רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

רוק מתקדם >>> ביקורות אלבומים

VDGG - Pawn Hearts

Van Der Graaf Generator

Pawn Hearts

1971 Charisma Records

UK [2005 Virgin Remaster]

(65:52)

VanDerGraafGenerator.co.uk

ביקורת: אורי ברייטמן

14/07/07

אין יותר מדי אלבומי רוק מתקדם שאפשר להתייחס אליהם ברצינות בתור "אבני דרך" בהתפתחות הז'אנר. "פון הארטס", שיצא לאור באוקטובר 1971, משתייך לקבוצה קטנה מאוד של תקליטים כאלה. האלבום סימן פסגה חדשה בהיסטוריה הקצרה של ואן דר גראף ג'נרייטור ("ודגג", בקצרה), והצביע על התקדמות הדרגתית של ההרכב: מן הצעדים המהוססים של "ארוסול גריי מאשין" (1969), פיתוח הסגנון המיוחד של ודגג ב"המעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לנפנף לזה לזה" (1970), אל הצהרה אמנותית חזקה ב"אייץ' טו אי" (H to He), גם הוא מ-1970, ועד לאלבום המפורסם ביותר של הלהקה, שהפך אותה לשם בעל חשיבות מיוחדת בדברי ימי הפרוג.

 

לוח הזמנים של ודגג בשנים 1970-1972 היה צפוף להחריד: אינספור הופעות במגוון ארצות, זמן מועט להקלטות ואפס זמן מנוחה. איכשהו, בין הופעה לאלבום, הקלטה ונסיעה, מצאו פיטר האמיל (קלידים, גיטרות, שירה, לחנים), יו בנטון (אורגנים, פסנתר, מלוטרון, סינתיסייזר ARP, באס, קולות רקע), דיויד ג'קסון (כלי נשיפה, קולות רקע, משקפיים, כובע עור מפחיד), גאי אוונס (תופים, קצת פסנתר) זמן ביוני 1971 כדי להתבצר בביתו של המנהל שלהם, טוני סטארטון-סמית', ולבנות את הקוים הבסיסיים של האלבום. ביולי הם כבר נכנסו לאולפי טריידנט (Trident) עם המפיק המוסיקלי שלהם, ג'ון אנתוני.

 

פיטר האמיל סיפר שהלהקה רצתה להוציא לאור אלבום כפול, עם קטעים מהופעות חיות וכמה יצירות סולו שכתבו אוונס, בנטון וג'קסון. חברת התקליטים שלהם, כריזמה, הטילה וטו על הרעיון. במבט לאחור, אמר על כך פיטר האמיל, טוב ש"פון הארטס" יצא כתקליט בודד. חלק מן החומרים שלא מצאו את מקומם בתקליט הגמור, אבדו לנצח (למשל "ארכימדס אגנוסטיק" של דיויד ג'קסון); חלק יצאו לאור רק לאחרונה, בגרסת הרימסטר הנפלאה מ-2005, בתור ארבעה קטעי בונוס. קטע מצוין נוסף ("סקוויד / אוקוטופוס") מאותה תקופת הקלטות, באורך 15 דקות, יצא לאור כבונוס בתוך גרסת הרימסטר של "H to He".

 

Pawn Hearts

 

האלבום במהדורתו המקורית מורכב משלושה קטעים מרכזיים ופזמון אינסטרומנטלי קצר. היצירות "למינגס", "מאן-ארג" ו"פלייג אוף לייטהאוס קיפרז" ("מגיפת שומרי המגדלורים", בעברית) הם קלאסיקה ודגגית בלתי-מעורערת. שלושתם הרפתקניים ביותר, אך מלודיים, בנויים-היטב ומוקלטים כהלכה (בגרסת הרימסטר הם גם נשמעים טוב, סוף סוף). הקטע הקצר, המכונה "נושא 1", הוא פזמון קליט וחביב שכתב המפיק המפורסם ג'ורג' מרטין עבור סיום תוכנית בתחנת "רדיו 1" של הבי-בי-סי. הבונוסים של גרסת הרימסטר מעשירים עוד יותר את המנעד העשיר-ממילא של "פון הארטס", ומכילים שילוב ודגגי אופייני של כאוס בלתי-נשלט, ג'אז מתקתק, ואוונגארד מופשט עם נטייה לגותיקה קלה. אפשר להסתדר בלי הבונוסים, כי האלבום המופתי הזה עומד בזכות עצמו, אבל הם רחוקים מלהזיק.

 

"למינגס" היא יצירה אופיינית של פיטר האמיל: קודרת, פילוסופית, בועטת וסוחפת. היצירה משלבת בחוכמה בין מלודיות דרמטיות (פרי הכשרון ההלחנתי של האמיל), התנסויות אוונגרדיות קצרות-מספיק של כל האנסמבל באולפן, אורגנים בוערים ומעוותים פרי מוחו הקודח של בנטון, כלי נשיפה בלתי-נלאים פרי שפתיו הייחודיות של ג'קסון, ותיפוף יצירתי של גאי אוונס, שהיה בשיאו באותה תקופה. הליריקה, המתבססת על המיתוס (השגוי) לפיו מכרסמים בשם "למינגים" נוטים להתאבד בקבוצות על ידי קפיצה מצוקים או בטביעה המונית, מתייחס לנטייתו של ההמון להתייאש מן העת המודרנית, המנהיגים והחברה בכללותה. האמיל מפתיע כאשר הוא שואל את עצמו "איזו ברירה יש לנו מלבד לחיות, לנסות, בשביל הדורות הבאים?". האופטימיזם הנואש של האמיל (אקזיסטנציאליזם פרוגרסיבי, אם תרצו) נותן רוח גבית כבירה ליצירה כולה, שבהחלט לא סובלת ממחסור ברגעים חזקים.

 

"מאן-ארג" נפתח בפסנתר רגוע-לכאורה של האמיל, המתוודה על הרוצח שחי בתוכו. תוך שלוש דקות נכנס הסקסופון המוגבר של ג'קסון ונותן את הטון למעבר מטאליסטי לעילא ולעילא: "איך אוכל להיות חופשי?", צורח האמיל, תוך שהוא וחבריו מנצלים עד תום את היכולות האולפניות של טריידנט, ומגביהים את גבולותיהם-עצמם ואת גבולות הז'אנר לנקודות חדשות. כאשר האמיל חוזר אל המצב הפחות-היסטרי שלו, "מאן-ארג" ממשיך להרשים, גם בגלל הליריקה, גם בגלל העיבוד וגם בגלל ההפקה המוסיקלית העשירה. צד א' של הויניל הסתיים.

 

"פלייג אוף לייטהאוס קיפרז", העוסקת באובדנה של העצמיות, השפיות והאנושיות במצב של בידוד קיצוני (בתוך מגדלור), היא ההישג האולפני הגדול ביותר של ודגג במחצית הראשונה של שנות השבעים. כל 23 דקותיו של האפוס נטוו בהדרגה באולפן, בלי שמץ של מושג איך יישמע הסיפור לאחר שיוטלא יחדיו. כדי להגשים את החזון הלירי של האמיל ואת המבנה השאפתני שנבחר כדי להגשימו, נאצלו כל חברי הלהקה להשתמש בכל האביזרים הטכניים שעמדו לרשותם באולפן. באחד מן השיאים הטקסטואליים והמוסיקליים של היצירה (תזמון 11:04) מכריז האמיל "אני לא רואה שום דרך נוספת, אני כה פוחד, העצמי שלי לא נותן לי להיות עצמי, ולכן אני לגמרי לבד!".

 

המפיק הנאמן שלהם, ג'ון אנתוני, העריך את "פלייג אוף לייטהאוס קיפרז" ולכן עבד קשה כדי שהלהקה תוכל לפרוץ לפחות חלק מן המגבלות הטכניות שעצרו אותה מלממש את כל הרעיונות המוסיקליים שהיו לה. התוצאה -- במיוחד בגרסת הרימסטר הנפלאה -- עדיין מרשימה, גם כיום. המוצר הסופי הוא כה מורכב ורב-שכבתי, עד שהלהקה ביצעה אותו רק פעם אחת, במשדר מיוחד של הטלוויזיה הבלגית מ-1972, וגם זה בגלל שהלהקה נדרשה לבצעו בניגוד לרצונה, ובלי כל הכנה מוקדמת. אפילו רוברט פריפ הוסיף את הגיטרה הרועמת שלו אל סיום האפוס. כיצירה שעומדת בזכות עצמה, "פלייג אוף לייטהאוס קיפרז" היא ה"סאפר'ס רדי" של ואן דר גראף ג'נרייטור: יהלום ענק וחד-פעמי, שכל פינותיו ממשיכות לנצנץ גם כמעט 40 שנה אחרי שנוצר.

 

הרימסטר: עד לפני שנים ספורות, "פון הארטס" סבל מאיכות צליל בינונית ומאכזבת. ההקלטה היתה ספוגת "היס" (Hiss) מוגזם, הערוצים נשמעו דחוסים וחנוקים, ונראה היה שהמצב יישאר כך. גרסת הדיסק העלובה של ורג'ן נותרה כפי שהיא במשך למעלה מעשר שנים, בין השאר מפני שסרטי המאסטר של האלבום אבדו לעולמי-עולמים. אך בזכות התקדמות טכנולוגיות הרימסטר הדיגיטליות, והשיפור ביכולותיהן של תוכנות סאונד מודרניות, התאפשר לקחת את האלבום ולשדרג אותו ב-2005, לשמחתם של כל חובבי ודגג ברחבי תבל. זוהי קריאה כללית לכל מי שמחזיק ויניל, קלטת או דיסק של "פון הארטס" מלפני 2005: השליכו את מה שיש לכם לפח באופן מיידי, והשיגו את הרימסטר בלי להתווכח. מה שיש לכם בבית פשוט לא מייצג את המוסיקה האמיתית.

 

מבחינה מסחרית, לא הפך האלבום לרב-מכר מיידי. כאשר "פון הארטס" יצא לאור, הבריטים לא ממש דרסו אחד את השני בדרך אל חנות התקליטים. זו היתה שנה מהפכנית בעולם הרוק, ואלבומי-מופת כמו זה של ודגג סבלו מתחרות עצומה בשוק הרוק המתקדם הפרט, והרוק בכלל. רק במבט לאחור, זכה "פון הארטס" למעמד של קלאסיקה פרוגרסיבית, אבל זה לקח כמעט 20 שנה. באיטליה, לעומת זאת, הוא הפך להיט, ונשאר מס' 1 במצעד האיטלקי במשך תריסר שבועות רצופים. ההשפעה של ודגג על הפרוג האיטלקי הפכה מורגשת בכל האלבומים שיצאו מ-1972 והלאה.

 

ודגג הוזמנה להופיע שלוש פעמים (!) באיטליה ב-1972, ובכלל הופיעה כמו משוגעת בכל אירופה, כמעט ללא הפסקה. לאחר מספר חודשים נוספים של עבודה מפרכת בלי תגמול כלכלי הולם, נשבר פיטר האמיל וביקש לפרק את ודגג, לטובת קריירת סולו רגועה יותר. האמיל רצה להקליט יותר ולהופיע פחות, כי הבין בשלב מסוים שאמרגני-הופעות מנצלים אותו ואת חבריו, כך שעדיף מבחינתו להתמקד בהפקת אלבומים ולא בישיבה בתוך אוטובוס. כאשר ודגג חזרה ב-1975 עם גודבלאף, היא נשמעה אחרת: פחות הרפתקנית ומשוגעת, יותר נגישה וחדה. התקופה האקספרימנטלית של "פון הארטס" נסתיימה, לטוב ולרע. קטע הבונוס האחרון בגרסת הרימסטר (Diminutions)("הפחתות", בעברית) ממחיש עד כמה רחוק הגיעה ודגג, ועד כמה היתה מוכנה לדגדג את גבולות ההגיון בתוך מעבדת הניסויים האולפנית שלה.

 

לסיכום, "פון הארטס" היא קלאסיקה פרוגרסיבית נדירה ביותר, מן הסוג שכל אחד צריך להכניס לביתו בלי לשאול שאלות רבות מדי. גרסת הרימסטר מ-2005 לקחה אלבום מופתי עם סאונד מאכזב והפכה אותו לאלבום מופתי שנשמע (כמעט) כמו שמגיע לו. הן מהבחינה המוסיקלית והן מהבחינה הלירית, מדובר בהישג חסר-תקדים בתולדות הרוק המתקדם הבריטי. רוב הלהקות עוברות עשרות שנות פעילות בלי להגיע לפסגות אמנותיות שכאלה, ובלי להשפיע על הרכבים אחרים מבחינה טכנולוגית, סגנונית ולירית. רק הרפתקנות עיקשת וחזון מוסיקלי בוטח היו יכולים להוביל את ודגג אל הרגע הזה, שלא התיישן ולא איבד מעוצמתו כהוא-זה, למרות עשרות השנים שחלפו מאז.

הציון: 10/10

התגובות שלכם

***




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il