 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
|
Time and a Word 1970 Atlantic Records UK (40:06) / (60:00)
17/05/13 | |
האלבום השני של להקת יס לא התקבל היטב בתקופתו, וגם היום הוא איננו עומד בשורה אחת עם אוסף ההברקות שהוציאה בשנים 1971-1974. עם זאת, הוא לא אלבום רע, וכדאי להאזין לו. הוא משקף את ההבשלה הדרגתית שעברה הלהקה, ואת הנסיונות לגבש צליל סימפוני ייחודי, שונה מזה של הביטלס. גרסת הרימסטר שזכה לה ב-2003 שיפרה משמעותית את הסאונד של 'טיים אנד א וורד' וגם הוסיפה ארבעה בונוסים שמעניין להאזין להם.
שני אלבומים שיצאו לאור באותה תקופה, אלו של דיפ פרפל ו'דה נייס', שילבו תזמורת סימפונית בהקלטה, וזכו להצלחה. ההחלטה לתגבר את יס בעזרת כלים קלאסיים הגיעה מכיוון 'אטלנטיק', הלייבל של יס. המניע היה מסחרי לחלוטין: זה אופנתי, זה מוכר, זה מצדיק את ההשקעה. באותה תקופה, יס לא הגשימה עדיין את השאיפה שלה להקים תזמורת-רוק של ממש. הסינתיסייזרים המרשימים של ריק ווייקמן עדיין לא היו בנמצא, והחמישייה נאלצה להסתפק באורגן ההאמונד הרועם של טוני קיי.
ג'ון אנדרסון הסכים להכניס פנימה את טוני קוקס, שכתב עיבודים תזמורתיים לקבוצת סטודנטים למוסיקה שהוסיפו כלי מיתר וחצוצרות. אנדרסון הבין ש'יס' לא תוכל להשתמש בכיסוי הסימפוני הזה, שהלהקה תצטרך להופיע מול קהל רוק. כשבוחנים את התוצאה בדיעבד, תזמורת הסטודנטים של קוקס רק מעמעמת ומטשטשת להקה כמו יס, וההרכב במיטבו רק שהתזמורת נדחקת לרקע. בראיון מ-1982 הודה אנדרסון שנגני התזמורת לא תמיד עשו עבודה טובה, אבל גם אמר שהלהקה ניסתה קודם להשתמש במלוטרון, וגם זה לא עבד לה; התזמורת, אם כן, היתה סוג של פשרה.
פיטר באנקס במובן מסוים, 'טיים אנד א וורד' הוא אלבום הסיסקטיז האחרון של יס. הנטייה לשלב קאברים במינון גבוה, כמו באלבום הבכורה, הופיעה כאן בפעם האחרונה. אז למרות שהאלבום השני מצביע על שיפור לעומת אלבום הבכורה, ולמרות שרוב החומר המקורי באלבום נולד מתוך המוח המלודי של ג'ון אנדרסון, אפשר להתרשם שהגיבור הטראגי של האלבום הזה הוא הגיטריסט פיטר באנקס (1947-2013).
המלחמה של באנקס בתזמורת התבטאה בהקלטה הפיזית, וגם מאחורי הקלעים: באנקס נאלץ להתמודד עם מפיק מוסיקלי עוין - טוני קולטון, זמר של להקה אחרת - ובשלב מסוים אפילו זרק עליו גיטרת בס. הסכסוך בין קולטון ובאנקס הוביל לכך שבמקרים רבים, הקווים התזמורתיים הטביעו את עבודת הגיטרה שלו, ובמקרים מסוימים אף העיפו את באנקס החוצה מן המיקס. וכאילו זה לא מספיק, ראה באנקס איך אנדרסון מכניס חבר אחר שלו, דיויד פוסטר, כגיטריסט קלאסי בשיר הנושא, לו תרם פוסטר חלק מהמילים עם אנדרסון. באותה תקופה, באנקס ואנדרסון פשוט לא הסתדרו, ובאנקס לא הבין שהגישה התוקפנית שלו תוביל לפיטוריו באפריל 1970. הגיטריסט הבא של יס, סטיב האו, כבר לא נתן לדברים הללו לקרות יותר.
שני הקטעים הבולטים באלבום הם ד'ן (Then), הרצועה השנייה בתקליט, שזכה לוידאו-קליפ זכור היטב, והקטע השביעי - יצירת המדע הבדיוני 'אסטרל טראבלר' (Astral Traveller). דווקא השיר שנושא את שם האלבום, המנון היפי בסגנון הלהיט "היי ג'וד" של הביטלס, לא הצליח להמריא, בעיקר בגלל עיבוד מסורבל ואיטי. אפשר להבחין בשתי מגבלות עיקריות שפגעו ב'יס' של התקופה: הסירוב של טוני קיי להתרחב למקלדות נוספות כמו מלוטרון ומוג; ויכולת הנגינה המוגבלת של באנקס, שאמנם עשה כמיטב יכולתו אבל לא היה וירטואוז מהשורה הראשונה.
שני אלבומים שיצאו לאור באותה תקופה, אלו של דיפ פרפל ו'דה נייס', שילבו תזמורת סימפונית בהקלטה, וזכו להצלחה. ההחלטה לתגבר את יס בעזרת כלים קלאסיים הגיעה מכיוון 'אטלנטיק', הלייבל של יס. המניע היה מסחרי לחלוטין: זה אופנתי, זה מוכר, זה מצדיק את ההשקעה. באותה תקופה, יס לא הגשימה עדיין את השאיפה שלה להקים תזמורת-רוק של ממש. הסינתיסייזרים המרשימים של ריק ווייקמן עדיין לא היו בנמצא, והחמישייה נאלצה להסתפק באורגן ההאמונד הרועם של טוני קיי.
ג'ון אנדרסון הסכים להכניס פנימה את טוני קוקס, שכתב עיבודים תזמורתיים לקבוצת סטודנטים למוסיקה שהוסיפו כלי מיתר וחצוצרות. אנדרסון הבין ש'יס' לא תוכל להשתמש בכיסוי הסימפוני הזה, שהלהקה תצטרך להופיע מול קהל רוק. כשבוחנים את התוצאה בדיעבד, תזמורת הסטודנטים של קוקס רק מעמעמת ומטשטשת להקה כמו יס, וההרכב במיטבו רק שהתזמורת נדחקת לרקע. בראיון מ-1982 הודה אנדרסון שנגני התזמורת לא תמיד עשו עבודה טובה, אבל גם אמר שהלהקה ניסתה קודם להשתמש במלוטרון, וגם זה לא עבד לה; התזמורת, אם כן, היתה סוג של פשרה.
פיטר באנקס במובן מסוים, 'טיים אנד א וורד' הוא אלבום הסיסקטיז האחרון של יס. הנטייה לשלב קאברים במינון גבוה, כמו באלבום הבכורה, הופיעה כאן בפעם האחרונה. אז למרות שהאלבום השני מצביע על שיפור לעומת אלבום הבכורה, ולמרות שרוב החומר המקורי באלבום נולד מתוך המוח המלודי של ג'ון אנדרסון, אפשר להתרשם שהגיבור הטראגי של האלבום הזה הוא הגיטריסט פיטר באנקס (1947-2013).
המלחמה של באנקס בתזמורת התבטאה בהקלטה הפיזית, וגם מאחורי הקלעים: באנקס נאלץ להתמודד עם מפיק מוסיקלי עוין - טוני קולטון, זמר של להקה אחרת - ובשלב מסוים אפילו זרק עליו גיטרת בס. הסכסוך בין קולטון ובאנקס הוביל לכך שבמקרים רבים, הקווים התזמורתיים הטביעו את עבודת הגיטרה שלו, ובמקרים מסוימים אף העיפו את באנקס החוצה מן המיקס. וכאילו זה לא מספיק, ראה באנקס איך אנדרסון מכניס חבר אחר שלו, דיויד פוסטר, כגיטריסט קלאסי בשיר הנושא, לו תרם פוסטר חלק מהמילים עם אנדרסון. באותה תקופה, באנקס ואנדרסון פשוט לא הסתדרו, ובאנקס לא הבין שהגישה התוקפנית שלו תוביל לפיטוריו באפריל 1970. הגיטריסט הבא של יס, סטיב האו, כבר לא נתן לדברים הללו לקרות יותר.
שני הקטעים הבולטים באלבום הם ד'ן (Then), הרצועה השנייה בתקליט, שזכה לוידאו-קליפ זכור היטב, והקטע השביעי - יצירת המדע הבדיוני 'אסטרל טראבלר' (Astral Traveller). דווקא השיר שנושא את שם האלבום, המנון היפי בסגנון הלהיט "היי ג'וד" של הביטלס, לא הצליח להמריא, בעיקר בגלל עיבוד מסורבל ואיטי. אפשר להבחין בשתי מגבלות עיקריות שפגעו ב'יס' של התקופה: הסירוב של טוני קיי להתרחב למקלדות נוספות כמו מלוטרון ומוג; ויכולת הנגינה המוגבלת של באנקס, שאמנם עשה כמיטב יכולתו אבל לא היה וירטואוז מהשורה הראשונה.
מעבר לבעיות הללו, 'טיים אנד א וורד' הוא אלבום 'אנדרסוני' מדי. הקטע הקצרצר 'קליר דייז', למשל, הוא אנדרסון סולו בלי אף חבר להקה אחר. הגישה ההיפית, האופטימית והמאז'ורית נותנת לאלבום כולו נופך נאיבי, אפילו קצת מגוחך לאוזניים מודרניות. דוגמה טובה נוספת לכך אפשר למצוא בשורה שחותמת את השיר המוצלח-לכשעצמו Then, בה אומר אנדרסון: "אהבה היא התשובה היחידה, שנאה היא שורש הסרטן". גם קטע הבונוס 'דייר פאדר' (Dear Father), שצורף לגרסת הרימסטר של ריינו ב-2003, נשמע כמו עוד שיר של הביטלס, לא של יס.
הפתרון לבעיות של יס באותה תקופה התבטא בכניסתם של מטאורים מוסיקליים בעלי יכולת כתיבה. לאחר שגם פיטר באנקס וגם טוני קיי פוטרו בהמשך, האו על הגיטרה והקוסם ווייקמן על הקלידים נתנו ל'יס' את האפשרות להשתכלל, להתבגר ולהתקדם למוסיקה מורכבת ודרמטית יותר. החל מ-1971, הקונפליקט בין הטוב (שלום, אחווה, פסטורליה) והרע (מלחמה, ניכור, מודרניות) קיבל טיפול רציני ומעמיק יותר, שגם נמשך זמן רב יותר, במונחים של דקות-אלבום. הניצחון של יס, באלבומים שלאחר 'טיים אנד א וורד', טמון ביכולת להשליך את התזמורת הסימפונית העתיקה, שלא יכלה להתלוות אליהם בהופעות, ולהפוך לתזמורת חדשה, גמישה, ניידת ועצמאית.
העטיפה האמריקנית עטיפת האלבום המקורית חיקתה את הסגנון של דאלי עם עירום נשי נועז למדי (שדיים חשופות, בלי שיער ערווה), שאמנם עבר איכשהו באירופה אבל צונזר מיד באמריקה על ידי המפיצים המקומיים. העטיפה האמריקאית של האלבום מציגה את הלהקה בלי באנקס ועם האו. קצת עצוב שתמונתו של האו מתנוססת על אלבום שבו הוא לא ניגן אפילו תו אחד. אנדרסון מצולם שם ראשון לפני כולם, יושב על הרצפה, צעד הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא המנהיג, אבל גם הנמוך מכולם.
גם בקליפ של Then אפשר לראות את האו על הגיטרה ולא את באנקס, צעד נכון שיווקית כיוון שזה מה שראה הקהל בהופעות, בשלב זה. אפשר רק לתאר את עוצמת התיסכול של באנקס, כאשר ראה אדם אחר מופיע בטלוויזיה עם העבודה שלו. באנקס הודה בראיון מאוחר, שהפיטורים הפתאומיים מלהקת יס היו טראומטיים מאוד עבורו, והובילו לדיכאון ארוך, שטוף אלכוהול ואבטלה (לפחות עד שהקים את להקת 'פלאש'). אפשר רק להתנחם בכך שעם הזמן נזנחה העטיפה האמריקנית בהדרגה, והציור של האישה האלמונית בעלת הרגליים הארוכות ורצפת השחמט הפך לרשמי, בין השאר מפני שעטיפות של דיסקים הן כה קטנות, עד שקשה להבחין בפרטים, או אפילו להתרגש, מגוף כה זעיר.
הפתרון לבעיות של יס באותה תקופה התבטא בכניסתם של מטאורים מוסיקליים בעלי יכולת כתיבה. לאחר שגם פיטר באנקס וגם טוני קיי פוטרו בהמשך, האו על הגיטרה והקוסם ווייקמן על הקלידים נתנו ל'יס' את האפשרות להשתכלל, להתבגר ולהתקדם למוסיקה מורכבת ודרמטית יותר. החל מ-1971, הקונפליקט בין הטוב (שלום, אחווה, פסטורליה) והרע (מלחמה, ניכור, מודרניות) קיבל טיפול רציני ומעמיק יותר, שגם נמשך זמן רב יותר, במונחים של דקות-אלבום. הניצחון של יס, באלבומים שלאחר 'טיים אנד א וורד', טמון ביכולת להשליך את התזמורת הסימפונית העתיקה, שלא יכלה להתלוות אליהם בהופעות, ולהפוך לתזמורת חדשה, גמישה, ניידת ועצמאית.
העטיפה האמריקנית עטיפת האלבום המקורית חיקתה את הסגנון של דאלי עם עירום נשי נועז למדי (שדיים חשופות, בלי שיער ערווה), שאמנם עבר איכשהו באירופה אבל צונזר מיד באמריקה על ידי המפיצים המקומיים. העטיפה האמריקאית של האלבום מציגה את הלהקה בלי באנקס ועם האו. קצת עצוב שתמונתו של האו מתנוססת על אלבום שבו הוא לא ניגן אפילו תו אחד. אנדרסון מצולם שם ראשון לפני כולם, יושב על הרצפה, צעד הגיוני בהתחשב בעובדה שהוא המנהיג, אבל גם הנמוך מכולם.
גם בקליפ של Then אפשר לראות את האו על הגיטרה ולא את באנקס, צעד נכון שיווקית כיוון שזה מה שראה הקהל בהופעות, בשלב זה. אפשר רק לתאר את עוצמת התיסכול של באנקס, כאשר ראה אדם אחר מופיע בטלוויזיה עם העבודה שלו. באנקס הודה בראיון מאוחר, שהפיטורים הפתאומיים מלהקת יס היו טראומטיים מאוד עבורו, והובילו לדיכאון ארוך, שטוף אלכוהול ואבטלה (לפחות עד שהקים את להקת 'פלאש'). אפשר רק להתנחם בכך שעם הזמן נזנחה העטיפה האמריקנית בהדרגה, והציור של האישה האלמונית בעלת הרגליים הארוכות ורצפת השחמט הפך לרשמי, בין השאר מפני שעטיפות של דיסקים הן כה קטנות, עד שקשה להבחין בפרטים, או אפילו להתרגש, מגוף כה זעיר.
לסיכום, התואר 'חמוד' הוא אולי המקסימום שאפשר לתת לאלבום כמו 'טיים אנד א וורד'. לזכותו ייאמר, שיש בו כמה ניצנים ראשונים של יס הקלאסית, שפרחו בשנים 1971-1974 והגיעו לשיא תפארתם בשיתוף הפעולה המרהיב בין אנדרסון, ווייקמן והאו. העיבודים התזמורתיים של טוני קוקס אמנם לא השתבחו עם השנים, אבל בגרסת הרימסטר הם מפריעים פחות. אלבום זה מייצג את סוף עידן באנקס, הביטלס ולמעשה את סוף הסיקסטיז הנאיביים. רוב הקטעים באלבום נזנחו על ידי מעריצי יס כמעט לגמרי, ולא בוצעו מול קהל. עם זאת, המורשת של 'אסטרל טראבלר' ו-Then בהחלט לא נשכחה.
הציון: 8/10
|
- דה יס אלבום - The Yes Album
- פרג'ייל - Fragile
- קלוס טו דה אדג' - Close to the Edge
האלבומים הבאים של להקת יס
איך מחשבים כאן ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")
הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור")
ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")