למרות שאין אפילו מילה אחת בכל האלבום, 'סקה' מציג פה ושם לראווה את קולן היפה של הזמרות ולריו נת' ריינה ורוברטה פאגאני. האלבום מציג מגוון רחב של כלי נגינה אמיתיים עם נטייה לכיוון הווינטג'י והקלאסי: האמונד, פנדר רודז, וורליצר, איי-אר-פי, מלוטרון, אורגנים, פסנתרים חשמליים וסינתים, גיטרות מכל הסוגים, ת'רמין, קלרינט, סקסופון, טרומבון, נבל, כינור, וכמובן בס ותופים. כמעט כל יצירה מציגה גוון אחר לחלוטין, וגישה שונה לגמרי להלחנה ופיתוח. כל הרצועות איכותיות באותה מידה, עם כמה שיאים רגשיים פה ושם (בקטעים 'דנטי', 'דלתא', 'מומיה' ועוד).


חלקים מ'אלף סתווים' אינם יכולים להיקרא 'רוק' במובן הידוע של המילה; האלבום מתעקש שלא מעייף את האוזן עם עיבודים שגרתיים שחוזרים על עצמם. הקטעים מנסים לעשות הכל מלבד לספק וריאציות קלות על אותו רעיון מוסיקלי בסיסי. ניכר ש'סקה' בוחר לשמור על אקלקטיות תוך שהוא מוכן לשלם את המחיר בנגישות נמוכה יותר. זהו בהחלט לא אלבום לכל אחד, אך הוא מניב תשואה רק בטווח הבינוני והארוך. האוזניים קולטות מהר מאוד שיש כאן אוקיינוס של צלילים מעולמות שונים, אבל רק על ציר הזמן מסוגל המוח לעשות סדר במבוך המים המוסיקליים הצלולים שמזג כאן פאולו בוטה עם חבריו המיומנים, מארינונה וזאגו.


בהאזנה ראשונה, 'אלף סתווים' נשמע קצת כאוטי, כמעט הזוי. ככל שנותנים לו את השעות והימים, הוא מבהיר את עצמו, לא מתמסר בקלות אבל מעניק רגעים רבים של השראה עמוקה. הוא הרבה יותר מנסיון איטלקי לעשות קנטרברי, אלא תרומה עדינה ויפה לקטלוג הפרוגרסיבי הבינלאומי. בסופו, מתאים במיוחד לחבר אליו את 'קלאודסקייפ', הרצועה ה-11 והאחרונה באלבום 'אירידיול' של להקת יוגן, שיצא ב-2010. נסו ותיווכחו בעצמכם עד כמה מוסיקה יכולה להיות חכמה, מעמיקה ומרגשת.

לסיכום, 'אלף סתווים' של סקה היא קלאסיקה איטלקית ייחודית שרק משתפרת עם הזמן. מדובר באלבום עדין ומקסים, מהסוג שלא חושף את סודותיו באופן מיידי. אין כאן 'שירים' מהזן הנפוץ, וכל יצירה מאופיינת במבנה עצמאי וחד-פעמי. זו מלאכת-מחשבת אירופאית של הלחנה ועיבוד, שמעניקה כבוד לעבר אך לא מוכנה לקפוא על שמריה.

הציון: 9/10

 אלבומים מומלצים דומים