יש הרבה מה לומר על אלבום הסולו השלישי של סטיבן וילסון, מוזיקאי בריטי מוערך בסצינת הפרוגרסיב המודרנית. 'העורב שסירב לשיר' היה אחד מאלבומי הפרוג הבולטים של 2013, וזכה לביקורות טובות. הוא אמנם הוקלט בספטמבר 2012 אבל יצא לאור, במגוון מהדורות, בסוף פברואר 2013. וילסון מציג כאן הרכב חדש ומגובש, כאשר הוא מניח מאחוריו באופן סופי את הפרויקט המצליח המכונה 'פורקיופיין טרי', אחרי כ-20 שנות פעילות.


ברמה הטכנית, זו הפקה מוסיקלית מרשימה, עם חבורה של נגנים מעולים. וילסון גם טרח והכין גרסת דלאקס מיוחדת ויקרה, הכוללת 4 דיסקים וספר באורך 128 עמודים, גדוש בליריקה, סיפורים והמון איורים. 'העורב' יצא בפורמט ויניל, דיסק ובלו-ריי. איכות הסאונד מושלמת, כרגיל אצל וילסון. הוא גייס את טכנאי-העל אלן פרסונס, הקפיד על סאונד נקי וטבעי, שכר תזמורת ומעבד מצוין (דייב סטיוארט), ובסך הכל השקיע בהפקה די הרבה כסף.


הקונספט הבסיסי הוא סיפורים על רוחות רפאים, ז'אנר שבו התמחו הבריטים והאמריקנים, בעיקר בין השנים 1830-1910. וילסון, לפי עדותו, אוהב מאוד את הכתיבה של סופרים קלאסיים כמו אדגר אלן פו (1809-1849) ושרידן לה פנו (1814-1873). לכאורה זה אמור להיות אלבום אפל ומעוות, אפילו מדכא, בדומה לפרויקט קודם של וילסון, סטורם קורוז'ן, אבל התוצאה הסופית שונה בתכלית, לטוב ולרע.




אז מה יש לנו כאן? אלבום רוק עם נטייה לג'אז-פיוז'ן, המאופיין בכמה יצירות פרוג מובהקות. וילסון מצדיע שוב לעבודתם של קינג קרימזון, ואן דר גראף, ומפזר קצת ג'נסיס וקצת יס בתור תבלין. הקשר הקרימזוני התחזק בשנים האחרונות, כאשר וילסון עמל על הרימסטרים לקטלוג העבר של הלהקה, בפיקוחו של המאסטרו, רוברט פריפ. אין עוררין על היכולות הטכניות של סטיבן וילסון: הוא אלוף המיקסים והרימיקסים, הסראונד (5.1) והרימסטרים. הוא מבין טוב מכולם כיצד לייצר סאונד מענג לאוזניים.


אבל וילסון הוא גם אמולטור מחונן: כמו אמני ניאו-פרוג רבים, ביכולתו לחקות בצורה מדויקת את המוסיקה הפרוגרסיבית שיצאה בתחילת שנות ה-70. הבעיה היא שמעבר להעתקות, השיכתובים והשיחזורים - הוא לא נותן מספיק ערך מוסף; ובהיותו סולן קטן מאוד, עם קול מינימליסטי שאינו מסוגל להביע מנעד רחב של רגשות, הוא מוצא את עצמו בפינה לא נוחה כאמן סולו העומד עתה בקדמת הבמה, כאשר משווים אותו לזמרים רציניים.


נתחיל בהיבט החשוב ביותר: משמעות היצירה. מי שיקרא את הליריקה הווילסונית כפי שהיא מופיעה בדיסק, לא יבין מה רצה האיש לומר, כי הסיפור המלא כלל לא נמצא לפניו. זוהי אולי הבעיה המרכזית באלבום שכזה, כיצירה מוסיקלית שאמורה לעמוד בפני עצמה: אין התאמה בין כוונת המשורר, הטקסטים שכתב והמוסיקה שהלחין . בראיון מקיף שנתן וילסון לאתר 'מיוזיק רדאר' הוא הסביר לעומק את עלילת כל שירי האלבום ומשמעותם, אחד לאחד; אבל מי שלא יקרא את הראיון הזה, ימשיך לבזבז את זמנו בעלטה סמנטית.


שמו של האלבום ('העורב שסירב לשיר') מתכתב ישירות עם הפואמה המפורסמת של אדגר אלן פו, 'העורב' (The Raven), שיצאה לאור ב-1845 וזכתה עם השנים למעמד של יצירת מופת היסטורית. וילסון היה יכול להצטנע קצת, ולבחור בשם קצת פחות יומרני. גם אין צירוף מקרים בבחירת אלן פרסונס לכיסא הטכנאי, כאשר פרסונס היה זה שהוציא עם אריק וולפסון ב-1976 את 'העורב', שיר דרמטי שהתבסס גם הוא על אדגר אלן פו, במסגרת אלבום הבכורה של 'אלן פרסונס פרוג'קט', תחת הכותרת 'סיפורים של מסתורין ודמיון'.


'לומינול', הקטע הפותח, נשמע כמו משהו שכתבה להקת 'יס' (Yes). העליצות, המהירות וריף הבס בסגנון כריס סקווייר, מצליחים להחביא שיר ציני למדי על זמר רחוב גרוע שמתפגר, אך ממשיך להטריד את העוברים והשבים, גם לאחר מותו הסתמי. על פי וילסון, שובו של הנגן כרוח רפאים עקשנית מעידה על השיגרה בה ניהל את חייו: חי או מת, זה לא משנה - הוא תמיד זכה להתעלמות מוחלטת. וילסון שר מעט מאוד לאורך הקטע הארוך הזה (12:10); הוא מסתמך כמעט לגמרי על כשרונותיהם האינסטרומנטליים של גאת'רי גובן (גיטרה), ניק בגס (בס), מרקו מינמן (תופים), אדם הולצמן (קלידים) ות'יאו טראוויס (נשיפה).




אם משווים את 'לומינול' ליצירה חשובה-באמת בקאנון הפרוגרסיבי, 'אקוואלאנג' (Aqualung) של ג'טרו טאל, מרגישים מיד את ההבדל: איאן אנדרסון הצליח, בקולו העשיר וביכולת הכתיבה הנדירה שלו, ליצור דמות מרתיעה ומעוררת אהדה, בעת ובעונה אחת; וילסון, לעומתו, לא מסוגל לשרטט אדם אמיתי (על הנייר ומול המיקרופון), אלא רק להסתייג ממנו ביובש. המוסיקה לא מסוגלת לשקף את מה שהטקסט מעוניין לנסח, השירה לא מביעה אנושיות, והתוצאה מנוכרת למדי. אמנם יש ערימות של מלוטרון וגם חליל-צד נאה, אבל הסיפור נותר חלול, ריק מתוכן והשראה.


'דרייב הום' (נסיעה הביתה), הרצועה השנייה, סובלת מאותה תופעה עצובה: סיפור מפותל ומתוחכם, שלא מתממש בליריקה עצמה. וילסון חשף בראיון שמדובר בסיפור על תאונת דרכים, שבה נהרגה אהובתו של גיבור השיר; הטראומה היתה גדולה על מידותיו של הבחור, והוא מחק את האסון ממוחו. אז לכאורה זהו עוד שיר על הדחקה ואובדן, אבל הליריקה הסתמית והלחן השמרני לא מתרגמים את הרעיון היומרני של וילסון לחוויה שאפשר להגדירה כמעניינת. בכנות? סתם עוד שיר של פורקיופיין טרי, קיטש-פופ עם כינורות, שמתאים יותר לגלגל''צ.


'דה הולי דרינקר' (השתיין הקדוש) מגולל את גורלו של אלכוהוליסט צבוע ומתחסד, אדם אדוק בדתו שמזמין בטעות את השטן לתחרות שתייה; השתיין הקדוש מפסיד כמובן, ונידון במהירות לגיהנום המגיע לו. אלו 10 דקות עם ליטרים של קלידי פנדר-רודז והאמונד, בסגנון פיוז'ן אותו שמענו רבות במהלך שנות ה-70. השיא הדרמטי בשתי דקותיה האחרונות של היצירה נשמע, למרבה הצער, כמו אמולציה של ואן דר גראף ג'נרייטור הצעירה בתקופת הסקסופון הכפול של דיויד ג'קסון (White Hammer ודומיו). זה אולי מרשים, אבל זה מועתק. מילא התוכן המוסיקלי: וילסון נכשל בשירטוט דמות מעוררת אהדה, וכאשר היא מגיעה לגיהנום מוסיקלי עם זאבים ומקהלת מלוטרון, פשוט לא איכפת לנו ממנה.


גם בנוגע לעלילת 'דה פין דרופ', הרביעי מתוך שישה, וילסון התראיין בהרחבה וגילה שהסיפור הוא על אישה שהושלכה לנהר על ידי בעלה, לאחר נישואים ארוכים ובעייתיים. הפואנטה היא שהיחסים הגיעו לסופם המזעזע בעקבות אירוע של מה בכך - כמו נפילה של סיכה; ה'טריגר' שהוביל לרצח ה'רומנטי' היה רק סימפטום לתיעוב הדדי מתמשך. אז איפה הבעיה? המוסיקה שכתב וילסון, וכנראה שגם קולו המוגבל, אינם מפגינים מספיק הבנה ורגישות כלפי המצב המקאברי, ולא רק לנוכח הטקסט הסתום. בואו נגיד את פשוט: בלתי אפשרי להבין מה רצה וילסון לתאר ולהעביר, אם כל מה שיש לך ביד זה הדיסק והחוברת שלו.


בשלב זה, מתחיל להתגלות דפוס כתיבה בעייתי: וילסון הורג יותר מדי נשים ב'העורב שסירב לשיר', ואולי גם באלבומים קודמים. פתאום נזכרים ברוצח הסדרתי של 'ריידר 2' מאלבומו הקודם, 'גרייס פור דראונינג'. רוצים עוד גופה של אישה? אין שום בעיה - נגיע לקטע החמישי, דה ווטשמייקר (השען, בעברית).


מתקן השעונים הקשיש, שהולך ומאבד את מאור עיניו, רוצח את אשתו אחרי 50 שנות נישואים נטולי-אהבה. הוא קובר אותה מתחת לרצפה, אך היא שבה אליו כרוח רפאים. וילסון הודה שרצה לחקות את הגיטרות האקוסטיות והמצלצלות של ג'נסיס המוקדמת, אבל נניח לזה כרגע. בעיה אחת היא שוילסון ועמיתיו לא תפרו היטב את המעברים הפנימיים בתוך האפוס הלא-קצר הזה (כמעט תריסר דקות), והתוצאה נשמעת כמו שלושה שירים שחוברו להם יחדיו ברגע האחרון.


אז למרות ש'דה ווטשמייקר' היא היצירה הכי פחות בינונית באלבום, והיא רקומה ברישול או בחופזה - וילסון החמיץ את האפשרות להעביר את הסיפור החמוץ-מתוק הזה בצורה ברורה; יותר מכך - ההגשה הווקאלית שלו אינה תיאטרלית, משעשעת, הומוריסטית, קודרת, מעניינת או ייחודית. סולנים אגדיים כמו פיטר גבריאל, פיטר האמיל או פיש (של מריליון) היו יכולים לקחת על עצמם את המשימה הזו, למרות הטקסט החיוור של וילסון.


הגענו לקטע השישי והאחרון. שיר הנושא, 'העורב שסירב לשיר', גם הוא נותר סתום למי שאינו קורא ראיונות או סורק את האיורים של האיו מולר (Hajo Mueller), שותפו של וילסון לפרוייקט, בחיפוש אחר רמזים חבויים. הסיפור הוא על איש זקן וערירי שנזכר באחותו הבכורה, שנפטרה כשהיו שניהם ילדים. אחותו תמיד שרה לו שירים כדי להרגיעו, והוא מבקש מעורב לשיר לו, כדי שיוכל שוב להתנחם, ואולי אף להמשיך איתה אל הגלגול הבא.


אז איפה התלונות על 'העורב'? ההפקה המוסיקלית מצוחצחת ומהודקת; הלחן חסכוני ואפקטיבי; וילסון באמת מנסה לרגש את מאזיניו, אבל התוצאה הסופית נשמעת תלושה מכל הקשר. הטקסט, הלחנים והעיבודים של וילסון פשוט לא מספיק מקוריים, לא עמוקים ולא מעניינים מבחינה אמנותית. רק מי שצופה בקליפ שהפיק וילסון, יכול באמת לפצח את החידה מאחורי הפואמה הבעייתית הזו, כי המוסיקה לא מסוגלת לעשות זאת לבדה. מסתבר שלא כל אחד יכול להיות אדגר אלן פו.


וילסון עשה בחייו כמה דברים יפים עם להקת פורקיופיין טרי: ב-1995 הוא תפס בשתי ידיו את הרוח החלומית של פינק פלויד עם 'השמיים זזו הצידה'; האלבום 'אין אבסנטיה' מ-2002 הכיל לא מעט שירים מהודקים עם ריפים מטאליים מוצלחים; ובאלבום 'פחד מכוכב ריק' מ-2007 הוא תיאר היטב את תחושת הריקנות העירונית המודרנית.


וילסון נמצא במיטבו כאשר הוא כותב שירים קצרים, אורבניים, סרקסטיים, שבהם האפקטים והגיטרות תופסים את מרכז הבמה, ולא הטקסטים או קולו הקטן והיבש. אך כאשר מדובר בקריירת סולו חושפנית, שבה וילסון בוחר בסגנון רגרסיבי 'שקוף' כמו ניאו-פרוג, הוא כבר מתקשה להסתתר מאחורי 'חומה של סאונד' או יציאות מילוליות קצרות ודו-משמעיות. הניסיון הנוכחי שלו ליצור אלבום קונספט סביב רוחות רפאים מודרניים על רקע מוסיקת פרוגרסיב וינטג' בניחוח אנלוגי, לא עומד במבחן הביקורת האמנותית ההוגנת -- למרות המוסיקאים הטובים שגייס וההפקה האיכותית.

לסיכום, 'העורב שסירב לשיר' יכול לעניין מאזינים מתחילים, שעדיין לא מכירים מספיק טוב את הרוק המתקדם הגדול של שנות ה-70. גם המעריצים הכבדים של וילסון ימשיכו לשבחו, ויתעלמו מן הליריקה. אבל מאזינים מנוסים יותר, כאלו שנחשפו לאמנות גדולה בחייהם, יזהו את הליקויים. וילסון מתגלה כאן כמפיק מוכשר וחקיין פיקח, אך כמשורר בינוני ומטה, מלחין שבלוני, אמן חלול למדי, ואדם פסימי בעל נטייה מדאיגה לחסל יותר מדי נשים בשיריו.

הציון: 8/10

 עוד ביקורות על סטיבן וילסון ופורקיופיין טרי

---