 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
האלבום השלישי של להקת טול, 'לאטרלוס', הוא יצירת מופת אמנותית נדירה ומעוררת כבוד. פסגת יצירתה של הרביעייה מלוס אנג'לס מצליחה להגדיר מחדש את הרוק המתקדם, ולהתאים אותו לעולם המטאל המודרני. במרחב הרכישות המצטמצם של הפרוגר המעודכן, הדיסק המצליח מ-2001 הוא עדיין בגדר פלסטיק-חובה בכל בית שמכבד את עצמו.
'טול' לא משתייכת למחנה הפרוג הסימפוני, הקלאסי או השמרני. גם התיוג 'פרוג-מטאל' עושה לה עוול, במובן מסוים, כי הוא מעלה קונוטציות דרים-ת'יאטריות שהן לחלוטין לא הסיפור כאן. 'טול' היא להקה אקלקטית (לקטנית), שבורחת באלגנטיות מכל מגירה סגנונית צרה: פרוגרסיב, מטאל, ארט-מטאל, הארד-רוק, גראנג' מתוחכם - ואולי פשוט 'ארט-רוק' לשנות האלפיים.
'אנדרטואו', אלבום הבכורה של טול מ-1993, סווג בזמנו כ-'מטאל אלטרנטיבי'. טול פרצה את דרכה בעזרת קומץ להיטי-מטאל קודרים ומעוותים, המשלבים ניכור ואימה. הלהקה התקדמה בהדרגה דרך 'אנימה' (1996), אלבום היברידי, שהוכיח את התבגרותה ומגוון השפעותיה; כמה שנים עברו בסיבובי הופעות ארוכים ומאבק משפטי מייגע עם הלייבל שלהם, עד שהגיעה לשיא זה של השראה, טכניקה, פילוסופיה ומיקוד. האלבום הבא של טול, '10,000 ימים' מ-2006, היה מצוין בחלקו הגדול, מבריק לפרקים, אך בנוי פחות טוב, לא לגמרי מהודק ולכן גם פחות משכנע כאלבום שאמור להיות מכלול הגדול מסכום חלקיו.
הפרוגרסיביות של 'טול' לא מתבטאת בסולואי פסנתר, תזמורות מיתרים ברקע או חלילי צד ענוגים; ואם יש וירטואוז בלהקה, הרי הוא אחד בלבד: המתופף דני קרי. משקלים אסימטריים הם הלחם והחמאה של קרי, שהגיע מעולם הג'אז, אבל אם רוצים לנתח את השיוך ה'פרוגי' של טול, הוא טמון בארכיטקטורה של המוסיקה: סלידה משירים קצרים, בריחה מן הנוסחאות של אם-טי-וי, אי-שימוש בתבניות שחוקות של בתים ופזמונים, והתנגדות למוסיקה כמוצר ניתן לחיזוי. ארבעת חברי 'טול' מפיקים יצירות בלתי צפויות במבניהן, המתפתחות מתוך הגיון פנימי חד-פעמי, שאולי נוצר מתוך אילתור מקרי, אך התגבש בתהליך מוקפד של גימור ברמה אקדמית.
ראשית, פיענוח שם האלבום: 'לאטרלוס' היא מילה פיקטיבית המשלבת בין שני מונחים שונים לגמרי: 'ואסטוס לאטרליס' הוא השריר הנרחב הצידי של הירך - איבר שגרם לסבל וכאב עבור סולן הלהקה, מיינרד ג'יימס קינן; והמושג 'חשיבה לאטרלית', שנטבע ב-1967 על ידי אדוארד דה בונו, ובא לתאר פתרון בעיות באמצעות גישה עקיפה ויצירתית, אנטי-רציונלית ואנטי-אינטלקטואלית, שמסוגלת ליצור רעיונות חדשים בעזרת סוגים שונים של כלי-חשיבה.
כדי להבין טוב יותר את הלך-הרוח הייחודי של 'לאטרלוס', המדבר על חשיבה מחוץ לקופסה, שווה להתמקד רגע בפזמון החוזר וקטע מאחד הבתים של טקסט שיר הנושא:
העטיפה החיצונית עם השנים הלך וחיזק האלבום את מעמדו ההיסטורי הנדיר: 'לאטרלוס' הוא מלאכת-מחשבת של רעיונות בשלים, תרכובת נקייה של טקסטים מעוררי מחשבה, עיבודים מקוריים, לחנים שתופסים את המוח ואת הרגל, שירה היפר-כריזמטית, מבנים מוסיקליים הרפתקניים ומעטפת ויזואלית מושכת. 'טול' מתגלים כאן כיורשים המוצדקים של קינג קרימזון משנות ה-80, ולא רק ביכולת הייבוא של פילוסופיות חוץ-מערביות אל תוך המסגרות השחוקות של הרוק התעשייתי. לאטרלוס יודע 'לנשום' כמו אצן מרתון, עם מרווחים נכונים בין דממה מוחלטת לרעש קיצוני, ומקל מאוד על האזנה רצופה לאלבום כולו כיצירה אחת, מאוחדת, שמייצגת עולם קוהרנטי.
'לאטרלוס' דוחס לדיסק אחד כמעט 79 דקות, והאזנה לו היא יציאה בודדת למסע אפל ודינמי, שמורכב מרגעים של שקט ושלווה לצד סופות של זעקות וברקים. אפשר לדמות את החווייה המוסיקלית להפלגה לילית על סירה קטנה בנהר עוין, כשמדי פעם מותקפים המפליגים על ידי שבטים עתיקים בעזרת חיצים, חניתות ולפידים. בין מתקפה אחת לרעותה, מהרהרים המפליגים על גורלם, יעדם ומעשיהם. זה אולי האלבום שהכי מזכיר לי את פסקול הסרט 'אפוקליפסה עכשיו': חוויה ארוכה, קשה, מורכבת, קודרת אך מזככת ומרתקת.
מתוך 13 הקטעים באלבום, המעניינים ביותר הם הראשון, דה גראדג' (בעברית:'הטינה'; באנגלית: The Grudge); החמישי, 'סקיזם' (בעברית: 'הקרע', באנגלית: Schism); השביעי, פָּרַבּוֹלָה (באנגלית: Parabola); השמיני, טיקס אנד ליצ'ס (בעברית: קרציות ועלוקות; באנגלית: Ticks & Leeches); והתשיעי, הנושא בגאווה את שם האלבום, ומבוסס על משקלים אסימטריים לפי סדרת פיבונאצ'י. שאר הקטעים משמשים כמעברים, או שהם מעט פחות מורכבים או מעניינים מבחינה מוסיקלית. שני הקטעים המיותרים באלבום הם 12, 'טריאד', אילתור מעט פשטני וחיוור; ו-13, 'פרייפ דה אואייד', קקפוניה ילדותית קצרה על חייזרים.
חברי להקת טול ב-2006; מימין לשמאל: דני קרי, ג'סטין צ'נסלור, אדם ג'ונס, מיינרד ג'יימס קינן
חלק מן היצירות של 'טול' מתניעות את עצמן בעזרת ריפים מלודיים ועדינים של בס, פרי אצבעותיו של הבסיסט הבריטי ג'סטין צ'נסלור. ב'לאטלרוס' זה בולט עוד יותר, במיוחד כיוון שהבס של צ'נסלור ספוג 'ריוורב' (reverb), מה שנותן לו גוון מלנכולי, עדין יותר. צ'נסלור, עוד מעריץ של קינג קרימזון, החל כנגן גיטרה, ולכן הקווים המלודיים שלו נשמעים לעתים כמו גיטרה שנייה. הבחירה במיתרים הגבוהים ביותר של גיטרת הבס כדרך לפתוח 'שיר', שהוא בעצם לא שיר אלא אפוס, עוזרת להבדיל בין טול להרכבי מטאל רבים אחרים.
לאלבום מצורפת חוברת ללא מילים: היא מורכבת ממספר דפים שקופים לגמרי, המציגים את הגוף האנושי כאוסף של שכבות, פיזיות ורוחניות. העבודה האמנותית-חזותית היא שיתוף פעולה של האמן אלכס גריי ושל גיטריסט 'טול', אדם ג'ונס, גם הוא אמן קונספטואלי מכובד בזכות עצמו. בהחלט מומלץ למצוא את הליריקה של לאטרלוס ברשת ולקרוא כל מילה בעיון: המוסיקה והמילים הם גוף אחד.
כפי שהטקסט של יצירת-הנושא מאיץ במאזין לאמץ את הגישה הספונטנית בבואו לחוות את המוסיקה, כך הוא יוצא נגד גישה מקובעת, חולת-שליטה, שאינה מאפשרת לאדם לסלוח, לזרום ולפעמים גם לאבד את עצמו, כפי שנכתב בפתיחת הטקסט של היצירה הראשונה באלבום (דה גראדג'; 'הטינה'):
במבחן ההאזנות החוזרות, 'לאטרלוס' מספק את הסחורה ומחזיר ריבית דריבית: אפשר לחוות אותו מאות פעמים ולא להשתעמם. הוא הופק בצורה נפלאה עם סאונד מושלם על ידי דיויד בוטריל, האיש מאחורי 'אנימה' של טול (1996) וגם ת'ראק המצוין של קינג קרימזון, כמו גם אלבומים של רוברט פריפ ודיויד סילביאן, מיוז, דאוס ודרים ת'יאטר (מיקס חלקי ל'סינס פרום א ממורי'). האלבום נמכר היטב (פלטינה כפולה בארה''ב, למשל) וזכה לשבחי הביקורת, מקיר לקיר.
כיום אין ספק שבזכות המתופף החכם דני קרי, המוסיקאי הפרוגרסיבי ביותר ב'טול', הצליחה הלהקה להטביע את חותמה על עולם המטאל של תחילת שנות האלפיים. עבודת התופים של דני קרי באלבום זה עומדת באותה רמה של ביל ברופורד באלבומיו הגדולים ביותר. קרי האזין בנערותו לקינג קרימזון, פינק פלויד, ראש (Rush) ו'משוגע', והתוצאות בהתאם. אך חובה לתת קרדיט ענק לסולן המופתי מיינרד ג'יימס קינן, שההגשה הכריזמטית שלו והמנעד הקולי הדינמי שלו איפשרו ל'טול' להגיע לקהל רחב, להישאר אנושית, מעוררת מחשבה והשראה. טול הוציאה לאור רק 4 אלבומי אולפן בין השנים 1990-2013, תפוקה דלה מבחינה כמותית אך משפיעה וחשובה מבחינה איכותית.
'טול' לא משתייכת למחנה הפרוג הסימפוני, הקלאסי או השמרני. גם התיוג 'פרוג-מטאל' עושה לה עוול, במובן מסוים, כי הוא מעלה קונוטציות דרים-ת'יאטריות שהן לחלוטין לא הסיפור כאן. 'טול' היא להקה אקלקטית (לקטנית), שבורחת באלגנטיות מכל מגירה סגנונית צרה: פרוגרסיב, מטאל, ארט-מטאל, הארד-רוק, גראנג' מתוחכם - ואולי פשוט 'ארט-רוק' לשנות האלפיים.
'אנדרטואו', אלבום הבכורה של טול מ-1993, סווג בזמנו כ-'מטאל אלטרנטיבי'. טול פרצה את דרכה בעזרת קומץ להיטי-מטאל קודרים ומעוותים, המשלבים ניכור ואימה. הלהקה התקדמה בהדרגה דרך 'אנימה' (1996), אלבום היברידי, שהוכיח את התבגרותה ומגוון השפעותיה; כמה שנים עברו בסיבובי הופעות ארוכים ומאבק משפטי מייגע עם הלייבל שלהם, עד שהגיעה לשיא זה של השראה, טכניקה, פילוסופיה ומיקוד. האלבום הבא של טול, '10,000 ימים' מ-2006, היה מצוין בחלקו הגדול, מבריק לפרקים, אך בנוי פחות טוב, לא לגמרי מהודק ולכן גם פחות משכנע כאלבום שאמור להיות מכלול הגדול מסכום חלקיו.
הפרוגרסיביות של 'טול' לא מתבטאת בסולואי פסנתר, תזמורות מיתרים ברקע או חלילי צד ענוגים; ואם יש וירטואוז בלהקה, הרי הוא אחד בלבד: המתופף דני קרי. משקלים אסימטריים הם הלחם והחמאה של קרי, שהגיע מעולם הג'אז, אבל אם רוצים לנתח את השיוך ה'פרוגי' של טול, הוא טמון בארכיטקטורה של המוסיקה: סלידה משירים קצרים, בריחה מן הנוסחאות של אם-טי-וי, אי-שימוש בתבניות שחוקות של בתים ופזמונים, והתנגדות למוסיקה כמוצר ניתן לחיזוי. ארבעת חברי 'טול' מפיקים יצירות בלתי צפויות במבניהן, המתפתחות מתוך הגיון פנימי חד-פעמי, שאולי נוצר מתוך אילתור מקרי, אך התגבש בתהליך מוקפד של גימור ברמה אקדמית.
ראשית, פיענוח שם האלבום: 'לאטרלוס' היא מילה פיקטיבית המשלבת בין שני מונחים שונים לגמרי: 'ואסטוס לאטרליס' הוא השריר הנרחב הצידי של הירך - איבר שגרם לסבל וכאב עבור סולן הלהקה, מיינרד ג'יימס קינן; והמושג 'חשיבה לאטרלית', שנטבע ב-1967 על ידי אדוארד דה בונו, ובא לתאר פתרון בעיות באמצעות גישה עקיפה ויצירתית, אנטי-רציונלית ואנטי-אינטלקטואלית, שמסוגלת ליצור רעיונות חדשים בעזרת סוגים שונים של כלי-חשיבה.
כדי להבין טוב יותר את הלך-הרוח הייחודי של 'לאטרלוס', המדבר על חשיבה מחוץ לקופסה, שווה להתמקד רגע בפזמון החוזר וקטע מאחד הבתים של טקסט שיר הנושא:
"חשיבת-יתר, ניתוח-יתר,
מפרידים את הגוף מהנפש
הורגים את האינטואיציה שלי,
משאירים מאחור את כל ההזדמנויות הללו.
עזור לכוח הרצון שלי להרגיש את הרגע,
דוחק בי לחצות את הקווים
מושיט יד לחבק את האקראי
מושיט יד כדי לאמץ כל מה שיבוא."
העטיפה החיצונית עם השנים הלך וחיזק האלבום את מעמדו ההיסטורי הנדיר: 'לאטרלוס' הוא מלאכת-מחשבת של רעיונות בשלים, תרכובת נקייה של טקסטים מעוררי מחשבה, עיבודים מקוריים, לחנים שתופסים את המוח ואת הרגל, שירה היפר-כריזמטית, מבנים מוסיקליים הרפתקניים ומעטפת ויזואלית מושכת. 'טול' מתגלים כאן כיורשים המוצדקים של קינג קרימזון משנות ה-80, ולא רק ביכולת הייבוא של פילוסופיות חוץ-מערביות אל תוך המסגרות השחוקות של הרוק התעשייתי. לאטרלוס יודע 'לנשום' כמו אצן מרתון, עם מרווחים נכונים בין דממה מוחלטת לרעש קיצוני, ומקל מאוד על האזנה רצופה לאלבום כולו כיצירה אחת, מאוחדת, שמייצגת עולם קוהרנטי.
'לאטרלוס' דוחס לדיסק אחד כמעט 79 דקות, והאזנה לו היא יציאה בודדת למסע אפל ודינמי, שמורכב מרגעים של שקט ושלווה לצד סופות של זעקות וברקים. אפשר לדמות את החווייה המוסיקלית להפלגה לילית על סירה קטנה בנהר עוין, כשמדי פעם מותקפים המפליגים על ידי שבטים עתיקים בעזרת חיצים, חניתות ולפידים. בין מתקפה אחת לרעותה, מהרהרים המפליגים על גורלם, יעדם ומעשיהם. זה אולי האלבום שהכי מזכיר לי את פסקול הסרט 'אפוקליפסה עכשיו': חוויה ארוכה, קשה, מורכבת, קודרת אך מזככת ומרתקת.
מתוך 13 הקטעים באלבום, המעניינים ביותר הם הראשון, דה גראדג' (בעברית:'הטינה'; באנגלית: The Grudge); החמישי, 'סקיזם' (בעברית: 'הקרע', באנגלית: Schism); השביעי, פָּרַבּוֹלָה (באנגלית: Parabola); השמיני, טיקס אנד ליצ'ס (בעברית: קרציות ועלוקות; באנגלית: Ticks & Leeches); והתשיעי, הנושא בגאווה את שם האלבום, ומבוסס על משקלים אסימטריים לפי סדרת פיבונאצ'י. שאר הקטעים משמשים כמעברים, או שהם מעט פחות מורכבים או מעניינים מבחינה מוסיקלית. שני הקטעים המיותרים באלבום הם 12, 'טריאד', אילתור מעט פשטני וחיוור; ו-13, 'פרייפ דה אואייד', קקפוניה ילדותית קצרה על חייזרים.
חברי להקת טול ב-2006; מימין לשמאל: דני קרי, ג'סטין צ'נסלור, אדם ג'ונס, מיינרד ג'יימס קינן
חלק מן היצירות של 'טול' מתניעות את עצמן בעזרת ריפים מלודיים ועדינים של בס, פרי אצבעותיו של הבסיסט הבריטי ג'סטין צ'נסלור. ב'לאטלרוס' זה בולט עוד יותר, במיוחד כיוון שהבס של צ'נסלור ספוג 'ריוורב' (reverb), מה שנותן לו גוון מלנכולי, עדין יותר. צ'נסלור, עוד מעריץ של קינג קרימזון, החל כנגן גיטרה, ולכן הקווים המלודיים שלו נשמעים לעתים כמו גיטרה שנייה. הבחירה במיתרים הגבוהים ביותר של גיטרת הבס כדרך לפתוח 'שיר', שהוא בעצם לא שיר אלא אפוס, עוזרת להבדיל בין טול להרכבי מטאל רבים אחרים.
לאלבום מצורפת חוברת ללא מילים: היא מורכבת ממספר דפים שקופים לגמרי, המציגים את הגוף האנושי כאוסף של שכבות, פיזיות ורוחניות. העבודה האמנותית-חזותית היא שיתוף פעולה של האמן אלכס גריי ושל גיטריסט 'טול', אדם ג'ונס, גם הוא אמן קונספטואלי מכובד בזכות עצמו. בהחלט מומלץ למצוא את הליריקה של לאטרלוס ברשת ולקרוא כל מילה בעיון: המוסיקה והמילים הם גוף אחד.
כפי שהטקסט של יצירת-הנושא מאיץ במאזין לאמץ את הגישה הספונטנית בבואו לחוות את המוסיקה, כך הוא יוצא נגד גישה מקובעת, חולת-שליטה, שאינה מאפשרת לאדם לסלוח, לזרום ולפעמים גם לאבד את עצמו, כפי שנכתב בפתיחת הטקסט של היצירה הראשונה באלבום (דה גראדג'; 'הטינה'):
"לובשים את הטינה כמו כתר של שליליות
מחשבים מה אנחנו כן או לא נהיה מוכנים לסבול
נואשים לשלוט בכולם ובכל דבר
לא מסוגלים לסלוח לאנשי אות הקלון."
במבחן ההאזנות החוזרות, 'לאטרלוס' מספק את הסחורה ומחזיר ריבית דריבית: אפשר לחוות אותו מאות פעמים ולא להשתעמם. הוא הופק בצורה נפלאה עם סאונד מושלם על ידי דיויד בוטריל, האיש מאחורי 'אנימה' של טול (1996) וגם ת'ראק המצוין של קינג קרימזון, כמו גם אלבומים של רוברט פריפ ודיויד סילביאן, מיוז, דאוס ודרים ת'יאטר (מיקס חלקי ל'סינס פרום א ממורי'). האלבום נמכר היטב (פלטינה כפולה בארה''ב, למשל) וזכה לשבחי הביקורת, מקיר לקיר.
כיום אין ספק שבזכות המתופף החכם דני קרי, המוסיקאי הפרוגרסיבי ביותר ב'טול', הצליחה הלהקה להטביע את חותמה על עולם המטאל של תחילת שנות האלפיים. עבודת התופים של דני קרי באלבום זה עומדת באותה רמה של ביל ברופורד באלבומיו הגדולים ביותר. קרי האזין בנערותו לקינג קרימזון, פינק פלויד, ראש (Rush) ו'משוגע', והתוצאות בהתאם. אך חובה לתת קרדיט ענק לסולן המופתי מיינרד ג'יימס קינן, שההגשה הכריזמטית שלו והמנעד הקולי הדינמי שלו איפשרו ל'טול' להגיע לקהל רחב, להישאר אנושית, מעוררת מחשבה והשראה. טול הוציאה לאור רק 4 אלבומי אולפן בין השנים 1990-2013, תפוקה דלה מבחינה כמותית אך משפיעה וחשובה מבחינה איכותית.
לסיכום, 'לאטרלוס' הוא הרבה מעבר ל'מטאל בשביל אנשים חושבים'. זהו אלבום-מפתח פרוגרסיבי, אבן-דרך של יומרה ושאפתנות אמנותית, נכס-צאן-מטאל וכל קלישאה חבוטה שאפשר לזרוק על דיסק שנמכר בחנויות לקהל של מתבגרים וסטודנטים. הוא עדיין מופץ ברשת על ידי צבא של מעריצים, וזוכה להערכה מתמדת מצד מליוני מאזינים בכל רחבי העולם. 'טול' העניקו ללקוחותיהם הצעירים את כל מה שהיה להם לתת, ולמרות שהאלבום מעט ארוך מדי בשביל לזכות בתואר 'מושלם', הוא לחלוטין לא רחוק מהתואר המאוד-נדיר הזה.
הציון: 9.5/10
