רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Christ 0 by Vanden Plas

Vanden Plas

Christ 0

2006 InsideOut Records

Germany

(67:26)

VandenPlas.de

ביקורת: אורי ברייטמן

25/12/10

האלבום הטוב ביותר של ואנדן פלאס, להקת פרוגרסיב-מטאל גרמנית, היה יכול להתחרות במיטב יצירות המופת הבינלאומית של הז'אנר. מבחינה מוסיקלית טהורה, יש בו מספיק רצועות חזקות כדי להמריא לשחקים; לרוע המזל, ליריקה בעייתית וקונספט אנטי-דרמטי מחבלים ביצירה, ולמעשה מונעים ממנה לממש את הפוטנציאל המלודי הגלום בה. המאזין נשאר עם אלבום-קונספט מהוקצע-לכאורה שקל לאהוב אבל קשה להעריץ: המלודיות והעיבודים הם פסגת יצירתה של הלהקה; אבל הטקסטים שכתב הסולן, אנדי קונץ, לא מבהירים את הסיפור, העלילה והדמויות. כיף להאזין, אבל הקונספט הוא כושל, כי אין סיפור, אין דרמה, אין אהדה לגיבור הסיפור -- ואפילו אין 'מוסר השכל'.


בגלל שמו של האלבום (קרייסט אפס), רבים חושבים עדיין בטעות שמדובר בסיפורו של ישו המודרני. זה דווקא היה נושא האלבום הבא של ואנדן פלאס, 'דה סראפיק קלוקוורק' מ-2010. אך ב'קרייסט זירו' מ-2006 כתב קונץ את הטקסטים בנסיון לתת פרשנות מודרנית לסיפור הקלאסי של אלכסנדר דיומא, 'הרוזן ממונטה כריסטו' מ-1844. הסיפור המקורי של דיומא פשוט ומבריק: אדם מושלך למאסר ארוך על לא-עוול בכפו, והוא מתכנן באיטיות וביסודיות את נקמתו המלאה בכל מפליליו. הרומן רחב-היריעה של דיומא מאפשר לקורא להתאהב בדמותו של הנוקם, למרות ואולי דווקא בגלל מעשיו האלימים.


אנחנו קופצים קדימה בזמן, 162 שנים לאחר הספר של דיומא: בדיסק של ואנדן פלאס אנחנו מקבלים וידוי של אדם מיוסר, זמן רב לאחר שביצע את סדרת מעשי הנקם האכזרית שלו. אין פלאשבקים שמאפשרים לשחזר את העבר ולחיות אותו מחדש. גם אין הסברים פשוטים של 'הפרקים הקודמים', כך שהמאזין מאבד את נקודת האחיזה שלו. הגיבור לא עושה כמעט כלום, מלבד להתלונן על מר גורלו. קונץ שילב בסיפור גם דמות של סוכן אינטרפול, המזדהה עם דמותו של האסיר הנוקם, מסיבה לא ברורה. שתי הדמויות דומות מדי זו לזו (קולו של קונץ נשמע זהה), ובמרבית הקטעים קשה להבדיל ביניהן. האלבום נמשך כשעה תמימה, וקולו הבודד של קונץ אינו מספק את הגיוון הנדרש מאלבום קונספט.


נניח לטקסטים לרגע קט, ונדבר על המוסיקה - הצד החזק של האלבום: כמעט כל הלחנים והעיבודים באלבום נכתבו על ידי גונתר ורנו, הקלידן של ואנדן פלאס, והגיטריסט שטפאן ליל. השניים מאזנים היטב איש את רעהו: הקלידן מבין היטב שהסולואים שלו לא אמורים להתחרות באלו של הגיטרה. הגיטריסט גם הוא מבין שתפקידה של הגיטרה הוא קצבי יותר מאשר מלודי: האקורדים המטאליים שמספק מר ליל נותנים לאלבום את הקשיחות הנדרשת, החיתוך המהיר והלכלוך הרוקי שמשאירים אותו רלוונטי ובועט. ורנו הוסיף להפקה גם עיבודים מכובדים למקהלה גדולה ותזמורת קטנה. הכתיבה וההפקה מלמדים על בשלות מקצועית מצטברת, צעד קטן קדימה בהשוואה לאלבומים הקודמים של ואנדן פלאס.


להקת ואנדן פלאס
להקת ואנדן פלאס - מימין לשמאל:
שטפאן ליל - גיטרה; אנדריאס ליל - תופים; אנדי קונץ - שירה; גונתר וורנו - קלידים; טורסטן רייכרט - בס


מר אנדי קונץ הוא אולי לא כותב-טקסטים מבריק (נחזור לכך ממש עוד מעט), אבל הוא זמר מקצועי, חרוץ ואפקטיבי: קונץ מכפיל את ערוציו שוב ושוב ברוב הקטעים, והופך את עצמו ל'מקהלת אנדי'. תענוג להאזין לו כאשר הוא מספק לעצמו את הקול השני והשלישי באולפן, יתרון ברור של האלבום על פני ההופעות החיות בהן הסולן נאלץ להסתפק בהעברת תפקיד שירה אחד ויחיד. כך או כך, רוכשי האלבום ומורידיו זוכים להיחשף ליצירה במלוא הדרה האולפני: איכות הקלטה נהדרת, ביצועים מוקפדים של כל חברי הצוות, גיבוי מקהלתי-סימפוני קלאסי מלא, ומעל לכל - ההובלה הבוטחת והנעימה של קונץ את כל תפקידי השירה. הרושם הסופי הוא אלבום שאין בו אף רצועה חלשה מלבד התשיעית והאחרונה.


חזרה אחרונה לטקסטים ולפגיעתם בתוצאה הסופית: ניקח לדוגמה את הקטע השמיני באלבום ('שמש ינואר') באורך 10 דקות. זוהי היצירה החזקה ביותר באלבום, וחבל שהיא לא חותמת אותו; קטע תשיעי ואחרון בשם 'לוסט אין סיילנס' ובאורך 4 דקות מופיע אחריה, החלטה שגויה מצד חברי הלהקה, שכן הוא מדלל את עוצמתו של הקטע השמיני. בכל מקרה, "ג'ניוארי סאן" היא יצירה שכיף לשיר ולנגן, אבל הטקסט עצמו הוא כל כך מטושטש, מופשט ומסורבל עד שהוא מוציא מן היצירה את כל עוקצה הרעיוני. זה היה אמור להיות מכתב התאבדות מרגש, שנפתח מתוך שיחה עם מלאך דמיוני, אבל הטקסט לא חושף דבר, אינו מקדם את העלילה, אינו מקרב את המאזין לגיבור, ואינו מתאים לאלבום רוק.


במהדורה הראשונה של האלבום, נכללה בו רצועה עשירית: גרסת כיסוי לשיר 'גטסמני' (Gethsemane) מתוך אופרת הרוק המפורסמת 'ישו כוכב עליון' של המלחין אנדרו לויד וובר והפזמונאי טים רייס מ-1970. הביצוע של ואנדן פלאס לקלאסיקה הזאת הוא מצוין, במובנים מסוימים אפילו יותר דרמטי מן הביצוע במחזמר; אבל דווקא גרסת הכיסוי ל'ישו כוכב עליון' מבהירה עד כמה חשוב לכתוב טקסט ישיר, ענייני ורהוט כמו זה של רייס, המעביר את המחשבות של הגיבור בצורה מעוררת-הזדהות. אנדי קונץ, שהשתתף בהפקה חדשה של 'ישו כוכב עליון', היה צריך לשאוב קצת יותר השראה מן המיומנות של טים רייס, כדי להפוך את 'קרייסט זירו' לאלבום ברמתם של הגדולים, כולל 'טומי', 'ישו כוכב עליון', 'דה וול' (החומה), 'אופריישן מיינדקריים', 'סינס פרום א ממורי' של דרים ת'יאטר ו'הוריקן של ג'נטלמן' של מיינד'ס איי.


ואנדן פלאס זכתה להצלחה יחסית עם האלבום הזה, אבל לא פרצה לשוק הבינלאומי. האלבום לא הוכתר כשווה-ערך עם אופרות רוק מפורסמות יותר, אלבומי קונספט אגדיים או יצירות רוק חשובות מהשנים האחרונות. מעבר לעובדה שמדובר בלהקה גרמנית, המתקשה באופן טבעי לפרוץ את גבולות מדינתה, ניכר שלמאזינים רבים בעולם היתה בעיה להתחבר לסיפור העלילה האפל, המופשט והדכאוני. קראו למשל את הביקורת העברית של טל עופר על האלבום, ותראו איך הוא פשוט מתעלם מן הטקסט (בצדק, מבחינתו). אפשר לומר מילים דומות על האלבום הבא של הואנדן פלאסים, שיצא לאור 4 שנים מאוחר יותר: לא רק שקשה מאוד לחדש משהו בנוגע לסיפורו של ישו, אלא שלא הזמר המוכשר אנדי קונץ הוא הכותב המתאים להתמודד עם המשימה המורכבת הזו.

לסיכום, למרות נתוני-פתיחה מוסיקליים מרשימים ביותר שסיפקו הקלידן והגיטריסט של ואנדן פלאס, 'קרייסט זירו' הוא לא יותר מאוסף של רצועות פרוג-מטאל מלודיות בהפקה מיומנת. האלבום מהנה מאוד ברמה המוסיקלית, אבל הקונספט שמנחה אותו אינו מתפקד. זו דוגמה נדירה לאלבום שבו המוסיקה ממש נפגעת מן הטקסטים הבינוניים. אם מפיק חיצוני היה נקרא להתייעצות עם הלהקה, הוא היה ממליץ לשכור כותב חיצוני; העיקר שמישהו יכתוב טקסטים אחרים למוסיקה המצויינת שכתב הצמד ורנו-ליל. זה כמובן לא קרה, ועדיין שווה להאזין לאלבום, במיוחד אם אתה חובב פרוג-מטאל שמסוגל להסתדר עם זמר בעל מבטא אמריקני-גרמני.

הציון: 8.5/10

 תגובות על ואנדן פלאס

***



אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il