רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Van Der Graaf - GodBluff

Van Der Graaf Generator

Godbluff

1975 Charisma Records (35:51)

2005 Virgin Records (Remaster)(58:40)

UK

VanDerGraafGenerator.co.uk



ביקורת: אורי ברייטמן

"גודבלאף" יצא לאור באוקטובר 1975, לאחר איחוד נוסף של להקת ואן דר גראף ג'נרייטור. הלהקה החליטה שלא לחזור לקו האמנותי של אלבומם המוכר ביותר, "פון הארטס" (Pawn Hearts), ולנסות למצוא זווית אחרת. זו היתה תקופה פוריה ללהקה, וגם האלבום הבא, "סטיל לייף" (Still Life), הכיל חומרים מוצלחים ברמה הפואטית והמוסיקלית כאחד. האמיל היה נמרץ מאי-פעם, הלהקה הופיעה בלי סוף, והתוצאה הסופית טובה.


הטקסטים הפילוסופיים של האמיל מככבים גם כאן, ב"גודבלאף": תהיות על גורל האדם, על החיים שאותם אנחנו צריכים לחיות בלי לדעת למה, הזמן שהולך ואוזל בלי רחמים, הפחדים הקיומיים, הלילות המעיקים, החלומות המטרידים והחיפוש המתמיד אחר משמעות. הכל כאן, בכמויות גדולות. פה ושם האמיל גם מצליח להבריק עם ביטויים ספרותיים מקוריים למדי. הוא מגיש את השירים כפי שרק הוא יודע, ולא חוסך מן המאזינים גם שלל זעקות קורעות לב. מי שמכיר את ואן דר גראף לא יופתע. מאזינים חדשים ומתחילים צפויים לקבל הלם לא קטן.


מבחינה מוסיקלית, כל ארבעת הקטעים זורמים בסדר: הלחנים מוצלחים ומהודקים, הביצועי שמרניים יחסית אבל לא יומרניים מדי. היצירה השאפתנית ביותר באלבום היא השנייה, "סקורצ'ד ארת' (Scorched Earth), אפוס זועם שאוצר בתוכו את כל התכונות הטובות של האמיל ולהקתו, אך בלי להפתיע יותר מדי. גם הקטע "ארו" (Arrow) נחשב להצלחה בהופעות חיות של הלהקה במחצית השנייה של שנות ה-70.


ברמת העיבודים והסאונד, ההאמונד משתלב לא רע עם הסקסופון. עם זאת, בהחלט חסרים סולואים מוצלחים או ערוצי גיטרה חשמלית, אבל לפחות קל מאוד לשנן את המילים ולשיר ביחד עם האמיל (סנונית המבשרת על קריירת הסולו שלו). עם זאת, המהפכנות המוסיקלית היתה רחוקה מאוד מההרכב המאוחר הזה, ואפשר אף להבחין בהשפעות של ג'אז אמריקני ממוצע, רוק מיינסטרים וכמה שניות של צ'ה-צ'ה-צ'ה אירוני, בשביל ההומור. עולה געגוע לימים ההרפתקניים של 1971-1974.


גודבלאף - העטיפה האחורית
גודבלאף - העטיפה האחורית של התקליט



חלק מן התרעומת יוצאת על מחלקת הקלידים הענייה של ההרכב: כמה אפשר לשמוע את אותו אורגן האמונד מקרטע? אין כלים אחרים בעולם הזה? אין סינתיסייזרים? וכמה סקסופון אפשר לבלוע? להקות אחרות למדו כבר מזמן לשמור על גיוון, להשתלט על כלי נגינה רבים וליצור צלילים חדשים שטרם נשמעו. בתחום העיבודי, ואן דר גראף קצת דרכה במקום, וזה נוטה לשעמם את האוזניים. האמיל התרכז יותר מדי במילים, ולעתים פשוט הזניח את ההפקה ואת מלאכת הליטוש באולפן.


רק בשנת 2005, כ-17 שנה אחרי שיצא לראשונה על גבי דיסק, זכה גודבלאף לרימסטר דיגיטלי הוגן. גרסת הרימסטר שיפרה בצורה משמעותית את איכות הסאונד, במיוחד את העומק שלה, למרות שלא נפטרה לחלוטין מן ה'היס' המקורי. גרסת הרימסטר מאריכה את הדיסק מ-35 דקות ל-58, בזכות שני בונוסים מהופעה איטלקית מ-9 באוגוסט 1975, בה ביצע האמיל שני קטעים מאלבום הסולו שלו (סיילנט קורנר) בעיבודים ודגגים אופיינים. בכל מקרה, גרסת הרימסטר מ-2005 היא היחידה שמומלץ להשיג כיום, ושאר ההוצאות (ויניל, קלטת ודיסק) אינן שוות הרבה.


התיעוד היחיד מאותה תקופה יצא על די-וי-די (DVD) בעל שם דומה, אבל גם הוא לא שווה רכישה אם אתם לא מעריצים כבדים של ההרכב, וזאת בעיקר בגלל שהסאונד איננו סטריאו, ושהצילום איננו ברמה גבוהה במיוחד.

לסיכום, 'גודבלאף' בגרסת הרימסטר של 2005 נשמע טוב, ואפשר לומר שהאלבום נולד מחדש, שלושים שנה לאחר שהוקלט בצורה די מרושלת. שני הבונוסים שהתווספו לגרסה המאוחרת, לעומת זאת, נשמעים כמו בוטלג בינוני. בכל מקרה, זה ודגג קלאסי, קצת קצר אבל עדיין אפקטיבי. בהשוואה לאלבומים אחרים של ואן דר גראף, הוא נמצא במקום טוב באמצע.

הציון: 8/10.

 מה אומרים הציונים?

 הוסיפו תגובה

***

 אלבומים מומלצים דומים







איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")