 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
|
|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
ביקורות אלבומים | |
| Solstice Coil A Prescription for Paper Cuts הוצאה עצמית 2005 ישראל (51:33) Solstice.co.il ביקורת: אורי ברייטמן 05/11/05 |
 |
אלבום הבכורה של להקת סולסטיס קויל הישראלית בהחלט שווה האזנה, למרות שהוא רחוק מן השלמות, ושירתו האנגלית סובלת ממבטא טעון שיפור. הפקה מוסיקלית מפתיעה, יכולת שירה מרשימה, לחנים מגובשים, ליריקה בהירה וקונספט הדוק יוצרים חבילה בעלת משקל אמנותי, אמירה חדה וכמה שירים ראויים. זו הוכחה טובה ליתרונותיה של עשייה עצמאית, בלי שיתוף חברת תקליטים, הרחק מהזרם המרכזי ומן התרבות העברית הדומיננטית. 'מרשם לחתכי נייר', תרגום עברי לשם האלבום, הוא אלבום קונספט מריר ועגמומי, המושר באנגלית ומוגש כמוצר קוסמופוליטי, עם קריצה ברורה לרוק הבריטי. מבחינה מוסיקלית הוא נע על הגבולות המטושטשים-ממילא שבין רוק מתקדם קלאסי, ניאו-פרוג בריטי בסגנון מריליון, רוק "אלטרנטיבי" בסגנון רדיוהד, עם רסיסי השפעות של מיוז, מארס וולטה ופורקיופיין טרי. אין כמעט שום דבר "ישראלי" במוסיקה הזאת, מלבד העובדה שהוא הוקלט כאן. המילה 'ישראל' או 'תל אביב' לא מופיעה בשום מקום באלבום או בחוברת המצורפת. מה שהופך את "מרשם..." לאלבום מוצלח היא האחידות הפנימית שלו - אוסף השירים מתחבר היטב, ואין זיג-זג בין סגנונות שונים. אין ספק שכל חברי הלהקה יודעים לאן הם חותרים, ואין להם ספקות באשר לכיוון האמנותי. מרכיב חשוב נוסף הם הלחנים - סולסטיס קויל מבינים את חשיבותן של הרמוניה, מלודיה ומבנה. מי שיעיין בחוברת ויטרח לקרוא את המילים יבין גם שכותבי המילים (שיר דויטש - הרוב; עופר וישניא - המיעוט) ניסו להעביר סיפור כלשהו, מעין ביוגרפיה דכאונית של אזרח מנוכר בחברה תעשייתית, צבאית, טכנולוגית, צרכנית ומודרנית. למרות שאף אחד מחברי הלהקה לא ניחן ביכולות וירטואוזיות יוצאות-דופן, טוב לגלות שהם לא מנסים להסתיר זאת: אילתורים ארכניים פשוט אינם קיימים, העיבודים אינם מורכבים-לשם-המורכבות, והעיבודים לא מנסים להמציא את הגלגל. היחיד שבאמת בולט הוא הקול של שיר דויטש, שאפשר לתארו כשיבוט של פיש ('מריליון'), ת'ום יורק ('רדיוהד') ודוד ד'אור (פלצטו!). רק המבטא הלא-בריטי והמאוד-ישראלי של דויטש עשוי למנוע את ההצלחה המסחרית של 'סולסטיס קויל' מחוץ לישראל, שכן קשה להבין את המילים שהוא שר וקשה עוד יותר לרדת לעומקם של הטקסטים כאשר המוח עסוק בפיענוח שורשי המבטא (הפתרונות: קורסים אינטנסיביים במכון הבריטי, או חזרה לשפה העברית). הקהל האנגלו-אמריקני עוד יותר ביקורתי בכל מה שנוגע למבטא של זמרי-רוק. ארבעת השירים המוצלחים ביותר באלבום, לפחות לטעמו של החתום מעלה, הם הקטע הפותח "פוטוסנסיטיביטי" (Photosensitivity), האפוס הפרוגרסיבי "סלינג סמוק" (Selling Smoke), השיר "תאונות" (Accidents) ו"נסיעה נעימה" (Enjoy the Ride). בגלל ההפקה המוסיקלית העשירה, ממש לא קל להעביר את המוסיקה אל הבמה: בהופעה חיה זה לא נשמע טוב כמו בהקלטה האולפנית; ולא רק בגלל הסקסופון שמופיע בלעדית באלבום. הליריקה עוסקת, כמעט בכל השירים, בניכור חברתי: הגיבור עובר מסע של ניתוק מכל המוסדות המקיפים אותו. המוטיבים שחוזרים על עצמם לאורך כל הדרך הם סירוב ללכת עם הזרם, יציאה מן הדרכים המקובלות, ייאוש והחמצה. לא רק הטון של המילים הוא מינורי, אלא גם הלחנים עצמם נוטים לכיוון המינורי (במובן של "לא-מאז'ורי"). אפילו כשהמוסיקה נשמעת עליזה לאוזניים שטחיות, הליריקה מפגינה סרקזם עמוק. גם זו בעיה: הדיכאון והעגמומיות לא מאוזנים על ידי אופטימיות, קלילות, חוש הומור או (רחמנא ליצלן) דיבורים על אהבה או זוגיות; בכלל, המין הנשי או דור ההורים נעדרים מן האלבום. המקום היחיד שבו אפשר לחוש בהתייחסות קונקרטית למציאות הישראלית, גם אם באופן עקיף ומרומז, הוא השיר "אפילו משוררים מתים" (Even Poets Die). שיר דויטש מתאר בו את השירות הצבאי, את מום ברית-המילה, את האידיאולוגיה הציונית שנכפית מלמעלה, את העדפת האדמה על האדם ואת היעדר הגבולות המדיניים. הטקסט חריף מאוד, ולכן מתעוררת שאלה כיצד קל כל כך להחמיץ את משמעותו בלי חוברת המילים (רמזים: מבטא לא מוצלח, דיקציה לא מלוטשת, שפה שאינה שפת-אם). מדוע זה גם פרוג: ההשפעות הקלאסיות, העיבודים הווקאליים המורכבים, החריגה מן המבנה המקובל של שיר הרוקנרול המצוי, הציטוטים הפרוגרסיביים על הקלידים (אורגן האמונד בסגנון ג'נסיס, סינתיסייזר מודרני בסגנון קווין מור מלהקת דרים ת'יאטר, כמה שניות שהושאלו מהאלבום BE של פיין אוף סלביישן) - כל אלה מקרבים את סולסטיס קויל אל הרוק הפרוגרסיבי מהזווית הניאו-פרוגית שלו. לכן סולסטיס הרבה יותר קרובים למריליון ואחיותיה מאשר לפרוג-מטאל, פרוג קלאסי או ג'אז-אוונגארד.
לסיכום, אלבום הבכורה של סולסטיס קויל עובד. אמנם בעיית המבטא של שיר דויטש מאפילה על כולו ולמעשה מציבה מכשול משמעותי בדרך לקריירה בינלאומית; ועדיין - השירים עצמם בנויים היטב, ההפקה המוסיקלית מקצועית לחלוטין, והליריקה משכנעת אם כי לעתים חוזרת על עצמה ולא מאוזנת לגמרי. התוצאה הסופית ראוייה להתייחסות מצד מאזינים ישראלים, למרות שהאלבום איננו משקף כל נסיון להשתייך לעולם היצירה הישראלי-עברי.
|
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")