רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Hand. Cannot. Erase.

Steven Wilson

Hand. Cannot. Erase. (2CD)

2015 Kscope

UK

(65:44)

StevenWilsonHQ.com



ביקורת: אורי ברייטמן

30/03/15

אלבום הסולו הרביעי של סטיבן וילסון הוא מוצר נאה בעל הצלחה מוגבלת, שמדגיש בעיקר את יכולות ההפקה הגבוהות של וילסון. לאחר ההצלחה המסחרית המפתיעה של 'העורב שסירב לשיר' מ-2013, החליט וילסון להתרחק מעט מן הסאונד האנלוגי-ג'אזי של שנות ה-70, ולשוב ל'אזור הנוחות' שלו. בראיונות לרגל צאת האלבום הקפיד וילסון לומר שהוא ניסה ליצור כאן משהו חדש, שלא עשה בעבר. אלא שלא ניתן לומר דבר רחוק יותר מן האמת: זה בדיוק אותו סטיבן וילסון שאנחנו מכירים ומעריכים, מתחילת שנות ה-90 עם פורקיופיין טרי ועד לקריית הסולו של השנים האחרונות.


זו אולי הבעיה המרכזית של 'הנד קנוט אירייס': כבר היינו בסרט הזה, וקשה מאוד לחדש משהו, במיוחד לא לנוסעים המתמידים. וילסון לקח על עצמו כאן פרויקט אמנותי ממוקד: מותה של ג'ויס וינסנט (1965-2003), אישה לונדונית צעירה; גופתה התגלתה למעלה משנתיים לאחר מותה בדירה קטנה שסיפקה לה מערכת הרווחה, בהיותה קורבן לאלימות מינית (למעשה, מקלט סודי לנשים מוכות). וינסנט ניתקה בהדרגה כל קשר עם משפחתה וחבריה, בעיקר בגלל אותה אלימות קשה שחוותה מבן הזוג שלה, ממנו נמלטה.


ג'ויס וינסנט - הידיעה בעיתון על מותה
הידיעה בעיתון על מותה של ג'ויס וינסנט


דרך סיפורה הטראגי והמסקרן של וינסנט, ובלי לציין את שמה באלבום, חוזר הניגון ואיתו סטיבן וילסון לעסוק באובססיה האמנותית החביבה עליו: בדידות עירונית. נערי האייפוד, ילדי הקניונים, הבחורות המנוכרות, ההתמכרות לסייבר-פורנו ומשחקי מחשב, זה רק צד אחד של אותו מטבע; כל כך קל למות בעיר הגדולה בלי שאף אחד ישים אליך לב, טוען וילסון; יותר מדי פשוט לסנן שיחות בנייד, לסגור חשבונות בנק ואינטרנט, לנעול את הדלת על שני בריחים - ופשוט להיעלם לנצח מן הכוורת האורבנית. אף אחד לא ימצא אותך, כי אתה 'חי בתוך סוגריים' - ביטוי בו משתמש וילסון באלבום. האם החיים בכפר אנונימיים פחות? האם באמת העיר הגדולה אינה מגוננת על אזרחיה?


וילסון הקיף את עצמו בנגנים מן השורה הראשונה, והוא מספיק פיקח כדי לספק את סגנון הסחורה המצופה ממנו: 65 דקות של רוק מהוקצע, פופ רב-ערוצי ופרוגרסיב קל לעיכול. אלבום הקונספט המתוקצב-למשעי זוכה לתגבור נשי מכובד, כאשר הזמרת הישראלית המפורסמת נינט טייב (בזכות המלצה של אביב גפן, שהובילה לאודישן מוצלח ואף להשתתפות חלקית בסיבוב ההופעות של וילסון) מתארחת ברצועות ה-5 וה-9 באלבום. טייב מציגה צד סדוק-צרוד שלה, שמתאים כמו כפפת משי לשבריריותה של וינסנט, גיבורת הסיפור. בגרסת הבונוס של האלבום, בפורמט בלו-ריי, קיימת גרסה חלופית של השיר 'רוטין' (Routine) שבה מבצעת נינט את כל שורות השיר; המבטא האנגלי של נינט כמובן הרבה פחות מוצלח מזה של וילסון, אבל היא מעבירה כאב ופגיעות שאינם ברורים מספיק בשירה המונוטונית-לעתים של וילסון.


גם הזמרת הבריטית קת'רין ג'נקינס מתארחת למונולוג קצר, אך משמעותי, ברצועה הרביעית ('פרפקט לייף'). לג'נקינס יש מבטא בריטי מתנשא, שנשמע קצת פחות מתאים לרקע הכלכלי-חברתי הצנוע של הגיבורה האומללה. הבחירה של וילסון להשתמש כאן בקולות נשיים היא כנראה ההחלטה האמנותית הנכונה ביותר שקיבל, במסגרת ההפקה המורכבת והרגישה הזאת. וילסון הבין מזמן שהוא רחוק מלהיות זמר מוצלח במיוחד, וקולו הקטן והמצונן לא תמיד מצליח לרגש את כל המאזינים שמלווים את הקריירה המגוונת שלו, כבר למעלה מ-20 שנה.


להקתו של סטיבן וילסון - הולצמן, טראוויס, מינמן, גואבן, בגס
הצוות של סטיבן וילסון
מימין לשמאל: סטיבן וילסון (שירה, הפקה, גיטרה); אדם הולצמן (קלידים); תיאו טראוויס (כלי נשיפה);
מרקו מינמן (תופים); גת'רי גובן (גיטרות); ניק בגס (בס)


ברמה המוסיקלית, וילסון מדגים כאן שוב את אותן השפעות ישנות: פינק פלויד, קינג קרימזון, אופת', קייט בוש ואפילו קצת רדיוהד. לתרכובת מושלכים פירורים של סיגור רוס ולהקות רוק אלטרנטיבי המוזכרות במפורש בטקסט: דד קן דאנס, פלת (Felt), דיס מורטל קויל. אך המוסיקאי הבולט באלבום איננו וילסון; זהו ללא ספק הגיטריסט המוכשר-כשד, המאסטרו הבריטי גאת'רי גובאן. הסולואים של גובאן, בהיעדר סולואיסט אחר, מחזיקים את כל המלודיות על גבם. תרומתו של אדם הולצמן על הקלידים מורגשת גם היא, אך אינה מובלטת יתר על המידה. אי אפשר לומר מילה אחת רעה על הריתמיקה האלגנטית של מרקו מינמן, שנכנס בקלילות רבה לנעליו הגדולות של גאבין האריסון.


הבעיה המרכזית של 'הנד קנוט אירייס' היא לא הנגנים ולא ההפקה, אלא הקונספט והטקסטים: וילסון עדיין מתקשה להוציא תחת ידיו יצירה מלאה, עקבית, דרמטית ומרגשת. הוא אשף-הפקה כמעט ברמתו של בוב אזרין, ובנה לעצמו מוניטין כקוסם של מיקסים וסראונד.


אבל וילסון עדיין אינו מסוגל לנפק ליריקה עמוקה וציורית ברמתם של רוג'ר ווטרס או פיטר גבריאל, למשל. הוא מוקף במוסיקאים מיומנים, אך הוא עצמו אינו סולואיסט מעורר השראה. וילסון מצטייד במעבדים מחוננים כמו דייב סטיוארט (בעיקר לקטעי התזמורת והמקהלה), אבל כמלחין הוא חוזר על עצמו, מתבסס על שבלונות, ולא מתפתח מספיק על ציר הזמן. אפשר אפילו לומר שחסרה לסטיבן וילסון השכלה מוסיקלית רצינית, שתאפשר לו לגוון ולהפתיע.




אין ספק שמדובר באלבום נעים מאוד לאוזן, שזורם בצורה אחידה ויפה מהקטע הראשון ועד האחרון. הוא מנסה לתאר תהליך של ניתוק הדרגתי מן החיים, עד לרגעים האחרונים של המוות, בהם מתוארת עלייה של רוח רפאים מיוסרת אל השמיים הסולחים. אך התוצאה הסופית רחוקה מאוד מלהיות יצירת מופת, או אלבום מקורי שראוי לשבחים יוצאי דופן. וילסון מנסה לשרבט היגדים על הסתגרות בחדרים, תרבות הרשתות החברתיות, אי-אמון בתרבות המודרנית - אבל משתמש בכלי עבודה קהים מדי עבור המשימה: טקסטים בינוניים, שפה רזה, נרטיב נטול-דרמה ולחנים צפויים מדי.


חשוב להבהיר את הנקודה: זה לחלוטין לא אלבום רע, בוודאי לא מרושל או חובבני. ההפקה המוסיקלית מוקפדת, עדינה, עשירה ורב-שכבתית. כמוצר צריכה המוני, הוא בהחלט מהנה ומצדיק האזנות חוזרות. אלא שהכתרים הביקורתיים שנקשרו למר וילסון בעיתונות המוסיקה לאחרונה, נדמים מוגזמים.


למשל, הרצועה הארוכה ביותר באלבום: 'אנססטרל' (Ancestral), קטע מס' 9 באורך 13:24 דקות. יש בה מבנה מעניין, ריפים קינג-קרימזוניים, פיתוחים חביבים וכמה אפקטים נעימים; אבל כשבאים לדבר על פריצת גבולות, חדשנות, מקוריות, הפתעה או פריצת-דרך, קשה לדבר על הישגים אמנותיים.


וילסון נשען יותר מדי על עבודותיו הקודמות שעסקו בניכור אורבני (למשל, האלבום 'פיר אוף א בלנק פלאנט' מ-2007) ועל אליליו משנות ה-70 כדי לבעוט את עצמו קדימה. ובכל מקרה, גיבורת האלבום של וילסון לא באמת עוברת תהליך פסיכולוגי מעניין כלשהו, שיגרום לנו להיקשר אליה ברמה הרגשית הבסיסית ביותר.


יש לנו חיים מושלמים



כדי לעבות את הקונספט ברמה החזותית והמילולית, הפיק וילסון גם מארז מורחב ובו ספר של ממש. המארז הזה, עשיר בתוכן ובצילומים אמנותיים, מפנה גם לבלוג מיוחד שהקים וילסון, וביחד הם נועדו להעמיק את ההיכרות של הצרכן עם העולם המבודד של האישה העירונית. אפשר לומר שהמארז האמנותי המורחב מעניק את מה שהדיסק היחיד לא מוכן לייצר: היגד מורכב ומזעזע על חיים שהולכים ודועכים אל תוך מורבידיות קיומית, הטלת ספק במארג החברתי בפרט והאנושי בכלל.


אך גם כשמדובר במארז המורחב, לא בטוח שאפילו וילסון מוכן להתמודד עם הצדדים הנוספים של הסיפור המורכב והאמיתי; כמו למשל, העובדה שאחיותיה של וינסנט שכרו חוקר פרטי שיעלה על עקבותיה של הנעדרת. צריך להדגיש ולהזכיר: וינסנט לא נשכחה לגמרי, אלא פשוט הלכה לאיבוד בתאונה אנושית ובירוקרטית מצערת, כנראה בעקבות טראומה קשה, שאינה זוכה לייצוג מפורש באף אחד משירי האלבום.


ב-2011 הופק הסרט התיעודי 'דרימז אוף א לייף', בבימויה של קרול מורלי, שמגולל את סיפורה של ג'ויס וינסנט. סטיבן וילסון צפה בסרט והתרשם ממנו עמוקות, מה שהוביל אותו, בסופו של דבר, לצאת לדרך עם האלבום הזה. מצפייה חטופה בו, אפשר להסיק שהסרט עשה עבודה הרבה יותר אפקטיבית בריגוש הצופה באמצעות יצירת אהדה עמוקה עם וינסנט, בהשוואה למוצר הקריר, הגברי והשבלוני של וילסון.


המסקנה היא שהטיפול הסטיבן-וילסוני בסיפור של וינסנט לא באמת נוגע בקרביים, ונדמה לעיתים כאילו הוא משוטט מחוץ לחדרה, מבולבל וחרד, חושש מביטוי מפורש של רגש אנושי בסיסי; כאילו וילסון החליט שאין לו לגיטימציה לגעת באמת בסיפור הכואב, אלא רק להעיר עליו 'מבחוץ'. לפיכך, נוצרות כאן תחושות שליליות כמו החמצה, אכזבה וניכור - כי הדיסק אמנם נעים לאוזן אבל לא מספיק דרמטי כדי להישאר בזיכרון לטווח ארוך.


דוגמה פשוטה לבעיית הריגוש החסר הוא השיר ה-10 והלפני-אחרון, 'האפי ריטרנס' (Happy Returns). גיבורת הסיפור כותבת מכתב ברכה לאחיה, בעוד היא אורזת מתנות לבני משפחתה, לרגל חג המולד. היא מתארת חיים ריקניים וחסרי-מעש, ומציינת בסופו שהיא מרגישה קצת מטושטשת. המכתב הזה לא נשלח ליעדו, אלא נותר על רצפת חדרה. השיר אכן מבוסס על יומה האחרון של ג'ויס וינסנט, אבל באלבום של וילסון הוא לא מתפתח מעבר למימד האפיזודי המצומצם שלו: לפנינו תמונת סטילס שטוחה, לא תהליך פסיכולוגי מורכב ולא נאום חוצב להבות שיפצח את חידת הניתוק של גיבורת הסיפור.


גם ברמת השיר הבודד וגם ברמת הקונספט הכולל - הטקסטים של וילסון פשוט לא מצליחים לחדור לנפשה של האישה, ולא מתארים בשפה ציורית את מה שעובר במוחה המיוסר. אולי מדובר בתהומות של כאב, שאליהן וילסון פשוט לא מסוגל לרדת - ולא רק כי אין לו את ציוד הסנפלינג המתאים, אלא כי אין לו את האומץ והנכונות להשלים את המשימה. וילסון יכול היה להיעזר בכותבים חיצוניים, אך כנראה שזו לא הדרך שבה הוא רגיל ליצור.

לסיכום, למרות עבודת הפקה מרשימה והרבה כוונות טובות, יצירת הסולו הרביעית של סטיבן וילסון איננה מלאכת-מחשבת של ממש. האלבום אכן נהנה מ'הייפ' תקשורתי חריג; חובבי וילסון ופורקיופיין טרי יחרשו את האלבום עשרות פעמים, ובוודאי יהנו ממנו בדרגות שונות. אך השוואה רצינית ליצירות אמנות משמעותיות בתחום הרוק המתקדם לאורך השנים, אינה מחמיאה למר וילסון. הוא נותר מפיק מוכשר ומיומן, אך כותב שיטחי וליריקן מאכזב, שטרם מצא את הדרך ליצור את אלבום הקונספט שיכניס אותו להיסטוריה של הפרוג בפרט, והרוק בכלל.

הציון: 8/10

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה על האלבום של סטיבן וילסון

***

 עוד ביקורות על סטיבן וילסון ופורקיופיין טרי

 
וילסון בהופעה בישראל, 2013
סטיבן וילסון בתל אביב






איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")