להקת "טרייס" ההולנדית הוציאה שלושה אלבומי רוק מתקדם סימפוניים קלאסיים בין השנים 1974-1976. הראשון, שמו "טרייס", כשם הלהקה, אמור להיות באותה הרמה כמו השני. "בירדז" הוא השני, ומהווה דוגמה אופיינית לתקליט פרוגרסיבי מערב-אירופאי ממוצע, לעתים שמרני מדי ולעתים מלהיב. המוסיקה מושפעת באופן ברור ממלחינים כמו אלבינוני, ויואלדי, מוצרט ובאך, ומאופיינת בגישה קלילה וידידותית לסביבה. "טרייס" לא שובבים ואמיצים כמו ELP, אין להם סולן מופרע כמו תיס ואן ליר מפוקוס שעושה 'יודלינג', אבל גם אין להם קלידן מבריק ומיומן כמו פטריק מוראז שהנהיג את הטריו רפיוג'י.


מנהיג השלישייה הוא ללא ספק ריק ואן דר לינדן, הקלידן המנוסה. חובבי הסצינה הפרוגית ההולנדית מכירים אותו מהלהקה אקספשן (Ekseption). הוא משתמש בארסנל רחב של מקלדות, אך איננו מקורי וייחודי כמו מתחריו מליגת העל של הז'אנר. הארפג'ים הבלתי-נגמרים שלו ממלאים את רוב דקות ההקלטה. על התופים וכלי ההקשה מופקד איאן מוסלי. הגיטרות, הבאסים והשירה הבינונית שייכים כולם למר יאפ ואן אלק, שמבטאו האנגלי הלא-מושלם מסגיר את הולנדיותו במהירות. ההבלחות הוואקליות של ואן אלק זעומות, ואולי טוב שכך. אורח באלבום הוא הכנר דאריל וויי (מלהקת 'קרווד אייר').


צד א' של תקליט הויניל המקורי עובר ליד האוזן כמעט ללא יצירה משמעותית; אך צד ב', קטע 7 והלאה, מציג מיני-סימפוניה בשם 'קינג ברד' (King Bird) באורך 22 דקות עם לחן ועיבוד שמזכירים מאוד את העבודה של להקת פוקוס או פינץ' מאותה תקופה. השילוב בין צ'מבלו, אורגן כנסייתי, האמונד, מלוטרון, קלווינט ועוד נותן למוסיקה גוון נוצרי-בארוקי מוגזם, כמעט מקובע.


כישורי ההלחנה של ואן לינדן אינם מדהימים, והוא מתקשה לנסח מוטיבים מקוריים ו/או מלודיים מעמיקים. רוב הזמן הוא נשען על זריזות ידיים, גיוון טכני ומספר גדול של תפניות בעיבודים המהירים. ואן לינדן הסתמך כאן יותר מדי על נוסחאות קלאסיציסטיות, קדנצות שחוקות ומהלכים הרמוניים המתאימים לאיטליה של המאה ה-17 יותר מאשר להולנד של שנות השבעים. גם האילתורים הג'אזיים שלו אינם יוצאי דופן.

לסיכום, למרות ש'בירדס' של 'טרייס' אלבום נעים לאוזן, אין הרבה מה לומר לזכותו, ואפשר להבין מדוע טבע באוקיינוס האינסופי של השיכחה.

הציון: 7/10

 אלבומים הולנדיים מומלצים