 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
טו-מרה היא חיה נדירה למדי בעולם הפרוגרסיב המודרני; היא מסווגת לרוב בתור פרוג-מטאל, ואולי מבריחה אוהדים פוטנציאליים שחוששים מן המאפיינים השליליים של הז'אנר, כמו דרמטיות-יתר, ליריקה בוטה, שירה צעקנית עם נטייה למפלצתיות. לכן יש מקום להבהיר: טו-מרה, שלקחה את שמה מתוך אחד הכינויים לארץ מצרים, אמנם נוטה לכיוון האפל, אך אין בה גראולים, צרחות או יומרות הפחדה ילדותיות. ההיפך הוא הנכון: זו להקה בוגרת, מרוסנת, מדויקת ומאוזנת מבחינה רגשית. יש לה רגעים שקטים ונעימים להפליא, ממש כשם שהיא יודעת לחורר קירות בטון מזויין.
טו-מרה - ההרכב בשנת 2006 באלבום הבכורה של טו-מרה ניכרת ההקפדה המתמדת על איזון זהיר בין הגוון הנשי, העמוק והמתון של קיס (הזמרת) בצירוף הקלידים הקלאסיים של שפרד, ובין הגוון הגברי המחושמל, המהיר והמצ'ואיסטי של שלושת הגברים הנותרים (גיטרה-בס-תופים), שמובילים לכיוון המטאלי. כדי להגיע לאיזון הזה יש צורך בדילוג ממוקד ותפור-היטב בין ז'אנרים מתנגשים. זהו אתגר כפול - הן למאזין הממוצע, המצפה לשירים בפורמט קבוע, והן למוסיקאים הנדרשים למשמעת קיצונית כדי לבנות את ההגיון הפנימי של היצירות, וכן ולבצע אותן בצורה חלקה ובלי נפילות מתח בין כל תתי הפרקים.
לזכותה של טו-מרה עומד נסיון עשיר של כל חבריה בלהקות אחרות, הפקה מוסיקלית ברמה הגבוהה ביותר שאפשר לדרוש (ברט קלדאס-לימה, בחור צרפתי), הכריזמה הקולית של קיס ("מלאך נורא" הוא התיאור המתאים לה ביותר, בדיוק כמו שמו של הקטע השלישי באלבום), וחשוב מכל - כתיבה ועיבוד קבוצתיים המעידים על אקלקטיות, רב-תרבותיות ואפילו דו-לשוניות (הרבה אנגלית, קצת הונגרית). גם אלבומה השני, דלוז'נס (Delusions) מ-2008 ראוי לכל השבחים ומצדיק רכישה, למרות שהוא אולי מעט פחות נסיוני וגם פחות אקלקטי.
הלהקה לא נשמעת כאילו היא עושה את צעדיה הראשונים בז'אנר הפרוגרסיבי, אלא כאילו זהו אלבומה החמישי לפחות. זו גם תהיה טעות להשוות את טו-מרה להרכבים עם זמרת מובילה כמו לאקונה קויל, נייטוויש, דה גאת'רינג או אפילו אוואנסנס הפופולרית. טו-מרה היא אורגניזם דינמי יותר, שהולך רחוק יותר עם החזון שלו, ומוכן להציע פחות מקום לפשרה. אין התעקשות על כלים חשמליים בלבד (יש כאן פסנתר וגיטרה אקוסטית, לצד אפקט של תזמורת סימפונית), והמסר הוא שהלהקה מספיק חרוצה וגמישה כדי להגיע לכל שיא מוסיקלי ובכל רגע, לפי הצורך שאותו מכתיבה היצירה.
הסיבה הטובה ביותר לקנות את "טרנסנדנטל" היא המורכבות המבנית, המנעד הדינמי הרחב, העושר המלודי והעומק הדרמטי של שמונה היצירות המרכיבות את האלבום. אלו לא שירים שאת התפתחותם ניתן לחזות מראש לטווח של יותר מ-10 שניות. טו-מרה מתגאה בהיותה בלתי צפויה; היא משלמת את המחיר בכך שהיא אינה פופולרית בקרב ההמונים, אבל מי שמוכן להשקיע בה את הזמן הנדרש - זוכה בחוויה מיוחדת. גם בהאזנה המי-יודע-כמה, ההתפתחות הפנימית של היצירות מגלה גוונים חדשים. העיבודים מחליפים מצבי-רוח במהירות רצחנית, אך לא מאבדים את המומנטום ולא נשמעים שרירותיים או מרוחים. טו-מרה היא להקה שיודעת להעריך את זמנו של המאזין, ואי אפשר למצוא ב"טרנסנדנטל" אילתורי-כיף שנועדו להאריך את משך האלבום לחינם.
שלושת הקטעים המועדפים באלבום, אם מוכרחים לבחור, הם "פנטומס" (הרביעי), "אובסקיור אובליביאן" (השביעי) ו"רלם אוף דרימז" (השמיני והאחרון). בכל אחד משלושת הקטעים יש הברקות מוסיקליות רציניות ומלהיבות, המזכות את טו-מרה במדליית כסף מטעם אולימפיאדת הרוק המתקדם המודרני של 2006. המתופפים שמביניכם ירצו ללמוד את התפקידים של פיריזי, והגיטריסטים יתרשמו עמוקות מעבודת האצבעות של מקלין. חבל, עם כך, שהליריקה של קיס מעט סתמית, לעתים מיותרת, וחבל שהלהקה לא נעזרה בכותב מקצועי במקום להסתמך על הדמיון המוגבל של הזמרת.
לסיכום, "טרנסנדנטל" הוא אלבום רוק מתקדם מודרני שכדאי להתמודד איתו. מי שהתרגל לשבלונות של דרים ת'יאטר, סימפוני-אקס או פיין אוף סלביישן ירצה לקחת על עצמו את אתגר ההתמודדות עם המורכבות והדרמה של טו-מרה. חובבי פרוג-מטאל שנאלצו להסתפק בזמרים על טהרת המין הגברי יוכלו לאוורר לעצמם את האוזניים עם נסיכת-אופל וירטואוזית. אל תתנו לאלמוניות של ההרכב להוביל אתכם למסקנה שהוא אינו ראוי לזמנכם היקר. אנחנו לא חיים בעולם שבו שולט ההגיון: אם להקת אוואנסנס, הרכב רוק כבד אלטרנטיבי בהובלת הזמרת איימי לי, מצליחה למכור 20 מליון עותקים בזכות קומץ להיטים ונוכחות קבועה בטלוויזיה, אין ספק שלהקה כמו טו-מרה ראויה לעוד כמה עשרות אלפי זוגות אוזניים בכל רחבי העולם, כולל ישראל.
הציון: 8.5/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")