 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
The least we can do is wave to each other 1970 Charisma Records U.K. (53:17)
10/08/11 | |
במובנים רבים, זהו אלבום הבכורה של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור. זה נכון שאלבום ראשון תחת שם הלהקה הוקלט רק חודשים ספורים לפניו, תחת השם 'ארוסול גריי מאשין'. אבל 'ארוסול' היה בכלל פרויקט סולו של האמיל, שיצא כאלבום-להקה מסיבות משפטיות גרידא. 'ארוסול' לא יצא לאור באנגליה בפרט ובאירופה בכלל, אלא מאוחר הרבה יותר; לכן, בשביל מעריצי ואן דר גראף, פברואר 1970 הוא תאריך הלידה של VDGG כפי שאנחנו מכירים אותה כיום, ולא 1969.
הגרעין הבסיסי של 'ודגג' (VDGG) עד היום הוא המנהיג והסולואיסט פיטר האמיל (שירה, גיטרה), היו באנטון (קלידים, בעיקר אורגן האמונד) וגיא אוונס (תופים וזהו). אל הטריו הבסיסי הזה הצטרף, לזמן קצר, ניק פוטר (בס וגיטרה חשמלית).
ההבדל הדרמטי ביותר בצליל של הגנרטור, ושלמעשה הפך את הלהקה לאגדה מוסיקלית פרוגרסיבית, טמון דווקא בהצטרפותו של דיויד ג'קסון. התרומה של ג'קסון במחלקת כלי הנשיפה היא אדירה: ראשית, מכיוון שהוא ידע לנגן על שני סקסופונים בעת ובעונה אחת. שנית, מכיוון שהוא בא מרקע חזק של ג'אז מודרני. שלישית, מכיוון שהשילוב בין סקסופון ואורגן האמונד נשמע מעולה, אם יודעים לעשות את זה כמו שצריך, ובמיוחד אם ההאמונד עובר דרך אפקט דיסטורשן. רביעית, מפני שג'קסון ידע לנגן גם על חליל-צד.
אין ספק ש'דה ליסט' נשמע כמו אלבום בכורה, וככזה הוא פחות מבריק מ-4 האלבומים שיצאו אחריו (H to He מ-1970, פון הארטס מ-1971, גודבלאף מ-1975 ו"סטיל לייף" מ-1976). העובדה שהלהקה הקליטה אותו בארבעה ימים, בוודאי לא איפשרה להם ללטש את החומרים באולפן.
אבל יש בו כמה שירים שממשיכים ללוות את הלהקה כיום: רפיוג'יז הוא קלאסיקה ואן-דר-גראפית, שנכתבה בעקבות תחושות ה'פליטות' שהציפו את האמיל לאחר שעזב דירה לונדונית בה התגורר במשך חצי שנה עם שני חברים קרובים. יש גם רגעים מוסיקליים מדהימים: החלק הסוגר של הקטע השלישי 'ווייט האמר', והמחצית השנייה של 'אפטר דה פלאד', למשל.
מכיוון שהוקלט בימים האחרונים של שנות השישים (11-14 דצמבר 1969), הסאונד שלו פחות טוב מאלבומים מאוחרים של ודגג. למזל כולנו, ב-2005 קיבל האלבום גרסת רימסטר מצויינת, בפיקוחו האישי של האמיל. הרימסטר של חברת ורג'ן ניקה את כל ערוצי הסאונד (הם סבלו מ-'היס' ונשמעו מטושטשים מדי), ואיפשר לאורגן ההאמונד החרוך של באנטון להישמע יותר נעים לאוזן; עם שני קטעי בונוס וחוברת מושקעת - יש כאן כבר מכלול סיבות טובות, המצדיק את רכישתו המאוחרת. תנחומיי לכל מי שרכש את תקליט הויניל המקורי, או למי שנאלץ להתמודד עם הגרסאות הדיגיטליות שיצאו בשנות ה-80 וה-90.
שם האלבום מבוסס על ציטוט שורה של המשורר והאמן הבריטי ג'ון מינטון (1917-1957): "כולנו מוצפים בים של דם, והמעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לנפנף האחד לשני". הליריקה של האמיל, כפי שאפשר להתרשם ממנה בשלב זה (דצמ' 69), עדיין היתה מעט בוסרית. מורגשות השפעות קיטש של 'שלום ואהבה', עדות להשפעת שנות ה-60 על פיטר הצעיר. הכתיבה של האמיל הלכה והשתפרה במשך שנות ה-70, ולמעשה היא ממשיכה להתפתח עד ימינו.
האלבום נפתח עם 'דארקנס 11/11', יצירה אטמוספרית בסגנון הקודר והאופייני ל'ודגג' משנות ה-70. אפקט הרוח הנושבת מזכיר את האלבום 'אטום הארט מאדר' של פינק פלויד, שיצא בדיוק באותה שנה. כדי לפתוח אלבום עם יצירה של 7 וחצי דקות דרוש אומץ, ולהאמיל מעולם לא היה מחסור באומץ. 'דארקנס' איננו מתוחכם מבחינה מוסיקלית כמו יצירות מאוחרות של ודגג, אבל הוא נותן להאמיל הזדמנות להפגין את כישוריו הווקאלים הכבירים.
אם אפשר להרחיב על רגע מבעית במיוחד באלבום הזה (במובן החיובי של המילה, אם יש לה מובן חיובי בכלל), הרי הוא ממוקם בקטע השלישי, ביצירה 'ווייט האמר' (White Hammer). הוא נפתח בדקה השישית לשיר, לאחר שהמוסיקה מתפיידת-לכאורה אל הדממה; באנטון מבהיל את כולם עם צליל נמוך באורגן ההאמונד הרועם שלו (שעובר דרך אפקט דיסטורשן), ומוביל סדרה של 4 אקורדים מפחידים למדי, בעוד הסקסופון הכפול של ג'קסון (כל סקסופון בצד אחר של הסטריאו) מרעיד את אמות הסיפים עם סולו ג'אזיסטי לחלוטין.
חברת 'כריזמה' של טוני סטארטון-סמית', שהיתה אמיצה מספיק כדי להחתים את הכנופייה של האמיל, ניסתה להוציא שני סינגלים לרדיו. גרסה חלופית ומעט קצרה יותר של רפיוג'יז יצאה ביחד עם הסינגל 'הסירה של מליוני השנים' ב-24 אפריל 1970. שני הסינגלים "נכשלו מסחרית", אבל נכללו לבסוף בגרסת הרימסטר המומלצת של 2005. בכך הם האריכו את הדיסק מ-44 דקות ל-53 דקות. שני השירים מעניינים להאזנה: 'הסירה' בגלל העיבוד המוצלח בו מככב ג'קסון עם צמד חלילים; והגרסה הקצרה של רפיוג'יז (5:19 במקום 6:26) נשמעת שונה מהמקור, כאשר הקול של האמיל נמצא יותר בחזית, ועיבוד קאמרי-סימפוני מקיף אותו (מזכיר קצת את 'מודי בלוז' - עד כדי כך!).
הגרעין הבסיסי של 'ודגג' (VDGG) עד היום הוא המנהיג והסולואיסט פיטר האמיל (שירה, גיטרה), היו באנטון (קלידים, בעיקר אורגן האמונד) וגיא אוונס (תופים וזהו). אל הטריו הבסיסי הזה הצטרף, לזמן קצר, ניק פוטר (בס וגיטרה חשמלית).
ההבדל הדרמטי ביותר בצליל של הגנרטור, ושלמעשה הפך את הלהקה לאגדה מוסיקלית פרוגרסיבית, טמון דווקא בהצטרפותו של דיויד ג'קסון. התרומה של ג'קסון במחלקת כלי הנשיפה היא אדירה: ראשית, מכיוון שהוא ידע לנגן על שני סקסופונים בעת ובעונה אחת. שנית, מכיוון שהוא בא מרקע חזק של ג'אז מודרני. שלישית, מכיוון שהשילוב בין סקסופון ואורגן האמונד נשמע מעולה, אם יודעים לעשות את זה כמו שצריך, ובמיוחד אם ההאמונד עובר דרך אפקט דיסטורשן. רביעית, מפני שג'קסון ידע לנגן גם על חליל-צד.
אין ספק ש'דה ליסט' נשמע כמו אלבום בכורה, וככזה הוא פחות מבריק מ-4 האלבומים שיצאו אחריו (H to He מ-1970, פון הארטס מ-1971, גודבלאף מ-1975 ו"סטיל לייף" מ-1976). העובדה שהלהקה הקליטה אותו בארבעה ימים, בוודאי לא איפשרה להם ללטש את החומרים באולפן.
אבל יש בו כמה שירים שממשיכים ללוות את הלהקה כיום: רפיוג'יז הוא קלאסיקה ואן-דר-גראפית, שנכתבה בעקבות תחושות ה'פליטות' שהציפו את האמיל לאחר שעזב דירה לונדונית בה התגורר במשך חצי שנה עם שני חברים קרובים. יש גם רגעים מוסיקליים מדהימים: החלק הסוגר של הקטע השלישי 'ווייט האמר', והמחצית השנייה של 'אפטר דה פלאד', למשל.
מכיוון שהוקלט בימים האחרונים של שנות השישים (11-14 דצמבר 1969), הסאונד שלו פחות טוב מאלבומים מאוחרים של ודגג. למזל כולנו, ב-2005 קיבל האלבום גרסת רימסטר מצויינת, בפיקוחו האישי של האמיל. הרימסטר של חברת ורג'ן ניקה את כל ערוצי הסאונד (הם סבלו מ-'היס' ונשמעו מטושטשים מדי), ואיפשר לאורגן ההאמונד החרוך של באנטון להישמע יותר נעים לאוזן; עם שני קטעי בונוס וחוברת מושקעת - יש כאן כבר מכלול סיבות טובות, המצדיק את רכישתו המאוחרת. תנחומיי לכל מי שרכש את תקליט הויניל המקורי, או למי שנאלץ להתמודד עם הגרסאות הדיגיטליות שיצאו בשנות ה-80 וה-90.
שם האלבום מבוסס על ציטוט שורה של המשורר והאמן הבריטי ג'ון מינטון (1917-1957): "כולנו מוצפים בים של דם, והמעט שאנחנו יכולים לעשות הוא לנפנף האחד לשני". הליריקה של האמיל, כפי שאפשר להתרשם ממנה בשלב זה (דצמ' 69), עדיין היתה מעט בוסרית. מורגשות השפעות קיטש של 'שלום ואהבה', עדות להשפעת שנות ה-60 על פיטר הצעיר. הכתיבה של האמיל הלכה והשתפרה במשך שנות ה-70, ולמעשה היא ממשיכה להתפתח עד ימינו.
האלבום נפתח עם 'דארקנס 11/11', יצירה אטמוספרית בסגנון הקודר והאופייני ל'ודגג' משנות ה-70. אפקט הרוח הנושבת מזכיר את האלבום 'אטום הארט מאדר' של פינק פלויד, שיצא בדיוק באותה שנה. כדי לפתוח אלבום עם יצירה של 7 וחצי דקות דרוש אומץ, ולהאמיל מעולם לא היה מחסור באומץ. 'דארקנס' איננו מתוחכם מבחינה מוסיקלית כמו יצירות מאוחרות של ודגג, אבל הוא נותן להאמיל הזדמנות להפגין את כישוריו הווקאלים הכבירים.
אם אפשר להרחיב על רגע מבעית במיוחד באלבום הזה (במובן החיובי של המילה, אם יש לה מובן חיובי בכלל), הרי הוא ממוקם בקטע השלישי, ביצירה 'ווייט האמר' (White Hammer). הוא נפתח בדקה השישית לשיר, לאחר שהמוסיקה מתפיידת-לכאורה אל הדממה; באנטון מבהיל את כולם עם צליל נמוך באורגן ההאמונד הרועם שלו (שעובר דרך אפקט דיסטורשן), ומוביל סדרה של 4 אקורדים מפחידים למדי, בעוד הסקסופון הכפול של ג'קסון (כל סקסופון בצד אחר של הסטריאו) מרעיד את אמות הסיפים עם סולו ג'אזיסטי לחלוטין.
חברת 'כריזמה' של טוני סטארטון-סמית', שהיתה אמיצה מספיק כדי להחתים את הכנופייה של האמיל, ניסתה להוציא שני סינגלים לרדיו. גרסה חלופית ומעט קצרה יותר של רפיוג'יז יצאה ביחד עם הסינגל 'הסירה של מליוני השנים' ב-24 אפריל 1970. שני הסינגלים "נכשלו מסחרית", אבל נכללו לבסוף בגרסת הרימסטר המומלצת של 2005. בכך הם האריכו את הדיסק מ-44 דקות ל-53 דקות. שני השירים מעניינים להאזנה: 'הסירה' בגלל העיבוד המוצלח בו מככב ג'קסון עם צמד חלילים; והגרסה הקצרה של רפיוג'יז (5:19 במקום 6:26) נשמעת שונה מהמקור, כאשר הקול של האמיל נמצא יותר בחזית, ועיבוד קאמרי-סימפוני מקיף אותו (מזכיר קצת את 'מודי בלוז' - עד כדי כך!).
לסיכום, אלבום הבכורה האמיתי של ואן דר גראף ג'נרייטור נשמע טוב יותר, ובהחלט שווה האזנה, רק בגרסת הרימסטר של 2005. הוא עדיין לא מספיק בוגר, דינמי ומעניין כמו ארבעת האלבומים שיצאו אחריו, בין השנים 1970-1976. עם זאת, הוא מאפשר פגישת היכרות טובה עם הלהקה למי שאוהב את האמיל ואת מה שיצר בהמשך. מבחינה היסטורית, זה אלבום חשוב בהתפתחות הרוק המתקדם הבריטי המוקדם, וככזה יש לו מעמד מיוחד. קצת קשה להאמין כיום שאפשר להקליט אלבום כזה ב-4 ימים בלבד, וההסבר היחיד לכך הוא שזה מה שהיה מקובל באותם ימים.
הציון (לגרסת הרימסטר בלבד): 8/10
