 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב' |
|
The Aerosol Grey Machine 1969 Mercury Records UK (54:38)
10/02/2014 | |
אלבום הבכורה של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור (או בקיצור: ודגג) יצא לאור בשנת 1969. הוא שונה לחלוטין מכל מה שבא אחריו, ולא באופן חיובי. למעשה, זה היה אמור להיות אלבום סולו של פיטר האמיל; מסיבות חוזיות בלבד, שנבעו מהתעקשות של חברת מרקיורי האמריקנית, 'ארוסול גריי משין' יצא כאלבום ודגג רשמי. ההרכב של הלהקה בתקופה הזו לא זכה לתהילה של ודגג בתקופה הקלאסית (1970-1976).
בספינת ודגג שטו באותה תקופה פיטר האמיל (סולן, גיטריסט, משורר, מנהיג) כמובן, יו בנטון (פסנתרן, אורגניסט), קית' אליס (בסיסט), ומר גאי אוונס (מתופף, מקישן). בסינגלים לאלבום התארח כריס ג'אדג' סמית' על כלי נשיפה מאולתרים (ממש לא מרשים, דרמטי ודומיננטי כמו מחליפו דיוויד ג'קסון) ומעט שירה. האמיל וסמית' הקימו את הלהקה הזו לבדם, אך האחרון עזב במהירות; סמית' עדיין עובד עד היום עם האמיל. כאורח נוסף, הצטרף החלילן האלמוני ג'ף פיץ'.
ודגג בשנת 1968; משמאל לימין: האמיל, סמית', בנטון, אוונס, אליס
עד היום, 'ארוסול' נותר כמעט בלתי-ידוע לרוב מעריציה של הלהקה. הוא לא כישלון, אבל הוא גם לא היה הצלחה. כאמור האלבום יצא בשנת 1969, וכמו כל אלבום רוק משנות השישים, נשמעות השפעות חזקות של פסיכדליה ופולק, ולא פלא, זה היה קיץ האהבה. המילים האופטימיות והנאיביות של האמיל בכלל לא נשמעות כמו הליריקה הפואטית המצמררת, הקודרת והיוקדת, שאיתה הוא מזוהה כיום, אך הן נשמעות לא רע.
לאחר אלבום הזה, הלהקה פסקה מיד מלבצע רוק מתקדם פסיכדלי אופטימי והתחילה לפנות לרוק מתקדם אקספרימנטלי, דיכאוני, חסר גבולות שהפך עד היום לסימן ההיכר של הלהקה המהוללת הזו.
אף אחד מהשירים באלבום הזה לא הפך לקלאסיקה ודגגית בפרט או פרוגרסיבית בכלל. זה די מובן, בהתחשב בנסיבות: רק 6 שעות של חזרות, רק 3 שירים שהיו מוכנים כמו שצריך, ורק 2 ימי אולפן. השירים הטובים ביותר באלבום (לפחות לדעתו של כותב הביקורת) הם הראשון 'אפטרוורדס' (Afterwards), השלישי 'ראנינג בק' (Running Back) והתשיעי 'אוקטופוס' (Octopus) - האחרון גם בוצע בכמה הופעות מאוחרות. שאר הרצועות של 'ארוסול' לא ממש רעות, אך הן בהחלט מחווירות בחשיכה לעומת יצירות מופת מאוחרות כמו H to He מ-1970, פון הארטס מ-1971 וגם גודבלאף מ-1975. למען האמת, אפילו האלבום הבא של ודגג מ-1970 הצביע על קפיצה משמעותית באיכות הכתיבה, ההפקה והביצוע.
האלבום כולו הוקלט בשני סשנים ואפילו נאמר שב-12 שעות (כמו אלבום הבכורה של הביטלס) כי זמן שווה כסף, ובאולפני הקלטות מדובר בסכום די גדול. לכן, ככל הנראה, הסאונד של 'ארוסול' פחות טוב מאלבומים מאוחרים. ב-1997 קיבל האלבום את היחס הראוי לו, ברימסטר שניקה את הלכלוך. קיימות שתי גרסאות: האחת של חברת רפרטואר הגרמנית ואחת אחרת מחברת התקליטים של האמיל (ששמה הוא !FIE).
האלבום נפתח ב'אפטרוורדס' (Afterwards), שיר רוק פסיכדלי אופטימי עם מנגינה שלא יוצאת מהאוזן בקלות. השיר הזה מאוד ביטלסי במנגינתו והמילים הנאיביות של האמיל תורמות לתחושה הזו. מי שחיפש כאן רוק קודר, שיחפש במקום אחר. שיר מומלץ בחום.
השיר השני Orethenthian St. נחלק לשני חלקים ומופיע כרצועה אחת. זהו שיר שיותר פונה לכיוון פולק פסטורלי. החלק הראשון נמשך שתי דקות, והשני ארבע.
'ראנינג בק' (Running Back) ידוע בסולו החליל היפייפה של האורח פיץ' המזכיר את נגינתו של פיטר גבריאל. השיר הבא 'אינטו אה גיים' (Into a Game) מתובל בהשפעות קלות של פופ רוק אך ממשיך למנגינת פסנתר ארוכה במיוחד. אוונס בולט במיוחד בשיר זה עם תיפוף מעולה.
שיר הנושא החמוד, 'ארוסול גריי משין', פותח את צידו השני של תקליט הויניל באווירה עליזה. פחות מדקה, לא נשמע כמו ודגג בכלל, ועדיין נחמד לראות שהלהקה התנסתה פעם בסגנון שונה. השיר נשמע קצת כמו פרודיה על פרסומת-רדיו בריטית, בסגנון וודביל הומוריסטי. האמיל גם מדבר בטון מצחיק לקראת סופו של השיר. הקטע האינסטרומנטלי 'בלאק סמוק ין' (Black Smoke Yen) נמשך רק דקה ולא מותיר אחריו רושם רב.
הקטע השביעי, 'אקווריאן' (Aquarian) משני הקטעים היחידים באלבום שמגיעים לאזור הדקה השמינית. הוא מתחיל כשיר רוק רגיל אך בהדרגה הופך ניסיוני יותר ויותר, עם האפקטים הנשמעים לאורך השיר הנשכח הזה. השיר השמיני, 'נקרומאנסר' (Necromancer), על שמו של סאורון משר הטבעות של טולקין, משלב בין אוונגרד קליל, צליל רוקי ומוזיקת ברודווי הומוריסטית, ואף מכיל פזמון קליט. שש שנים מאוחר יותר (ב-1975), תתנסה עוד להקת פרוג בנושא דומה עם אותה כותרת בדיוק (להקת Rush הקנדית).
ועכשיו הגענו לאחד השירים הגדולים באלבום: אוקטופוס. הקטע התשיעי והאחרון נפרש לאורך 8 דקות, מציג את מה שודגג הולכת להיות בעתיד: צליל האורגן המפחיד של מר בנטון יהפוך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה; גם הבס המורגש ביותר של אליס ראוי לציון; השירה היוקדת של האמיל גם היא מנבאת את הכיוון העתידי של הלהקה. וכך הקטע מסתיים לו במסתוריות ומסתיימות להן 46 דקות מספקות של אופטימיות, רוך, הומור, פסטורליה וזעם.
גרסת הרימסטר משנת 1997 מחברת רפרטואר הגרמנית הוסיפה לדיסק שני בונוסים, מתוך תקליט הסינגל הראשון (והכושל) של הלהקה. הגרסה השנייה, מטעם חברת התקליטים של האמיל (!FIE) מציעה עוד 2 שירים שונים; נחמד להאזין לארבעתם.
בספינת ודגג שטו באותה תקופה פיטר האמיל (סולן, גיטריסט, משורר, מנהיג) כמובן, יו בנטון (פסנתרן, אורגניסט), קית' אליס (בסיסט), ומר גאי אוונס (מתופף, מקישן). בסינגלים לאלבום התארח כריס ג'אדג' סמית' על כלי נשיפה מאולתרים (ממש לא מרשים, דרמטי ודומיננטי כמו מחליפו דיוויד ג'קסון) ומעט שירה. האמיל וסמית' הקימו את הלהקה הזו לבדם, אך האחרון עזב במהירות; סמית' עדיין עובד עד היום עם האמיל. כאורח נוסף, הצטרף החלילן האלמוני ג'ף פיץ'.
ודגג בשנת 1968; משמאל לימין: האמיל, סמית', בנטון, אוונס, אליס
עד היום, 'ארוסול' נותר כמעט בלתי-ידוע לרוב מעריציה של הלהקה. הוא לא כישלון, אבל הוא גם לא היה הצלחה. כאמור האלבום יצא בשנת 1969, וכמו כל אלבום רוק משנות השישים, נשמעות השפעות חזקות של פסיכדליה ופולק, ולא פלא, זה היה קיץ האהבה. המילים האופטימיות והנאיביות של האמיל בכלל לא נשמעות כמו הליריקה הפואטית המצמררת, הקודרת והיוקדת, שאיתה הוא מזוהה כיום, אך הן נשמעות לא רע.
לאחר אלבום הזה, הלהקה פסקה מיד מלבצע רוק מתקדם פסיכדלי אופטימי והתחילה לפנות לרוק מתקדם אקספרימנטלי, דיכאוני, חסר גבולות שהפך עד היום לסימן ההיכר של הלהקה המהוללת הזו.
אף אחד מהשירים באלבום הזה לא הפך לקלאסיקה ודגגית בפרט או פרוגרסיבית בכלל. זה די מובן, בהתחשב בנסיבות: רק 6 שעות של חזרות, רק 3 שירים שהיו מוכנים כמו שצריך, ורק 2 ימי אולפן. השירים הטובים ביותר באלבום (לפחות לדעתו של כותב הביקורת) הם הראשון 'אפטרוורדס' (Afterwards), השלישי 'ראנינג בק' (Running Back) והתשיעי 'אוקטופוס' (Octopus) - האחרון גם בוצע בכמה הופעות מאוחרות. שאר הרצועות של 'ארוסול' לא ממש רעות, אך הן בהחלט מחווירות בחשיכה לעומת יצירות מופת מאוחרות כמו H to He מ-1970, פון הארטס מ-1971 וגם גודבלאף מ-1975. למען האמת, אפילו האלבום הבא של ודגג מ-1970 הצביע על קפיצה משמעותית באיכות הכתיבה, ההפקה והביצוע.
האלבום כולו הוקלט בשני סשנים ואפילו נאמר שב-12 שעות (כמו אלבום הבכורה של הביטלס) כי זמן שווה כסף, ובאולפני הקלטות מדובר בסכום די גדול. לכן, ככל הנראה, הסאונד של 'ארוסול' פחות טוב מאלבומים מאוחרים. ב-1997 קיבל האלבום את היחס הראוי לו, ברימסטר שניקה את הלכלוך. קיימות שתי גרסאות: האחת של חברת רפרטואר הגרמנית ואחת אחרת מחברת התקליטים של האמיל (ששמה הוא !FIE).
האלבום נפתח ב'אפטרוורדס' (Afterwards), שיר רוק פסיכדלי אופטימי עם מנגינה שלא יוצאת מהאוזן בקלות. השיר הזה מאוד ביטלסי במנגינתו והמילים הנאיביות של האמיל תורמות לתחושה הזו. מי שחיפש כאן רוק קודר, שיחפש במקום אחר. שיר מומלץ בחום.
השיר השני Orethenthian St. נחלק לשני חלקים ומופיע כרצועה אחת. זהו שיר שיותר פונה לכיוון פולק פסטורלי. החלק הראשון נמשך שתי דקות, והשני ארבע.
'ראנינג בק' (Running Back) ידוע בסולו החליל היפייפה של האורח פיץ' המזכיר את נגינתו של פיטר גבריאל. השיר הבא 'אינטו אה גיים' (Into a Game) מתובל בהשפעות קלות של פופ רוק אך ממשיך למנגינת פסנתר ארוכה במיוחד. אוונס בולט במיוחד בשיר זה עם תיפוף מעולה.
שיר הנושא החמוד, 'ארוסול גריי משין', פותח את צידו השני של תקליט הויניל באווירה עליזה. פחות מדקה, לא נשמע כמו ודגג בכלל, ועדיין נחמד לראות שהלהקה התנסתה פעם בסגנון שונה. השיר נשמע קצת כמו פרודיה על פרסומת-רדיו בריטית, בסגנון וודביל הומוריסטי. האמיל גם מדבר בטון מצחיק לקראת סופו של השיר. הקטע האינסטרומנטלי 'בלאק סמוק ין' (Black Smoke Yen) נמשך רק דקה ולא מותיר אחריו רושם רב.
הקטע השביעי, 'אקווריאן' (Aquarian) משני הקטעים היחידים באלבום שמגיעים לאזור הדקה השמינית. הוא מתחיל כשיר רוק רגיל אך בהדרגה הופך ניסיוני יותר ויותר, עם האפקטים הנשמעים לאורך השיר הנשכח הזה. השיר השמיני, 'נקרומאנסר' (Necromancer), על שמו של סאורון משר הטבעות של טולקין, משלב בין אוונגרד קליל, צליל רוקי ומוזיקת ברודווי הומוריסטית, ואף מכיל פזמון קליט. שש שנים מאוחר יותר (ב-1975), תתנסה עוד להקת פרוג בנושא דומה עם אותה כותרת בדיוק (להקת Rush הקנדית).
ועכשיו הגענו לאחד השירים הגדולים באלבום: אוקטופוס. הקטע התשיעי והאחרון נפרש לאורך 8 דקות, מציג את מה שודגג הולכת להיות בעתיד: צליל האורגן המפחיד של מר בנטון יהפוך לאחד מסימני ההיכר של הלהקה; גם הבס המורגש ביותר של אליס ראוי לציון; השירה היוקדת של האמיל גם היא מנבאת את הכיוון העתידי של הלהקה. וכך הקטע מסתיים לו במסתוריות ומסתיימות להן 46 דקות מספקות של אופטימיות, רוך, הומור, פסטורליה וזעם.
גרסת הרימסטר משנת 1997 מחברת רפרטואר הגרמנית הוסיפה לדיסק שני בונוסים, מתוך תקליט הסינגל הראשון (והכושל) של הלהקה. הגרסה השנייה, מטעם חברת התקליטים של האמיל (!FIE) מציעה עוד 2 שירים שונים; נחמד להאזין לארבעתם.
לסיכום, אלבום הבכורה הרשמי של ואן דר גראף ג'נרייטור אמנם רחוק מלהרשים, אך הוא עדיין מסקרן להאזנה. חברי הלהקה היו עדיין בשלבי התפתחות ראשוניים: האמיל עדיין לא בנה את עצמו כאדגר אלן פו המודרני; בנטון עדיין לא יצר את צליל האורגן המעוות והמפחיד; אוונס עדיין לא בנה לעצמו מערכת תופים ענקית ולא התנסה בכלי הקשה קלאסיים; ולא פחות חשוב - דיוויד ג'קסון עדיין לא היה חבר להקה. אז למרות ההפקה הבינונית והחומרים הבוסריים, מעריצי ודגג לא ירצו לדלג עליו כל כך מהר.
הציון: 7/10
ביקורת משותפת של ליעד עיני ואורי ברייטמן
