועדפת עליי, דרים ת'יאטר, היא כבר בת עשרים? זה נדמה כאילו רק אתמול שמעתי בפעם הראשונה את השיר "פול מי אנדר" (Pull me Under) ברדיו, בזכות תחנת רוק-98 של בולטימור, ונפלתי מהכיסא. מצד שני, עברו 14 שנה מאז. השיר המרכזי באלבום ההוא (אימגז' אנד וורדז) הוא אחת מאותן פנינים שמופיעות רק פעמים ספורות בכל עשור, ומשנות לחלוטין את הפרספקטיבה המוסיקלית שלך. דרים ת'יאטר היתה כל מה שציפיתי מלהקה - הגדולה הפרוגרסיבית של יס (Yes), העוצמה והאינטנסיביות של מטאליקה, הקסם המלודי של בוסטון, והוירטואוזיות האינסטרומנטלית של ראש (Rush). דרים היו הלהקה שלי; פרוגרסיב-מטאל היתה הדת החדשה שלי.

 

חברי הגרעין של דרים ת'יאטר - ג'ון פטרוצ'י, ג'ון מיונג, מייק פורטנוי - נפגשו לראשונה במכללת המוסיקה ברקלי של בוסטון בשנת 1985. בתחילה גייסו את חבר התיכון של פטרוצ'י, קווין מור, לתפקיד הקלידן. אחר כך את הכניסו את כריס קולינס לתפקיד הזמר הראשי, הקימו את להקת מאג'סטי (Majesty) ושיחררו קלטת דמו בהפקה עצמית, שנה אחר כך. צ'רלי דומיניצ'י, מהעיר ניו-יורק, החליף את קולינס כזמר הראשי, והלהקה נאלצה להחליף את שמה לאחר שגילתה שיש עוד להקת מאג'סטי שכבר התפרסמה לפניהם.

 

בשנת 1988 חתמה דרים ת'יאטר על חוזה ההקלטות הראשון שלה, ויצאה עם אלבום הבכורה כשיום וחלום נפגשים. אחרי הופעות ספורות לקידום האלבום, דומיניצ'י פוטר בפתאומיות מן הלהקה. החיפוש אחר זמר חדש ללהקה החל שוב. בשנת 1991, אחר שבחנו יותר ממאתיים מועמדים לתפקיד, הלהקה בסוף מצאה זמר חדש -- הקנדי ג'ון לברי, שנאלץ לשנות את שמו הפרטי לג'יימס בגלל "עודף-ג'ונים" בלהקה. באותה שנה חתמה דרים על חוזה הקלטות חדש עם חברת אטקו, וסיימה את אלבומם השני - שהפך לציון-דרך עבורה. זה היה אימג'ז אנד וורדז, והוא שם את דרים ת'יאטר על המפה.

 

מאז, ראיתי את דרים ת'יאטר כמעט בכל סיבוב הופעות שאליו יצאו, בכל סוגי המקומות והאולמות. עד כמה שהחבר'ה האלה טובים באולפן, הם אפילו יותר טובים בהופעה חיה. רמת המורכבות המטורפת של כמה משיריהם אפילו לא מתחילה להתקרב למה שהם עושים לייב. קשה להאמין שיותר מדי הרכבי-מחווה לדרים ת'יאטר יצליחו לפעול בעתיד.

 

סיבוב ההופעות של אימגז' אנד וורדז תמיד יהיה הזכור לי ביותר, כיוון שזו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי אותם. זו היתה הופעה קטנה, מתחת לכיפת השמיים, עם כמה מאות אנשים בקהל. אבל היא היתה קסומה. הם הגיעו לשיאם בסיבוב ההופעות של "תמונות מזיכרון" (Scenes from a Memory), ומאז הם לא הביטו אחורה.

 

על ההופעה והדיוידי

"סקור" (Score) הוא וידאו ההופעה החמישי של דרים ת'יאטר. לדעתי, הוא המספק ביותר מכולם. כמובן שיש לי כמה תלונות פה ושם, במיוחד בגלל רשימת השירים, אבל זה ללא ספק דיוידי יוצא דופן. רמת ההפקה נמצאת באותה רמה של בודוקאן, מה שאומר שהכל נראה ונשמע מדהים.

 

ההופעה הוקלטה ב-1 באפריל 2006, באולם רדיו סיטי מיוזיק הול, בעיר ניו-יורק. מכיוון שסיבוב ההופעות הוגדר כ"יום הולדת עשרים ללהקה", היה מאכזב לגלות שרוב השירים במופע התמקדו בחומר החדש, שממנו אני פחות מתלהב. הלהקה התעלמה מרוב שיאי הקריירה שלה. עם זאת, צריך לתת להם קרדיט על כך שהם לא חוזרים על עצמם כמו שלהקות אחרות עושות, ועל כך שיש להם מספיק ביטחון בחומר החדש שלהם בשביל להפוך אותו למוקד של כל סיבוב חדש.

 

ההופעה מחולקת לשתי מערכות עיקריות: הראשונה מציגה את הלהקה לבדה, ונמשכת כשעה. השנייה מציגה תזמורת, ונמשכת כשעה וארבעים דקות. זה מה שקורה כשאתה צריך לבצע שירים באורך של אלבומים.

 

החלק הראשון

המופע מתחיל כאשר מסך הבמה האדום נמשך לצדדים ומגלה שני מסכים גדולים, עליהם מוקרנות תמונות אלבומי הלהקה. ה'ריפים' הקצביים שפותחים את The Root of all Evil מתוזמנים בצורה מושלמת עם אורות הבמה, והופכות את פתיחת האירוע ל'קילר' אמיתי. מיד מרגישים את האנרגיות החשמליות שיוצאות מן הקהל המקומי, שממלא את הלהקה באנרגיה ומוביל לאחת מן ההופעות הדינמיות ביותר שלהם. זאת בניגוד לאווירה המעט-מדכאת של ההופעה בבודוקאן.

 

הם המשיכו עם שיר נוסף וידידותי-לרדיו מהאלבום אוקטבריום (I Walk Beside You). אחרי זה, הדברים מתחילים להיות באמת מעניינים. הקטע Another One לוקח אותנו אחורה אל הדמואים של להקת מג'סטי. זה הזכיר לי את החומר המלודי של אימג'ז מתחילת הדרך. יופי של שיר.

 

המשך התנועה על ציר הזמן המוסיקלי מאפשר ללהקה לנער את האבק מהשיר 'אפטרלייף', מהאלבום הראשון משנת 1989. הם הביאו אותו לפסגה מסחררת סביב סולו גיטרה נהדר של פטרוצ'י, אחד מתוך רבים.

 

לאחר ארבעה שירים אל תוך הערב, לברי סוף-סוף פונה אל הקהל בקול מעושה ומוגזם של פרונט-מן. זה בסדר, ג'יימס, אתה יכול להיות פשוט עצמך, אני מתעקש. הוא גורם לקהל להשתולל כאשר הוא מזכיר את האלבום אימג'ז אנד וורדז, והלהקה פורצת עם "אנדר א גלאס מון". הביצועים הקוליים של לברי מעולם לא נשמעו טוב יותר, והוא ממש מבריק כאן. הוא סחב כל תו, אפילו את הגבוהים ביותר, בקלילות רבה. רודס לא התאפק והוסיף כמה ריפים של פסנתר בסגנון ראגטיים, שתמיד יעצבנו אותי. חבל שלא הצליחו לקרוא לכמה חברי להקה מן העבר כאורחים מיוחדים. זה היה יכול להיות יפה לראות את קווין מור שוב בביצוע של הקלאסיקה הזאת.

 

האלבום Awake זכה לייצוג של שיר אחד בלבד: "אינוסנס פיידד". למרות שזה לא השיר הטוב ביותר באלבום, הם הזרימו לתוכו חיים חדשים באותו ערב. קיוויתי לשמוע עוד שירים מועדפים כמו "סקארד" או "שש-אפס-אפס" ואולי אפילו "נתפס ברשת" -- אבל אין מה לעשות, הם ניגנו "רק" שלוש שעות.

 

אחת ההפתעות והקטעים הזכורים ביותר כאן הוא הביצוע לשיר "רייז דה נייף" (Raise the Knife) שהוקלט עבור האלבום "פולינג אינטו אינפיניטי" (Falling into Infinity) אך מעולם לא יצא לאור. שלא כמו המעריצים והמבקרים, אני אוהב את האלבום ההוא; בוודאי יותר מאשר כל החומר שיצא אחרי "סינס". זה לא יאומן ששיר כל כך מוצלח לא הצליח להשתלב באלבום. כנראה שבגלל אורכו (12 דקות), הם היו צריכים אלבום כפול בשביל להכניס אותו. המערכה הראשונה הסתיימה בגדול עם אחת הגרסאות היותר-טובות של "דה ספיריט קאריז און" שאי-פעם תשמעו.

 

החלק השני של המופע

למרות שאני בטוח שהלהקה לקחה לעצמה הפסקה קלה אחרי המערכה הראשונה, הדיוידי קופץ ישר אל התזמורת שעלתה על הבמה לביצוע המערכה השנייה. הם שיגרו את עצמם הישר אל תוך מסמר הערב: "שש דרגות של מערבולת פנימית" (Six Degrees of Inner Turbulence), בביצוע מלא, כל שמונת הקטעים, כל ארבעים-ומשהו הדקות.

 

מעולם לא הייתי המעריץ הכי גדול של האלבום הכפול הזה. הוא היה יכול להיות דיסק אחד מצויין אם היו עורכים אותו כמו שצריך, אבל הביצוע התזמורתי הזה הוא פשוט פיצוץ למוח. הקטע הפותח "אוברטורה" קצת ארוך מדי, מכיוון שהם ניפחו אותו בכמה דקות נוספות, אבל השיר ממש ממריא ברגע שהלהקה מצטרפת לביצוע. פטרוצ'י אפילו מרכיב גיטרה כפולת-צוואר בשביל ביצוע "סוליטרי של", שמאפשרת לו לנגן את תפקידי הליווי על גיטרת 12-מיתרים.

 

דרים ת'יאטר מאיטים את הקצב קצת עם בלאדות מתוזמרות-היטב כמו "וייקנט" מן האלבום רכבת המחשבה, שתמיד שיעמם אותי עד דמעות. המשיך אותו "התשובה נמצאת בפנים", אותה בלאדה מן האלבום אוקטבריום שזכתה להתרומם בזכות עיבוד תזמורתי יפהפה והביצועים המעולים של לברי בשירה.

 

הבא בתור הוא השיר האהוב עליי ביותר מתוך אוקטבריום, "בנים שהוקרבו" (Sacrificed Sons). כאן יש לנו שיר שמבוצע בניו-יורק, על ידי להקה ניו-יורקית, ושעוסק באירועי 11 בספטמבר, אבל איך זה שמר ג'יימס לברי לא מוצא אפילו מילה אחת לומר על השיר העוצמתי הזה שהוא כתב? אני מניח שהוא רצה לתת למילים, ולקטעי הוידאו שהצטרפו אליהם, לדבר בשם עצמם. פטרוצ'י (גיטרה) ומיונג (באס) מתעמתים מדי פעם, ומנסים להתחרות אחד עם השני בתחום ה'ריפים'. הסיום של השיר הזה מפגין הרבה מאוד עוצמה. קלפטון הוא אלוהים? אני אומר שפטרוצ'י הוא אלוהים אחרי הקטע הזה, או לפחות אליל.

 

את המערכה השנייה סוגר האופוס האחרון מבית דרים ת'יאטר, מחווה בת 27 הדקות לז'אנר המכונה "רוק מתקדם" (פרוגרסיב) ויצירת הנושא של אלבומם האחרון, אוקטבריום. השיר משאיל כמה דברים מחלוצי הפרוג, במיוחד בזמן מבוא הקלידים של ג'ורדן רודס, שמעניק מחווה (אם לנסח זאת בעדינות) לקטע "שיין און יו קרייזי דיימונד" של פינק פלויד. הופתעתי לראות את רודס מנגן את חלק ה"לאפ סטיל" (טכניקת נגינה שמאפשרת 'גלישה' של צלילים כמו בכלי-מיתר, בלי קיטוע לתווים מופרדים ומובחנים), שאותו ביצע באופן מבריק. אף פעם לא הייתי מעריץ מושבע של הטכניקה הזאת, ולדעתי גם קווין מור וגם דרק שריניאן התאימו יותר לדרים ת'יאטר -- ועדיין רודס הוא פשוט פלא מהלך בשיר הזה.

 

רודס נטש את גישת המקלדת הבודדת לטובת מראה "סוללת הקלידים", בסגנון ווייקמן או אמרסון. אני בהחלט מעדיף את אשפי הקלידים שלי כשהם מוקפים בהררים של מקלדות ומנגנים על כל אחת עם יד אחרת, לעזאזל. הביצועים המהממים של רודס על ה"קונטיניום פינגרבורד" (Continuum Fingerboard) של חברת "האקן" (Haken) הם מרתקים לצפייה. זו הפעם הראשונה שראיתי את הכלי הזה בפעולה.

 

כשהלהקה חוזרת להדרן, יש טונה של התרגשות וציפייה באוויר. הקהל מריע בפראות בתוך האולם המוחשך, ורק כמה רסיסים של אור בוקעים מן התזמורת. לבסוף מגיח פורטנוי עם תבנית היי-האט מוכרת, ומחלקת המיתרים מספקת את האקורדים הפותחים ל"מטרופוליס". כאשר פטרוצ'י יורה את האקורדים המטרטרים הראשונים של השיר, התאורה מגיבה בהתאם לריף שלו.

 

ההופעה היתה, כמובן, רצחנית לגמרי, אבל כאשר הם עמדו והשתחוו לקהל, נשארתי עם מחשבות כגון: "איפה היה השיר 'טיק דה טיים', או 'פול מי אנדר', או 'לרנינג טו ליב'?". אולי מחרוזת שירים, כמו שלהקת ראש עשתה בסיבוב ההופעות של "יומולדת 35", או כמו ה"אינסטרומדלי" שדרים עשתה בבודוקאן היו יותר מתאימות בהקשר הזה.

 

סאונד והפקה

דרים ת'יאטר ללא ספק שיחקה אותה עם רמת ההפקה של הדיוידי הזה. איכות התמונה (מסך רחב) מרשימה מאוד, ותופסת את כל האירוע במלוא פרטיו, צבעיו ועומקו. עבודת המצלמה היא ברמה הגבוהה ביותר, ומציגה כל זווית אפשרית. לפעמים אפשר לשכוח שאתה לא בהופעה, ורק צופה בגרסת הוידאו שלה. יש המון תקריבים של כל מוסיקאי ועבודתו על כלי הנגינה שלו, אבל לעתים הייתי מעדיף כמה מבטים ארוכים יותר על הבמה כולה, כדי לאזן את הדברים. כמה צילומי 'מסך מפוצל' מופיעים מספר פעמים בצורה אפקטיבית.

 

מיקס ה"דולבי דיגיטל 5.1 סראונד" הוא חד מאוד וגם בעל נפח רב. הערוץ הזה מספק שילוב מצוין של להקה ותזמורת. התלונה היחידה שלי היא נוכחות קצת חלשה של גיטרת הבאס. מצאתי את המיקס של ה"באס-תופים" בדיוידי של בודוקאן קצת יותר טוב, ועדיין זה אחד המיקסים היותר-טובים שתשמעו בתחום ה-5.1 השנה. המיקס המסורתי (PCM סטריאו) לא סובל מאותן בעיות, והוא אחד הטובים ששמעתי מזה זמן רב.

 

בונוסים

החומרים המצורפים כתוספות אל הדיוידי גם הם מרשימים. סרט תעודה מעולה באורך 56 דקות (The Score So Far) לוקח אותך אל לידת הלהקה, ומתקדם לאורך כל הקריירה שלה, עם תיאורים של חברי להקה בעבר ובהווה. צ'רלי דומיניצ'י ודרק שריניאן גם הם לקחו חלק בראיונות, אבל חבל שקווין מור לא היה בתמונה. רוב הראיונות התקיימו במכללת ברקלי למוסיקה, שם פטרוצ'י, פורטנוי ומיונג העלו זכרונות על הימים היפים ההם.

 

אחד הקטעים הטובים ביותר בסרט התיעודי הוא זה שבו פטרוצ'י מתאר איך נאלץ לספר להוריו שהוא פורש מן הלימודים כדי שיוכל להתרכז בעבודה עם הלהקה. "שיכנוע ההורים שאני רוצה ללכת למכללת מוסיקה היה צעד אחד, אבל לשכנע אותם שאני רוצה לעזוב את המכללה היה סיוט אמיתי". אני יכול רק לדמיין את הסיוט הזה.

 

שאר חומרי הבונוס כוללים שלוש הופעות נוספות: הקטע "Another Day" (טוקיו 1993), הקטע "The Great Debate" (בוקרסט 2002), ו"Honor Thy Father" (שיקגו 2005). איכות הצליל נחותה בהרבה בהשוואה למופע המרכזי, אבל אלו עדיין תוספות מצויינות.

 

"אנימציית אוקטבריום" היא יצירת וידאו משעשעת שהופיעה על המסכים בחלק מהזמן בביצוע הקטע אוקטבריום. לרוע המזל, אין שום חוברת מצורפת למארז הדיוידי הזה.

 

לסיכום: שלא כמו בדיוידי של בודוקאן, אני מוצא את עצמי רוצה לצפות שוב ושוב במופע של "סקור". למרות שרשימת השירים איננה מספקת לגמרי, השילוב של הלהקה עם התזמורת והקהל הניו-יורקי מסתכם באחד מן המופעים הטובים ביותר של דרים ת'יאטר מאז ומעולם. זה לא משהו שמעריץ של הלהקה יכול להרשות לעצמו להחמיץ.
הציון: 9/10



  • ביקורת זו מאת פול רוי (Paul Roy) פורסמה במקור באתר BlogCritics.com ותורגמה מאנגלית ע"י אורי ברייטמן, באישורו המלא והכתוב של המחבר המקורי


  • אתר ביקורות הדיוידי של פול רוי נקרא ConcertDvdReviews.com


  • הערה: המופע "סקור" יצא גם בגרסת אודיו (שלושה דיסקים); ביקורת זו מתייחסת רק לגרסת הדיוידי הכפול

תגובות על 'סקור' של דרים ת'יאטר

***


עוד ביקורות עבריות על דרים ת'יאטר






מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...