 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
|
|||
|
Wobbler
Hinterland 2005 Laser's Edge Norway (56:50) Wobblerofficial.com ביקורת: אורי ברייטמן 08/04/06 |
|
|
וובלר היא להקת רוק מתקדם נורבגית צעירה, שהתאהבה בלהקת אנגלגארד. כן, הם מכירים את קינג קרימזון מגיל 14, הם חרשו את יס כמו כולם, הם יודעים לצטט ריפים נבחרים מן ההיסטוריה הקצרה של ג'נטל ג'ייאנט. הם אפילו מתמצאים בנבכי הרוק המתקדם האיטלקי, והתוודעו אל עמיתיהם הנורבגיים ווייט ווילו. אבל אנגלגארד, ההרכב השוודי שהכניס את קהילת הפרוג העולמית להלם עם שני אלבומיו (היבריס, אפילוג), היא האייקון, האידיאל, הדוגמה והמופת. לכן אלבום הבכורה של וובלר, שיצא לאור בספטמבר 2005, הוא אמנם רחוק מלהיות כישלון, אך הוא נשמע יותר כמו שיר-אהבה לאמא אנגלגארד יותר מאשר יצירה ייחודית של הרכב בוגר ומגובש. המוסיקה של וובלר יכולה להיות מסווגת כך: ניאו-ניאו-פרוג. הז'אנר הבדיוני הזה הוא למעשה מלאכת השיחזור-מחדש של שיחזור הרוק המתקדם הקלאסי. כאשר וובלר משתחווים אפיים ארצה לאנגלגארד, ומצרפים אל הפולחן גם השפעות עכשוויות אחרות (ווייט ווילו - נורבגיה; אנקדוטן - שוודיה), הם למעשה משייכים עצמם לדור שמנסה להמשיך את עבודתם של הניאו-פרוגרים הסקנדינביים. זה אולי נובע מן העובדה שהם נמצאים בתחילת שנות העשרים לחייהם. המתופף שלהם, מרטין קנפן, אמר בראיון כך: "ואז שמעתי את אנגלגארד. זו היתה נקודת מפנה עבורי. הבנתי שממש אפשר לעשות את המוסיקה הזאת היום". ועל כך אפשר לומר: כל אחד מתעורר בזמן שלו. כוכב להקת וובלר הוא ללא ספק הקלידן הצעיר, לארס פרדריק פרויזלי. הוא משמש גם כקלידן של להקת ווייט ווילו, כך שהתפוח הנורבגי לא נפל רחוק מן הפיורד. פרויזלי קנה לעצמו הר של סינתיסייזרים אנלוגיים משנות השבעים, והשליטה שלו בהן בכלל לא רעה: הוא מוציא מן המלוטרון, המוג ואורגן ההאמונד צלילים שלא יביישו אף דינוזאור פרוגרסיבי מן הסבנטיז. מן המלוטרון הוא יודע להפיק יללה עולה ויורדת של לוויתן חולה; ב'מוג' הוא משחק כמעט כמו אמרסון בתמונות בתערוכה; בהאמונד הוא משתעשע בטבעיות כאילו נעל אותו אביו בחדר אחד עם הכלי מגיל חמש. בערימה שלו יש גם פנדר רודז, לסלי, פסנתר כנף, וורליצר, קלבינט, צ'מבלו, איי-אר-פי (ARP) ועוד. ולמרות המלאי העשיר, פרויזלי עדיין אינו מאלתר גדול, ומלחין קטן עוד יותר. כמה חבל שכך: אין דרך אחרת להגיע לרמה הנדירה של אנגלגארד מבלי להצטיין באמנות ההלחנה. שאר חברי ההרכב (קנפן על התופים, כריסטיאן הולטגרן על הבאס, טוני יוהנסן הזמר, מורטן אריקסן הגיטריסט, ושני נגנים אורחים: קטיל איינארסן בחלילים, אולריק לארסן על גיטרות בארוקיות) אינם סולואיסטים גדולים, למרות שהפוטנציאל קיים. החריג הוא איינארסן, גם הוא חבר להקת ווייט ווילו, שהשליטה שלו בכלי הנשיפה הקטנים מעידה על נסיון מקצועי. ועדיין, ההשוואה עם אנגלגארד מותירה את וובלר עם הרבה מקום לשיפור: אין להם מתופף וירטואוזי כמו מתיאס אולסן, בסיסט אימתני כמו יוהאן הוגברג או קלידן מחונן כמו תומאס יונסון. מעל לכל, אין להם את יכולת ההלחנה הנדירה של יוצרי היבריס ואפילוג, שני אלבומים מופתיים ומבריקים. המלודיות של וובלר הרבה פחות מרשימות, המבנים של היצירות פחות אפקטיביים, והתחושה הכוללת היא של בוסר חמצמץ.
ההפקה המוסיקלית של וובלר, לעומת זאת, היא מצויינת. בתור אלבום בכורה היא אפילו מפתיעה למדי. הכלים מוקלטים בצורה מעולה, המיקס דינמי ועשיר, עבודת המסטרינג מקצועית לעילא ולעילא. כמוצר, 'הינטרלנד' הוא לא אלבום רע בכלל, ויש בו כמה פנינים קטנות פה ושם. ההשראה האנגלגארדית בכל זאת נתנה את אותותיה על המוסיקאים, לטוב ולרע. ואם מישהו תהה על משמעות שם האלבום - הרי שהינטלרד הוא איזור כפרי-חקלאי בשולי המרחב העירוני, בדרך כלל על יד נמל או חוף. כמו אנגלגארד, גם וובלר לוקחים ברצינות את מוטיב העימות בין העיר המודרנית ובין הטבע הפראי. האלבום נפתח במבוא מלוטרון של 40 שניות שפשוט זועק "שלום, אנחנו מחקים עכשיו את הפתיחה של האלבום אפילוג מאת אנגלגארד, נא להמתין". יצירת הנושא (הינטרלנד) באורך 28 דקות היא דווקא החלשה ביותר באלבום, בעיקר מכיוון שהיא מזגזגת בלי הסבר בין תתי-סגנונות שונים מדי בתוך הז'אנר הפרוגרסיבי, ומכילה יותר מדי ציטוטים, השאלות ומחוות לענקי-פרוג ידועים: הריפים של אנקדוטן, הפוליפוניה של ג'נטל ג'ייאנט, המלוטרונים הזועמים והגיטרה המהירה של קינג קרימזון, המוג המקפץ של קית' אמרסון - וכמובן הרבה מדי איזכורים של האדמו"ר, רבי אנגלגארד. מה שמציל את האלבום מן הכישלון הם שני הקטעים האחרונים (השלישי והרביעי מתוך ארבעה קטעים בסך הכל), "תעשיית רובאטו" ו"קלייר אובסקור". שניהם אינם קצרים (12 דקות, 15 דקות) אך יותר ממוקדים במטרה, פחות מנסים להישמע כמו עשר להקות אחרות. 'רובאטו' נשמע כמו משהו שלא נכנס לאלבום 'היבריס' של אנגלגארד - ובצדק. הלחן בוסרי, המלודיות לא מספיק מקוריות, העיבוד לעתים רופף -- ורק היכולת של הלהקה לנגן כמה ריפים מצ'ואיסטיים בוריאציות קלות מחזיק את המתח בגובה סביר. 'קלייר' נשמע כמו משהו שאנגלגארד שיחקו איתו לפני שהחליטו להשמיט אותו מ'אפילוג' (שוב, בצדק), אבל בו אפשר לפחות להבחין בקומץ מלודיות חביבות שנשארות בזיכרון. הנקודה הכואבת-באמת היחידה של וובלר היא הזמר שלהם, טוני יוהנסן. היכולת הקולית שלו מוגבלת ביותר, אבל זה לא העיקר: מבטא נורבגי קודר אינו מסתדר עם אנגלית, במיוחד אם אתה פונה לקהל אמריקני או בריטי. לשם ההשוואה, אנגלגארד התגאתה בזמר סביר בהחלט (טורד לינדמן) שבחר לשיר בשפת-אימו: שוודית. נכון, מי שלא נולד באיזור סטוקהולם לא יכול להבין על מה הוא שר, אבל אפשר היה לפחות לקרוא תרגום טקסטואלי לאנגלית ולכבד אותו על הבחירה האמנותית להתבטא בשפה היחידה שהוא באמת מכיר כמו שצריך. יוהנסן, למרות גיחותיו המועטות, אינו מועיל ללהקת וובלר אלא להיפך: רק מעורר תשוקה עזה לסגור לו את המיקרופון. לכן טוב ששאר חברי וובלר השאירו אותו על הספסל ברוב דקות המשחק.
לסיכום, אלבום הבכורה של וובלר אינו מוצר מביך אלא אלבום המעיד על רצון עז להמשיך את מורשת להקות הרוק המתקדם של שנות התשעים והשבעים גם יחד. הפקה מוסיקלית מושקעת וקלידי וינטאג' אנלוגיים במיטב המסורת הרגרסיבית מחזירים את המאזין הציני ביותר אל שנות השבעים התמימות. מי שאינו מכיר את אנגלגארד יופתע לטובה, ומי שמכיר - אולי יסלח לצעירים על שעדיין לא גיבשו לעצמם זהות מובחנת לגמרי. הזמר המעיק שלהם לא מצליח להרוס את הפרויקט, ובסופו של חשבון, זה אלבום שכיף להאזין לו, הוא אינו משעמם, ומרגישים שהשקיעו בו מאות שעות אולפן, בעיקר בגזרת הקלידים. אז לא צריך להשמיץ, וגם לא צריך להתלהב יותר מדי.
|
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר