 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
Steve Hillage Fish Rising 1975 Virgin Records (44:59) UK (64:45) ביקורת: אורי ברייטמן 19/11/10 | |
אלבום הסולו הראשון של סטיב הילג', גיטריסט לונדוני יליד 1951, נחשב עדיין ליצירת-מפתח בקריירה שלו. הילג', שהתפרסם כאשר הצטרף ללהקת גונג של דיויד אלן ב-1973, היה כבר מוסיקאי מיומן ומנוסה ב-1975, כאשר הקליט את האלבום. הוא עדיין היה חבר ב'גונג', אבל כבר תיכנן עזיבה ביחד עם שותפתו לחיים ולמוסיקה, הזמרת והקלידנית המתחילה מיקט ז'ירודי. לכן גייס, למעשה, את רוב חברי גונג באותה תקופה להקלטת האלבום הזה, שעוסק באובססיה בריטית טיפוסים: דגים.
'פיש רייזינג' מייצג את אחת הפסגות של זרם מוסיקת ה'קנטרברי' הפרוגרסיבית. למרות שמר דיויד אלן לא משתתף בו כלל, רוחו של מייסד 'גונג' מרחפת מעל פני המים לאורך כל 45 דקותיו המקוריות. יש בו הכל מהכל: סינתיסייזרים חדשניים לתקופתם, סולואי גיטרה מהדהדים, טקסטים קלילים והיתוליים, אילתורי ניו-אייג' עם השפעות הודיות, ליריקה מחוברת לטבע, יחידת כלי נשיפה חמודה להפליא, ואולי הכי חשוב - שנינות קלאסית-אינסטרומנטלית מבית היוצר של הקלידן דייב סטיוארט, חברו הטוב של הילג' מבית הספר.
סטיב הילג' אז ועכשיו: 1977 לעומת 2007 הילג' החל לנגן גיטרה בגיל תשע.
מעריץ מושבע של ג'ון קולטריין (1926-1967), ג'ימי הנדריקס (1942-1970) ולז פול (1915-2009).
סגנון הנגינה שפיתח היה מבוסס על שימוש רב באפקט ה'אקו' (Echo) וה'דיליי' (Delay). במילים פשוטות, הסולואים של הילג' מלאים בהדים, חזרות, נצנוצים ומערבולות. הילג' יודע להשתמש בטכניקה זו בצורה יצירתית, יעילה וחסכונית. הוא לא נסחף עם הזרם, ושולט היטב במה שיוצא לו מהאצבעות.
הילג' הפגין את הטכניקה המגובשת שלו כבר ב-1971, כאשר הקים את להקת קאהן (Khan) והוציא איתה אלבום בכורה מרהיב-אוזן בשם 'ספייס שאנטי' ב-1972.
כבר אז סייע לו חברו דייב סטיוארט על הקלידים, אך 'קאהן' החזיקה מעמד רק מספר חודשים. תוך שנה, הילג' כבר היה הגיטריסט המוביל של 'גונג', והופיע איתה בכל רחבי אירופה.
ההתפתחות של הילג' כמוסיקאי בתקופה של 1973-1975 היתה קריטית עבורו בפרט ועבור 'גונג' בכלל. הילג' עזר ל'גונג' להישמע כמו להקת רוק של ממש, סיפק לה סולואים נפלאים ואיזן את מחלקת הקלידים והנשיפה; זו היתה התקופה של 'טרילוגיית רדיו גנום' הקלאסית. אך כאשר מנהיג הלהקה, דיויד אלן, נטש את ההרכב מסיבות שאינן ברורות לאף אחד עד היום (אלן טען פתאום שהוא אינו מסוגל לעלות לבמה), גם הילג' החליט לעזוב. מיקט ז'ירודי, בחורה צרפתיה שהצטרפה ל'גונג' ב-1974 בתור זמרת, החלה ללמוד לעומק את עולם הסינתיסייזרים, ובמקביל ללמוד לעומק גם את הילג' עצמו, איתו היא חיה ועובדת עד היום.
שתיים מן היצירות המופיעות ב'פיש רייזינג' ('סולאר מיוזיק סוויט', הקטע הפותח; ו'סלמון סונג') כבר נכתבו לפני שהילג' הצטרף לגונג. בתקופת ההקלטות עמדו לרשותו של הילג' כל חברי גונג, שנחשבו למוסיקאים הטובים באירופה באותה תקופה: הנשפן דידייה מאלרב, המתופף פייר מורלן, הבסיסט מייק האולט, והקלידן טים בלייק. חיזקו את ההרכב לינדזי קופר (באסון), דייב סטיוארט (אורגן, פסנתר) וכמובן הגברת ז'ירודי, שכתבה חלק מן המילים ושרה באלבום. הילג' הלחין ועיבד את כל הקטעים, וכתב את המילים לחלקם.
אומרים על הצמד הילג'-ז'ירודי שהם הקדימו את זמנם ב-15 שנה בערך. כבר בשלהי שנות ה-70 הם פיתחו את הבסיס למה שהפך ל'מוסיקת טראנס' שהרקידה את כל מועדוני העולם. למרות שהילג' היה גיטריסט בכל רמ"ח איבריו, הוא העסיק לפחות 3 קלידנים בהופעותיו, ונתן משקל רב לאפקטים וסינתיסייזרים. למעשה, נגינת הגיטרה של הילג' נהנתה מן ה'שטיחים' וה'מערבולות' שיצרו הסינתים ברקע, כך שהילג' ידע לנצל את סוללות הסינתים לטובת האדרת הרושם שיצרו הסולואים האישיים שלו.
האפקטים הקוליים הללו בולטים במיוחד ב'פיש רייזינג', ונותנים לו את הגוון ה'ספייסי' (חללי) שלו, שכאן מקבל ביטוי 'מימי' יותר, בייחוד כאשר הליריקה מדברת על דגים, דיג והאוקיינוס. הילג' וצוותו פעלו כדי לחקות עד כמה שניתן את עולם המים, על שלל מאפייניו האקוסטיים, באמצעות אפקטים של סינתים. למעשה, בלי הסינתים של בלייק (שפרש מ'גונג' קצת אחרי דיויד אלן, ועוד לפני הילאג'), האלבום 'פיש רייזינג' היה נשמע הרבה פחות מעניין ומלא-השראה.
המוסיקה של הילג' היא יותר מאז'ורית ממינורית, בהשוואה לאלבומי רוק פרוגרסיבי אחרים מהתקופה. המאז'וריות הנוחה של הילג' נותנת לאלבום פתיחות ייחודית. הוא מאלתר נינוח, אופטימי, כמעט אנטי-תוקפני. להגיד שהמאז'וריות של הילג' מחברת אותו לצד הנשי שלו תהיה אמנם קלישאה חבוטה, אבל השיער הארוך שלו, הקול הקצת-גבוה שלו, הלבוש הצבעוני והגישה הניו-אייג'ית -- כל אלו מייחדים אותו מאמנים מבוססי-בלוז, להקות הארד-רוק, הפרוג השאפתני והמטאל הפרימיטיבי של התקופה.
האופטימיות והנינוחות של 'פיש רייזינג' מחברים אותו גם לצד ה'היפי' וה'מסומם' של מחתרת הפרוגרסיב הבריטית, ולא רק לזרם ה'קנטרברי' המשועשע והג'אזי שאיתו הוא היה כל-כך מזוהה עד היום. עם זאת, כאשר מחברים את יחידת כלי הנשיפה מאלרב-קופר עם הביצועים המתוחכמים של סטיוארט על האורגן והפסנתר, מקבלים מוסיקה פרוגרסיבית מפתיעה ומרתקת, שהיא הרבה יותר מעוד אלבום 'ספייס-רוק' סטנדרטי, הממוקד בהרקדה מאולתרת שהיא למעשה ג'אם-סשן של סטלנים.
באלבום שלוש יצירות מרכזיות: 'סולר מיוזיק סוויט' (כמעט 17 דקות) הפותח את האלבום, יצירה שאפתנית ומורכבת, המתכתבת ומתייחסת במפורש למסורת ה'קנטרברי': אחד מתתי-הפרקים נקרא אפילו 'זריחת קנטרברי'. בצד ב' של תקליט הויניל המקורי, הופיע ה'להיט' של האלבום, 'סלמון סונג' (כמעט 9 דקות), אותו מוביל 'ריף' גיטרה דומיננטי וקליט, שאמור לתאר את מסעו מלא-הגבורה של דג הסלמון נגד הזרם. הסלמון, אגב, מכונה כאן 'מלך הדגים', מה שמצביע על טעמו הקולינרי של הילאג'. הקטע הסוגר, 'אפטגליד' (כמעט 15 דקות), נוגע במוסיקת-עולם ניו-אייג'ית עם השפעות הודיות ברורות ומקצבי 'ראגה' שעליהם הילג' מאלתר בקלילות.
האלבום התקבל היטב בתקופתו. הילג' המשיך את ההצלחה בסדרת אלבומים משובחת, שפירנסה אותו, את ז'ירודי ואת שאר להקותיו עד סוף שנות ה-70. כשהעשור הסתיים, הילג' היה כל כך תשוש מרוב הופעות והקלטות, עד שהחליט לפרוש זמנית מעולם הרוקנרול. ומה נשאר לנו מכל זה? רק ההקלטות. איכות הסאונד של תקליט הויניל היתה בינונית למדי, אולי בגלל כמות האפקטים בהם השתמשו הילג' ועמיתיו. גרסת הדיסק של האלבום מ-1987 היתה מאכזבת מאוד, ולא היתה מהנה להאזנה.
רק בתחילת 2007 הוציאו במשותף החברות ורג'ן ו-EMI גרסת רימסטר מורחבת לאלבום הקלאסי. הפרויקט בוצע בסיועו המלא של הילג', שקצת הזניח את עברו המוסיקלי וסירב להתעסק איתו עד השנים האחרונות. במקום 45 דקות כמו בתקליט המקורי, קיבלו רוכשי הגירסה המורחבת 65 דקות של מוסיקה מן העבר: רימיקס של קטע מעניין מאוד בשם 'פנטאגרמספין' (Pentagrammaspin) שלא יצא לאור עד אז; וגרסה פשוטה יותר של 'אפטגליד'. איכות הסאונד המשופרת, הבונוסים הטובים והחוברת העשירה המצורפת הפכו את הרימסטר של 2007 לגרסה היחידה שאותה שווה לקנות היום.
הדיוידי מגרמניה כדי להכיר טוב יותר את הילג' והמוסיקה שעשה אחר כך, כדאי שלא להחמיץ גם את האלבום L שהוציא ב-1976. עם זאת, אחרי 'פיש רייזינג' החל הילג' לנטוש בהדרגה את הכיוון הפרוגרסיבי, והתחבר יותר ויותר אל מוסיקת-העולם שהפכה אופנתית. הוא הפך לגיבור פסטיבלי-הטבע של אירופה, ואחר כך הקים את להקת 'סיסטם 7' עם ז'ירודי, שכבר התחברה לגמרי לעולם ה'אמביינט' הדיגיטלי.
למי שרוצה לראות את הילג' ולא רק לשמוע אותו, כדאי גם להשיג את הדיוידי 'גרמניה 77' שיצא גם הוא ב-2007. בדיוידי מבצע הילג' קטעים מן האלבומים של 75 ו-76, בהופעה אולפנית בתוכנית הטלוויזיה הגרמנית 'רוקפאלאסט' שצולמה בעיר לברקוזן. בהופעה הגרמנית אפשר לראות עד כמה דומיננטיים הסינתיסייזרים במארג המוסיקלי שהרכיב הילג' לעצמו, בניגוד לדימוי שלו כגיטריסט המרוכז בעצמו. כמו כן, בהופעה ניתן להתרשם מן הביצועים המרשימים של קלייב באנקר (מתופף ג'טרו טאל, בין השאר), שמתאפיין בגישת הארד-רוק תוקפנית, בוודאי בהשוואה לפייר מורלן הג'אזיסט.
'פיש רייזינג' מייצג את אחת הפסגות של זרם מוסיקת ה'קנטרברי' הפרוגרסיבית. למרות שמר דיויד אלן לא משתתף בו כלל, רוחו של מייסד 'גונג' מרחפת מעל פני המים לאורך כל 45 דקותיו המקוריות. יש בו הכל מהכל: סינתיסייזרים חדשניים לתקופתם, סולואי גיטרה מהדהדים, טקסטים קלילים והיתוליים, אילתורי ניו-אייג' עם השפעות הודיות, ליריקה מחוברת לטבע, יחידת כלי נשיפה חמודה להפליא, ואולי הכי חשוב - שנינות קלאסית-אינסטרומנטלית מבית היוצר של הקלידן דייב סטיוארט, חברו הטוב של הילג' מבית הספר.
סטיב הילג' אז ועכשיו: 1977 לעומת 2007 הילג' החל לנגן גיטרה בגיל תשע.
מעריץ מושבע של ג'ון קולטריין (1926-1967), ג'ימי הנדריקס (1942-1970) ולז פול (1915-2009).
סגנון הנגינה שפיתח היה מבוסס על שימוש רב באפקט ה'אקו' (Echo) וה'דיליי' (Delay). במילים פשוטות, הסולואים של הילג' מלאים בהדים, חזרות, נצנוצים ומערבולות. הילג' יודע להשתמש בטכניקה זו בצורה יצירתית, יעילה וחסכונית. הוא לא נסחף עם הזרם, ושולט היטב במה שיוצא לו מהאצבעות.
הילג' הפגין את הטכניקה המגובשת שלו כבר ב-1971, כאשר הקים את להקת קאהן (Khan) והוציא איתה אלבום בכורה מרהיב-אוזן בשם 'ספייס שאנטי' ב-1972.
כבר אז סייע לו חברו דייב סטיוארט על הקלידים, אך 'קאהן' החזיקה מעמד רק מספר חודשים. תוך שנה, הילג' כבר היה הגיטריסט המוביל של 'גונג', והופיע איתה בכל רחבי אירופה.
ההתפתחות של הילג' כמוסיקאי בתקופה של 1973-1975 היתה קריטית עבורו בפרט ועבור 'גונג' בכלל. הילג' עזר ל'גונג' להישמע כמו להקת רוק של ממש, סיפק לה סולואים נפלאים ואיזן את מחלקת הקלידים והנשיפה; זו היתה התקופה של 'טרילוגיית רדיו גנום' הקלאסית. אך כאשר מנהיג הלהקה, דיויד אלן, נטש את ההרכב מסיבות שאינן ברורות לאף אחד עד היום (אלן טען פתאום שהוא אינו מסוגל לעלות לבמה), גם הילג' החליט לעזוב. מיקט ז'ירודי, בחורה צרפתיה שהצטרפה ל'גונג' ב-1974 בתור זמרת, החלה ללמוד לעומק את עולם הסינתיסייזרים, ובמקביל ללמוד לעומק גם את הילג' עצמו, איתו היא חיה ועובדת עד היום.
שתיים מן היצירות המופיעות ב'פיש רייזינג' ('סולאר מיוזיק סוויט', הקטע הפותח; ו'סלמון סונג') כבר נכתבו לפני שהילג' הצטרף לגונג. בתקופת ההקלטות עמדו לרשותו של הילג' כל חברי גונג, שנחשבו למוסיקאים הטובים באירופה באותה תקופה: הנשפן דידייה מאלרב, המתופף פייר מורלן, הבסיסט מייק האולט, והקלידן טים בלייק. חיזקו את ההרכב לינדזי קופר (באסון), דייב סטיוארט (אורגן, פסנתר) וכמובן הגברת ז'ירודי, שכתבה חלק מן המילים ושרה באלבום. הילג' הלחין ועיבד את כל הקטעים, וכתב את המילים לחלקם.
אומרים על הצמד הילג'-ז'ירודי שהם הקדימו את זמנם ב-15 שנה בערך. כבר בשלהי שנות ה-70 הם פיתחו את הבסיס למה שהפך ל'מוסיקת טראנס' שהרקידה את כל מועדוני העולם. למרות שהילג' היה גיטריסט בכל רמ"ח איבריו, הוא העסיק לפחות 3 קלידנים בהופעותיו, ונתן משקל רב לאפקטים וסינתיסייזרים. למעשה, נגינת הגיטרה של הילג' נהנתה מן ה'שטיחים' וה'מערבולות' שיצרו הסינתים ברקע, כך שהילג' ידע לנצל את סוללות הסינתים לטובת האדרת הרושם שיצרו הסולואים האישיים שלו.
האפקטים הקוליים הללו בולטים במיוחד ב'פיש רייזינג', ונותנים לו את הגוון ה'ספייסי' (חללי) שלו, שכאן מקבל ביטוי 'מימי' יותר, בייחוד כאשר הליריקה מדברת על דגים, דיג והאוקיינוס. הילג' וצוותו פעלו כדי לחקות עד כמה שניתן את עולם המים, על שלל מאפייניו האקוסטיים, באמצעות אפקטים של סינתים. למעשה, בלי הסינתים של בלייק (שפרש מ'גונג' קצת אחרי דיויד אלן, ועוד לפני הילאג'), האלבום 'פיש רייזינג' היה נשמע הרבה פחות מעניין ומלא-השראה.
המוסיקה של הילג' היא יותר מאז'ורית ממינורית, בהשוואה לאלבומי רוק פרוגרסיבי אחרים מהתקופה. המאז'וריות הנוחה של הילג' נותנת לאלבום פתיחות ייחודית. הוא מאלתר נינוח, אופטימי, כמעט אנטי-תוקפני. להגיד שהמאז'וריות של הילג' מחברת אותו לצד הנשי שלו תהיה אמנם קלישאה חבוטה, אבל השיער הארוך שלו, הקול הקצת-גבוה שלו, הלבוש הצבעוני והגישה הניו-אייג'ית -- כל אלו מייחדים אותו מאמנים מבוססי-בלוז, להקות הארד-רוק, הפרוג השאפתני והמטאל הפרימיטיבי של התקופה.
האופטימיות והנינוחות של 'פיש רייזינג' מחברים אותו גם לצד ה'היפי' וה'מסומם' של מחתרת הפרוגרסיב הבריטית, ולא רק לזרם ה'קנטרברי' המשועשע והג'אזי שאיתו הוא היה כל-כך מזוהה עד היום. עם זאת, כאשר מחברים את יחידת כלי הנשיפה מאלרב-קופר עם הביצועים המתוחכמים של סטיוארט על האורגן והפסנתר, מקבלים מוסיקה פרוגרסיבית מפתיעה ומרתקת, שהיא הרבה יותר מעוד אלבום 'ספייס-רוק' סטנדרטי, הממוקד בהרקדה מאולתרת שהיא למעשה ג'אם-סשן של סטלנים.
באלבום שלוש יצירות מרכזיות: 'סולר מיוזיק סוויט' (כמעט 17 דקות) הפותח את האלבום, יצירה שאפתנית ומורכבת, המתכתבת ומתייחסת במפורש למסורת ה'קנטרברי': אחד מתתי-הפרקים נקרא אפילו 'זריחת קנטרברי'. בצד ב' של תקליט הויניל המקורי, הופיע ה'להיט' של האלבום, 'סלמון סונג' (כמעט 9 דקות), אותו מוביל 'ריף' גיטרה דומיננטי וקליט, שאמור לתאר את מסעו מלא-הגבורה של דג הסלמון נגד הזרם. הסלמון, אגב, מכונה כאן 'מלך הדגים', מה שמצביע על טעמו הקולינרי של הילאג'. הקטע הסוגר, 'אפטגליד' (כמעט 15 דקות), נוגע במוסיקת-עולם ניו-אייג'ית עם השפעות הודיות ברורות ומקצבי 'ראגה' שעליהם הילג' מאלתר בקלילות.
האלבום התקבל היטב בתקופתו. הילג' המשיך את ההצלחה בסדרת אלבומים משובחת, שפירנסה אותו, את ז'ירודי ואת שאר להקותיו עד סוף שנות ה-70. כשהעשור הסתיים, הילג' היה כל כך תשוש מרוב הופעות והקלטות, עד שהחליט לפרוש זמנית מעולם הרוקנרול. ומה נשאר לנו מכל זה? רק ההקלטות. איכות הסאונד של תקליט הויניל היתה בינונית למדי, אולי בגלל כמות האפקטים בהם השתמשו הילג' ועמיתיו. גרסת הדיסק של האלבום מ-1987 היתה מאכזבת מאוד, ולא היתה מהנה להאזנה.
רק בתחילת 2007 הוציאו במשותף החברות ורג'ן ו-EMI גרסת רימסטר מורחבת לאלבום הקלאסי. הפרויקט בוצע בסיועו המלא של הילג', שקצת הזניח את עברו המוסיקלי וסירב להתעסק איתו עד השנים האחרונות. במקום 45 דקות כמו בתקליט המקורי, קיבלו רוכשי הגירסה המורחבת 65 דקות של מוסיקה מן העבר: רימיקס של קטע מעניין מאוד בשם 'פנטאגרמספין' (Pentagrammaspin) שלא יצא לאור עד אז; וגרסה פשוטה יותר של 'אפטגליד'. איכות הסאונד המשופרת, הבונוסים הטובים והחוברת העשירה המצורפת הפכו את הרימסטר של 2007 לגרסה היחידה שאותה שווה לקנות היום.
הדיוידי מגרמניה כדי להכיר טוב יותר את הילג' והמוסיקה שעשה אחר כך, כדאי שלא להחמיץ גם את האלבום L שהוציא ב-1976. עם זאת, אחרי 'פיש רייזינג' החל הילג' לנטוש בהדרגה את הכיוון הפרוגרסיבי, והתחבר יותר ויותר אל מוסיקת-העולם שהפכה אופנתית. הוא הפך לגיבור פסטיבלי-הטבע של אירופה, ואחר כך הקים את להקת 'סיסטם 7' עם ז'ירודי, שכבר התחברה לגמרי לעולם ה'אמביינט' הדיגיטלי.
למי שרוצה לראות את הילג' ולא רק לשמוע אותו, כדאי גם להשיג את הדיוידי 'גרמניה 77' שיצא גם הוא ב-2007. בדיוידי מבצע הילג' קטעים מן האלבומים של 75 ו-76, בהופעה אולפנית בתוכנית הטלוויזיה הגרמנית 'רוקפאלאסט' שצולמה בעיר לברקוזן. בהופעה הגרמנית אפשר לראות עד כמה דומיננטיים הסינתיסייזרים במארג המוסיקלי שהרכיב הילג' לעצמו, בניגוד לדימוי שלו כגיטריסט המרוכז בעצמו. כמו כן, בהופעה ניתן להתרשם מן הביצועים המרשימים של קלייב באנקר (מתופף ג'טרו טאל, בין השאר), שמתאפיין בגישת הארד-רוק תוקפנית, בוודאי בהשוואה לפייר מורלן הג'אזיסט.
לסיכום, 'פיש רייזינג' של הילג' היא קלאסיקת-קנטרברי שתתאים במיוחד לחובבי להקת גונג. הילג' אסף כאן חבורת מוסיקאים מוכשרת ומנוסה, נתן את כל מה שיש לו באולפן, הוציא מעצמו סולואים מצויינים ועטף את ההפקה בסינתיסייזרים מבעבעים, אפקטים תת-מימיים וכלי נשיפה סימפטיים. גרסת הרימסטר של 2007 הפכה את האלבום למהנה יותר להאזנה, וסיפקה תוכן מוסיקלי רב יותר, המצדיק רכישה במחיר מלא. זה אלבום ידידותי למשתמש, אך לא פשטני, המייצג נאמנה את מצבו של דור הפרחים הצעיר של אנגליה באמצע שנות ה-70, רגע לפני מהפיכת הפאנק.
הציון: 9/10
תגובות על סטיב הילג'