רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, פורומים, הורדות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'

Koenjihyakkei - Viva Koenji

Koenjihyakkei

Viva Koenji

1997 God Mountain / Skin Graft

Japan

(58:50)

skingraftrecords.com

ביקורת: אורי ברייטמן

19/10/07

להקת קואנג'י היאקי היא אחד הדברים המרעננים והממריצים ביותר שקרו לרוק המתקדם היפני, לפחות החל מ-1994, השנה בה הוציא ההרכב היפני המטורף-גאון הזה את אלבום הבכורה ההיפר-זולי שלו (מלשון הז'אנר הפרוג-פיוז'ני המכונה "Zeuhl"). לרוע מזלו של הפרוגר הישראלי, הסבירות שהוא ייתקל בדיסק של קואנג'י בחנות פיזית כלשהי, בארץ או בחו"ל, או שיצליח להגיע לאחת מהופעותיה הנדירות של הלהקה (בטוקיו או בכל מקום אחר בעולם) -- שואפת לאפס מאופס. זה כמעט טרגי, בהתחשב במקוריות, התעוזה, האנרגיה הממוטטת והביצועים ההיפר-ריאליסטיים של קבוצת היפנים הבלתי-תאומן הזו.


טאצויה יושידה הוא המנהיג, המייסד, הכוח המוביל וכמובן גם המוסיקאי המפורסם ביותר ב"קואנג'יהיאקי". הוא גם החבר היחיד בהרכב שנשאר בו מהקמתו היום. יושידה מוגדר כמתופף-על, אבל הוא הרבה יותר מזה: כמו כריסטיאן ואנדר בלהקת "מאגמה", הוא כותב את מרבית הקטעים, מתווה את הכיוון האמנותי של הלהקה, ושר לא מעט (או יותר נכון: מתקיף את המאזין בקולו). מי שלא שמע עדיין על יושידה ומעלליו הריתמיים, מוזמן להכיר את היצור שיצליח לשכנע אתכם שיש בני-אנוש עם שלוש ידיים, או לפחות כאלו שמחזיקים יד רזרבית מאחורי הגב, כדי לא להבהיל את הציבור. מי ששמע על יושידה במסגרת ההרכב היפני "רואינז" (Ruins), אולי כבר יודע ש"קואנג'י" הוא פרויקט שונה למדי, פחות שנוי במחלוקת, והרבה יותר נגיש, מלודי ואנושי.


אז איך הם נשמעים, בדיוק? קחו את "מאגמה" הצרפתית בהנהגת כריסטיאן ואנדר, תאיצו אותה פי 1.5, ותקבלו, פחות או יותר, את קואנג'י. אם עדיין לא שמעתם על "מאגמה", אז קואנג'י תישמע לכם כמו קינג קרימזון על סטרואידים קשים ועם קילוגרמים רבים של ג'יבריש. חובבי הכימיה ישמחו לדעת על קיומו של הורמון מין מפורסם-למדי בשם "פרוגסטרון" (Progesterone). הגברים מפיקים אותו מן האשכים, והנשים -- מן השחלות. דיאגנוזה אפשרית היא שכל חברי להקת קואנג'י, הנשים והגברים כאחד, סובלים מעודף כרוני של פרוג-סטרון (מלשון Prog Rock). המאזין הממוצע של קואנג'י, לעומת זאת, עלול לסבול מן המוסיקה ההיפראקטיבית שלהם, או להנות מאוד מן הנסיעה המשוגעת -- כי היא כמעט אף פעם אינה קלה לעיכול, אפילו לחובבי רוק מתקדם עם קילומטרז' וסיבולת מוסיקלית גבוהה.


קואנג'י היאקי - גרמבו זאוויה בהופעה חיה



בדומה ללהקת "מאגמה", שהמציאה שפה חדשה ושמה קוביאינית, יושידה המציא שפה ייחודית עבור קואנג'י. לפעמים זה נשמע כמו יפנית, לפעמים כמו עברית, ולפעמים כמו לטינית מקולקלת. בקטע שפותח את האלבום, למשל, המכונה "גרמבו זאוויה", אני יכול להישבע ששמעתי את המשפט "איתמר הקיא ולא ניקה" פעמים רבות מספור. בקטע שאחריו, "גראדינובה רבוס" אפשר לשמוע איכשהו את המשפט "זה לא באמת ביטחון", וזאת רק אם המוח הישראלי הקצת-דפוק שלכם מתעקש להפיק משמעות כלשהי מתוך הבלאגן. אבל אף אחד לא מקשיב ללהקה כמו קואנג'י היאקי בשביל הליריקה, זה בטוח.


מה שהופך את המוסיקה של קואנג'י לכל כך מעניינת, סוחפת ומשעשעת, הוא השילוב הדחוס בין שירה אופראית על גבול ההיסטריה, יכולת נגינה וירטואוזית של כל חברי הלהקה, תיפוף בלתי-נלאה במהירות גבוהה מן המותר בחוק, תפניות חדות כתער המיועדות להוציא את המאזין מכל סוג של שיווי משקל סביר, מבנים מוסיקליים שרירותיים המתעלמים מכל מוסכמה נוחה, מלודיות מערביות והשפעות ניאו-קלאסיות דרמטיות. כל האלמנטים הללו מבוצעים, כאמור, במהירות מסחררת, ומתוך דחף בלתי-נסבל לדלג בקלילות מעל לגבולות יכולת הקליטה האנושית. קואנג'י מדגדגים את הקו האדום של החומר האפור שבין האוזניים, לעתים עוברים אותו, אבל איכשהו חוזרים בסופו של דבר אל תכנים קצת פחות מגוחכים-בעוצמתם. במילים אחרות, עם קואנג'י אי אפשר לדעת איפה הייתם, היכן אתם נמצאים ולאן תגיעו: אם רוב חברי הלהקה שואגים ורועמים כרגע, ייתכן שבעוד שנייה הם יפזמו משהו נעים למדי, ויכול להיות שהקטע יסתיים במפתיע, כלעומת שבא.


הכוכבת הווקאלית של האלבום היא הקלידנית, אקי קובוטה. היא ללא ספק מס' 2 אחרי יושידה, לפחות כאן ב"ויוה קואנג'י", ואחראית לחלק נכבד מן האטרקציות הקוליות של האלבום. האנרגיה הנשית שלה, חוש ההומור המעוות, חוסר המעצורים הפתולוגי והיכולת האקרובטית של קובוטה מציפים את האלבום בחמצן דחוס, המאיים להבעיר את האייפוד, נגן הדיסקים או המחשב התמים. אם יושידה הוא הדלק הריתמי של המכונה הקואנג'ית, הרי שקובוטה היא ללא ספק המנוע המלודי המרכזי שלה.


כאשר קובוטה, האישה והטירוף, מעפילה בקלות לגבהים אופראיים, היא סוחבת את המאזין יחד איתה. עם זאת, קובוטה לא מוכנה לקחת שבויים ספקניים: או שאתה הולך עם קואנג'י את כל הדרך, או שאתה נופל, מותש, חסר-אוויר, איפשהו באיזור הקטע השני או השלישי. הקטע הבאמת-מעצבן היחיד באלבום הוא "ריסנדו ראימב" (מס' 8), שהיה צריך להתקצר ב-50% לפחות. אבל שאר הגיחות המוסיקליות, ובמיוחד הקטע הראשון ("גרמבו זוויאה"), השישי ("סמבל רוטה") והלפני-אחרון ("גות' דא"), אמורים להשאיר אתכם עם תסמונת פוסט-טראומה פרוגרסיבית (PPTSD) מהסוג המענג ביותר שיש בנמצא.


ההתייחסות של קואנג'י אל מורשת הרוק האפרו-אמריקנית היא ייחודית למדי: אין כאן פרשנות של ה'בלוז' כפי שהוא נתפס במערב, אלא הרחבה של מושג הרוק אל מהות מופשטת יותר, מנוטרלת מתפיסות עממיות של שיר, פזמון וליריקה בעלת משמעות מקובלת. לעומת זאת, קואנג'י אינה להקה יפנית במובן המקובל של המילה, בוודאי בהשוואה להרכב כמו קנזו (Kenso), שמנסה ומצליח ליצור תרכובת משכנעת של מזרח ומערב, יפן עם אירופה-אמריקה. מן הבחינה האתנית הטהורה, קואנג'י כמעט מנותקים לחלוטין מן הלאומיות שלהם, ובאותה מידה היה אפשר למצוא הרכב דומה להם בכל מדינה מערבית אחרת בעולם. אלא שלא זה המצב, לפחות כיום.


מתוך ארבעת האלבומים שהוציאה קואנג'י היאקי עד סוף 2007, "ויוה קואנג'י", השני בסידרה, הוא לא הטוב ביותר; הוא גם לא פחות טוב מן האחרים. למרות זאת, קשה לדבר על קואנג'י בלי להכיר את כל ארבעת אלבומיה. הראשון, שנקרא "מאת המראות של קואנג'י" (התרגום האנגלי של שם הלהקה), ושיצא בשנת 1994, הוא מחווה מובהקת ללהקת 'מאגמה', ומכיל לא-מעט רגעים נפלאים. "ויוה קואנג'י" רוקי יותר, מחושמל יותר, מופק טוב יותר, וגם נשמע קצת פחות חקייני (יש פרוגרים שמתייחסים אל קואנג'י כאל שיבוט של מאגמה, וזה לא הוגן). האלבום השלישי, "נבראים" (Nivraym) משנת 2001 גם הוא נפלא, עם השפעות של זאפה, פרוג קלאסי ובלאגן קואנג'יסטי אופייני. הרביעי, "אנגר שיספה" (Angherr Shisspa) משנת 2005 ראוי לביקורת משלו, וגם הוא, עם ההשפעות הג'אזיות שלו, משובח להחריד.


איך (לעזאזל) משיגים אלבומים נידחים ומשונים כמו אלו של קואנג'י היאקי? שתי ברירות: אפשר לשלם הון קטן על הזמנה מקוונת (אל תצפו למצוא קואנג'י בחנויות ישראליות), או שמשתמשים במנוע חיפוש הבלוגים של גוגל. אין כלי נוח יותר לאיתור אלבומי פרוג נידחים, לשם דגימה לפני רכישה. לא חסרים עורכי בלוגים פרוגרסיביים ברשת שמעוניינים לשתף אחרים במה שהם אוהבים, בלי לצפות לקבל תמורה. גם לא חסרים אנשים שהבינו, ובדרך הקשה, שאי אפשר לדרוש מהצרכן לשלם 25 דולר על אלבום יפני יקר שמעולם לא שמע, או דגם, קודם לכן. שני הדיוידים (dvd) החובבניים של קואנג'י, לעומת זאת, אינם אטרקציה, ואפשר לוותר עליהם.


לסיכום, מומלץ לפתוח את ההיכרות המשתלמת עם להקת קואנג'י היאקי על האלבום הזה, "ויוה קואנג'י" משנת 1997. כמו ביקור ראשון בפסגה של הר גבוה, הוא דורש תקופת הסתגלות מינימלית, וגם לא מעט אומץ בהתמודדות עם להקה יפנית מטורפת שהמציאה שפה עצמאית. אבל המוסיקה כל כך מלאת-חיים, כל כך מהירה ובלתי נתפסת, כל כך חולנית ובריאה בעת ובעונה אחת, כל כך פרוגרסיבית ובלתי מתפשרת, עד שחייבים להוריד מאה כובעים בפני יושידה ועמיתיו היפנים: קואנג'י ראויה למקום בהיסטוריה של הרוק המתקדם של שנות התשעים והאלפיים.

הציון: 9/10

***
תגובות ישנות על ביקורת זו


עוד אלבומים מומלצים באותו כיוון

מאגמה - לייב

Kenso - in the West

Happy Family - Toscco




מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



 




אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il