רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Grace for Drowning by Steven Wilson

Steven Wilson

Grace for Drowning

2011 Kscope (2CD)

UK

(83:02)

swhq.co.uk



ביקורת: אורי ברייטמן

15/10/2011

'גרייס פור דראונינג', אלבום הסולו השני של סטיבן וילסון הוא מחווה אוהבת למוסיקת הרוק המתקדם של תחילת שנות ה-70. למרות שחלקים ממנו מזכירים מאוד את להקת פורקיופיין טרי, הפרויקט הכי מפורסם של וילסון עד היום, זוהי הפעם הראשונה שבה וילסון נוטש את ההשפעות של פינק פלויד ומתמסר לפן הג'אזי של קינג קרימזון מתקופת 1969-1971.


ההשפעה הקרימזונית לא נחתה על וילסון במקרה: בשנים האחרונות מעורב וילסון בפרויקט 'רימסטר' (remaster) של חלק מקטלוג אלבומי קרימזון, תוך עבודה צמודה עם רוברט פריפ. במיוחד השפיע עליו כאן האלבום 'ליזארד', ואפשר להבין איך מאות השעות שהשקיע במוסיקה של קרימזון הובילו אותו אחורה בזמן, לתקופת לידתו של הפרוג הקלאסי, ז'אנר שלו הוא חייב את הקריירה שלו.


זהו אלבום כפול רק מסיבות טכניות: 83 דקות, מבחינתו של וילסון, זה יותר מדי בשביל האזנה רצופה אחת. לכן הוא פיצל את התוצר הסופי לשני חלקים, כשכל אחד מהם נמצא באורך המקובל לתקליט ויניל בשנות ה-70. לפרויקט הזה לקח וילסון שורה של מוסיקאי ג'אז בריטיים, ונתן להם יד חופשית בביצוע הרעיונות הבסיסיים שכתב. הוא שכר מקהלה קלאסית כדי להוסיף מימד של מסתורין ליטורגי לאלבום כולו (זה עובד יפה, וזה גם עולה הרבה כסף).


וילסון גם הבליט את תפקידי כלי הנשיפה: סוללת כלי הנשיפה של ת'יאו טראוויס מתכתבת ישירות עם איאן מקדונלד של קרימזון, דיויד ג'קסון של ואן דר גראף ומר מישל ברקמן של יוניברס זירו. וילסון נתן למוסיקה אפשרות לנשום באופן משוחרר הרבה יותר: פחות "קליק-טראק" (מקצבים דיגיטליים המכריחים את המוסיקאים לנגן במהירות קבועה), הרבה סולואים פתוחים, פחות ליריקה.


שני הקטעים הבולטים באלבום הם ללא ספק השני ('סקטריין')(Sectarian) והאפוס הפרוגרסיבי האימתני שלו, 'ריידר 2' (Raider II) באורך 23 דקות. בכוונה לא נכלל כאן הקטע השביעי, 'רימיינדר דה בלק דוג', שנגרר ונסחב יותר מדי בשביל ה-9.5 דקות שהוא מקצה לעצמו, בגלל שאין בו מספיק תוכן הרמוני-מלודי המסוגל להזין אותו. 'סקטריין' הוא אינסטרומנטלי לחלוטין, בעל גוון ג'אז-פיוז'ני המתכתב עם האימה הקולנועית של קינג קרימזון (כמובן) אבל גם של יוניברס זירו, ואן דר גראף ולהקות רוק באופוזיציה.




האפוס 'ריידר 2' מסתתר כמעט בסוף האלבום ונכתב כמונולוג של רוצח סדרתי, אבל הליריקה היא מרכיב זניח בו; ברובו הוא מסע-מחווה אינסטרומנטלי, דינמי ומגוון לרוק המתקדם של פעם. לרוע המזל, קשה ליישב בין הליריקה הפלילית-עירונית ובין המסע המוסיקלי ה'טבעוני' של וילסון ולהקתו המאולתרת. אפשר לטעון שטקסט 'אפי' היה מתאים כאן יותר, אם בכלל צריך היה לשלב כאן ליריקה כלשהי. תזכורת: הקטע הקודר "ג'ק המרטש" של יוניברס זירו לא הכיל שום ליריקה, ועדיין היה מבהיל ביותר. בכל מקרה, 'ריידר 2', למרות מגבלותיו הליריות הוא היצירה המעניינת ביותר בכל 83 דקותיו של האלבום - היא והפרלוד הקצר (קטע מס' 6 בדיסק הראשון) שהופרד ממנה בצורה שרירותית-משהו, כאילו כדי לתפקד כ'קדימון' ('טיזר').


שמו של האלבום נולד מתוך קריאת סיפורים של אנשים שכמעט טבעו למוות, ומהבנת המכנה המשותף שלהם: ההחלטה להיכנע לכוחם האדיר של המים, להפסיק להיאבק בזרמים המטביעים אותם, ולנוע בחינניות עם הטבע. וילסון, כך הוא מעיד על עצמו, הפסיק להיאבק ולהילחץ, והוא יוצר מוסיקה התואמת את הטבע שלו, האופי שלו והרצונות האישיים שלו, בלי להתחשב בלחצי המעריצים וחברות התקליטים. כך או כך, האלבום מוקדש לאביו של וילסון, שנפטר בחודש מאי 2011.


ייתכן שסטיבן וילסון חש בטחון כלכלי לאחר ההצלחה המסחרית של פורקיופיין טרי בשנים האחרונות, וגם בשל המוניטין המקצועי שיצר לעצמו בתור מפיק מוסיקלי מחונן וטכנאי אולפנים מבריק - מקצוע בטוח שממנו הוא יכול להתפרנס בקלות עד גיל הפרישה. ועדיין, האלבום הזה סובל מסכיזופרניה מטרידה: מצד אחד, הוא בורח ל'רטרו' של שנות ה-70 האהובות והאנלוגיות, ומצד שני, הוא מתעקש לשלב מדי פעם שירים מודרניים הרבה יותר, המאפיינים את הצד ה'פורקיפייני', הדיגיטלי, האורבני והעדכני מאת וילסון הטכנאי-מפיק של ימינו.


וכאן מתפצלת הביקורת ל-3 סוגים של קהלים:

קחו למשל את השיר 'אינדקס' (מספר 2 בדיסק השני): וילסון מדבר כאן על עצמו, אספן אובססיבי של חפצים. כהרגלו בקודש, הוא מכניס את המימד הפסיכופאטי אל סוף הטקסט, רק כדי להמחיש את הסטייה ('אם הייתי אוסף אותך ומכניס אותך לכלוב קטן, הייתי יכול להוציא אותך החוצה ולבחון אותך מדי יום'). אבל שיר אישי ומנוכר שכזה לא היה אמור להיכנס לאלבום וינטג' כזה, אם אכן וילסון החליט הפעם להיכנס למכונת הזמן שבנה, ולטוס אחורה 40 שנה.


וילסון מתאר את האלבום כ'מסע אפי', למרות שהמסע הזה איננו הומוגני ואיננו עיקבי מספיק. יש כאן יותר מדי 'סטיות דורבניות' לטובות סינגלים פופיים קצרים, עם קריצה לרדיו, למצעדים ולקהל הרחב. במילים פשוטות: מבחינה רעיונית ואמנותית, הסאונד ה'קרימזוני' של אלבום הסולו לא לגמרי חי בשלום עם הסאונד ה'פורקיופייני' שלו.


אין טענות לגבי איכות ההפקה המוסיקלית של 'גרייס פור דראונינג': וילסון יודע לשלוט בכל סודות האולפן, והצליח לשחזר את היתרונות של הסאונד הוינטג'י של בריטניה שלאחר התפרקות הביטלס. אלמלא הטירונות המקצועית שעבר עם הרימסטרים של קינג קרימזון הישנה, הוא לא היה מצליח להבין לעומק איך נוצרה והופקה המוסיקה האגדית ההיא, שנים מעטות אחרי שסטיבן וילסון עצמו נולד בלונדון. ולכן גם כאשר סטיבן וילסון טובע, הוא עושה זאת בחינניות יתרה.


אבל יש שתי טענות מרכזיות שניתן לטעון כלפי אלבום הסולו השני של וילסון: ראשית, אין בו שום חידוש מוסיקלי; שנית, אין לו מה להגיד לנו מבחינה לירית. ברמה המוסיקלית, הטיול המוסיקלי של וילסון לא מתיימר לפרוץ שבילים חדשים, אלא הוא בגדר סיור מודרך -- אוהב ונאמן-למקור ככל שיהיה -- בשמורת-טבע מוכרזת. וברמה הטקסטואלית, אין לאלבום 'קונספט' ואין בו מסרים גדולים או הברקות מילוליות, בוודאי לא מהסוג שאפיין את האלבום הראשון של קרימזון, את הקלאסיקות של ג'נסיס, פינק פלויד של רוג'ר ווטרס ואפילו אלבומים אפלים וציניים כמו 'רד' של קרימזון.


וילסון הוציא כאן אלבום סולו שאפשר לקרוא לו "פורקיופיין טרי בארץ הפלאות של שנות השבעים", או בקיצור: ניאו-פרוג. המיומנות הטכנית של וילסון, המוסיקאים הטובים שאסף סביבו ותשומת הלב שלו לפרטים קטנים, מצטרפים לכדי מוצר רציני, מעורר-כבוד ומוקפד ברמה ההפקתית. לוילסון יש בסיס-מעריצים רחב ונאמן, והוא מפנק את צרכניו עם מארזים מושקעים, גרסאות בלו-ריי, סרטונים ושלל ממתקים מעודדי-רכישה. אך ברמה האמנותית ה'גדולה', שום דבר באלבום הזה לא יוצר חידוש: לא בלחנים, לא בעיבודים, לא בהפקה, לא בליריקה ולא בקונספט.

לסיכום, קשה ליישב את הכיוון ה'רטרוגרסיבי' של וילסון, עם הנטייה הטבעית שלו לפופ-פרוג בסגנון מודרני פורקיופיין טרי. לכן עדיף כבר ללכת למקור -- האלבומים הקלאסיים של 1969-1973 -- מאשר להסתפק ברסטורציה המיומנת של טכנאים כמו וילסון. בהחלט ייתכן שדור חדש של מאזינים צעירים יתלהב מ'ריידר 2' וישתמש בו כדי לפצוח במסע גילויים של יצירות הפרוג המונומנטליות מפעם; אבל הדור הבוגר, הבקיא בתולדות הז'אנר, זה שכבר נשם את אוויר-פסגותיו, לא צפוי להתרגש באותה המידה.

הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 תגובות על האלבום של סטיבן וילסון

***




איך אני מחשב ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 

ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il