 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
המילה האנגלית "סיניסטר" (Sinister) חוזרת שוב ושוב כשבאים לתאר את המוסיקה של יוניברס זירו. התרגום העברי למילה זו הוא "מרושע, זדוני, מאיים". הקטע הראשון נקרא פרסאז' (Presage), שהוא למעשה "אות מבשר רעות". ואכן, המוסיקה של יוניברס זירו היא תמיד מבשרת-רעות. אסון גדול הולך להתרחש ממש עוד כמה שניות, וכל מאזיני יוניברס זירו יודעים זאת כבר שנים רבות. דניאל דני וחבר מרעיו צופים קדימה בחשש כבד, וכל חמשת הקטעים באלבום זה באים להזהיר, להתריע ולהכין מראש את חברי תנועת "רוק באופוזיציה" מן הקטסטרופה המתדפקת על דלתנו בעזרת ה"סלאפ-באס" האלים והכבד של ז'נה.
מאז יצירת המופת שלה משנת 1981 ("Ceux Du Dehors") (בתרגום עברי: "אלו שבחוץ") ועד ימינו, לא הצליחה יוניברס זירו להתעלות על ההישג הנדיר הזה. "יוזד" אינו יהלומי כמותו, ועדיין הוא מספיק מרשים ומעניין מכדי שלא יהיה ניתן להתעלם ממנו. רמת ההלחנה של ההרכב הבלגי הזה נותרה גבוהה בהרבה מרוב מתחריה, גם ברגעיה הפחות-מרגשים. החמישייה היתה עדיין חדה ומהודקת-היטב, והקפידה על רמת ביצוע מופתית. דניאל דני הוביל היטב את ארבעת עמיתיו, והכריזמה שלו מזכירה לא-פעם את כושר המנהיגות של כריסטיאן ואנדר מלהקת "מאגמה". בהשוואה לאלבומים מאוחרים של יוניברס זירו, כגון "דה הארד קווסט" (1999), "רית'מיקס" (2002) או "אימפלוז'ן" (2004), הרי ש"יוזד" הוא בגדר קלאסיקה אופוזיציונית במיטבה.
בהאזנות שטחיות, תופסות את האוזן היצירה הפותחת (פרסאז') והסוגרת (אמנסיון). בהאזנות חוזרות הפאזל מתחבר טוב יותר, וגם שלושת הקטעים ה"פנימיים" (התערובת המוזרה של ד"ר שוורץ; צ'לסטה - עבור שנטאל; מצעד) תופסים אט-אט את מקומם המתאים בתודעה. גם כאשר המוסיקה נסוגה לכמה דקות של רגיעה אקוסטית, לכאורה, ואנחנו נהנים מיצירה קאמרית המבשרת את בוא האביב הבלגי, מתברר לנו שהכל היה רק מלכודת: בדקה החמישית של "צ'לסטה" הותקפה השיירה שלנו על ידי תופים מאיימים, גיטרה מתאבדת ואפקטים אלקטרוניים מסמרי-שיער. לא נמסר לנו על ניצולים כלשהם. אסור לתת למארבים קטלניים כאלו להתפרש כעלבון אישי: זאת יוניברס זירו במיטבה.
באלבום הבכורה של יוניברס זירו, "1313" משנת 1977, הלהקה נשמעה כמו שביעייה קאמרית לכל דבר ועניין. האלבום היה אקוסטי למהדרין, כמעט אדוק בבחירת הכלים והמרקמים המוסיקליים שלו. המגמה הסגפנית נמשכה ב"הרסי" (Heresie), שהוקלט שנתיים אחר כך, וקיבע את התדמית הקודרת-שחורה של יוניברס זירו; כל מי שהצליח לשרוד את "La Faulx", היצירה המרכזית באורך 25 דקות, ראוי לקבל בדואר רשום את עיטור העוז של בלגיה. ב"Ceux Du Dehors" מ-1981 ליטשה הלהקה את הסגנון שלה עד כדי שלמות, עדיין בלי להישען יותר מדי על אלקטרוניקה, ובלי להישמע כמו סרט אימה אירופאי. אבל ב"יוזד" הסכים דניאל דני להשתנות, ופתח את ההרכב בפני אפקטים חוץ-אקוסטיים, השפעות מוסיקליות חוץ-מערביות, וכלים פחות-מסורתיים כגון פסנתר 'פנדר' חשמלי.
זה נכון ש"יוזד" אינו מתפתח במהירות-שיא, וגם לא יפתיע את מי שמכיר לעומק את הקטלוג של יוניברס זירו. באותה מידה נכון שלא מומלץ למי שלא מכיר את "יוניברס זירו" להתחיל דווקא כאן, עם "יוזד". באותה נשימה ראוי להזכיר את הקרירות היחסית של "יוזד", אפילו בהשוואה ל"הרסי" האפלולי או ל"היטווייב" (Heatwave) המסונתז. ועדיין, למרות כל הסייגים הללו, הראויים להיזכר, אין ב"יוזד" אף לא רגע אחד מת או גוסס, ובוודאי שאין תחושה כאילו דני מנסה למלא דקות בוויניל עם לחנים חצי-אפויים. את "יוזד" צריך לשמוע בווליום גבוה, בחושך, ופעמים רבות. זה אלבום שלא ממש אוהב להתנגן או להישמע באוזניכם, אלא לזנק מתוך האפילה ולערוף ראשים.
לסיכום, "יוזד" של יוניברס זירו הוא אלבום חשוב בקטלוג הלהקה, ומכיל לפחות שלוש יצירות חזקות. "יוזד" מייצג שינוי חשוב שעברה הלהקה, מהרכב על טהרת הכלים האקוסטיים ועד כניסה מחושבת וזהירה לעולם החשמלי-מודרני. התוצאה הסופית נותרה זדונית מתמיד, בעוד הבחירה בכלי-משחית חשמליים ובתוכן מוסיקלי שונה ממחישה לא רק את התהפוכות האישיות והאמנותיות שעברה הלהקה עד שלב זה, אלא גם את החתירה המתמדת שלה לחדשנות ולגיוון. מי שאוהב את הצבע הקלאסי-קאמרי של הלהקה, ונרתע מן הסינתטיות של "היטווייב", ימצא ב"יוזד" את החוליה החסרה שלו. כך או כך, הלחנים והעיבודים של "יוזד" מצדיקים את המוניטין העילאי שיצא ליוניברס זירו עם השנים, בתור אחד ההרכבים המקוריים והמרתקים ביותר בזרם ה"רוק באופוזיציה" בפרט, וברוק המתקדם בכלל.
הציון: 9/10
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")