רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

We're Only in it for the Money by Frank Zappa

Frank Zappa

We're Only in it for the Money

1968 Verve Records

USA

(39:06)

zappa.com



ביקורת: אריאל חלפון

12/10/2011

ביוני 1967 הוציאה להקת הביטלס את אלבומה המפורסם "סרג'נט פפר לונלי הארטס קלאב בנד". ההמונים שמחו, הביקורות שיבחו והאלבום הוכתר כ"אלבום הקונספט הראשון". בצד עמד פרנק זאפה והסתכל על הגל העולה של "כוח הפרחים", וחשב לעצמו: מה זה הטמטום הזה?


התגובה של זאפה לאלבום "סרג'נט פפר" היא בדיחה גסה, נוקבת, מופרעת וכמעט מושלמת מבחינה מוזיקלית. מושא הבדיחה: כל מה שחי ונשם באמריקה של 1968 בכלל, וההיפים בפרט. עטיפת האלבום המקורית היא העתק סאטירי של עטיפת "סרג'נט פפר", אך בגלל סיבוכים משפטיים, היא הפכה לעטיפה הפנימית של התקליט - ומאוחר יותר, כשיצא האלבום על גבי דיסק, חזרה להיות העטיפה הקדמית, כפי שהיא מוכרת כיום.


לא רק עטיפת האלבום צונזרה על ידי חברת התקליטים: חלקים שונים באלבום נחתכו החוצה כדי למנוע זעם ציבורי, והוכנסו חזרה רק שנים רבות מאוחר יותר. הסיבה לבהלה הפוליטית סביב האלבום: זאפה העז לטעון שהביטלס הוציאו את אלבומם כדי להרוויח כסף על חשבון מהפכת ההיפים, ולא פחד להראות זאת באלבום התוקפני והזועם שהוציא לאור במרס 1968, תחת הכותרת הברורה: "אנחנו בעסק הזה רק בשביל הכסף" ("we're only in it for the money").


המוזיקה באלבום של זאפה ולהקתו באותה תקופה, 'האימהות' (The Mothers), נשמעת כמו הצגת ילדים: הקולות עברו שינוי בסטודיו כך שיישמעו גבוהים ומהירים יותר, השירים קצרים וילדותיים ברובם, והמוזיקה עצמה בעיקר שמחה, מקושטת במעברים קצרים של פסנתר וכלי נשיפה למיניהם, כדוגמת השיר "קונסנטריישן מון" ("concentration moon"). למעשה, אלמלא לחניו היוצאים מן הכלל של זאפה והליריקה הגסה והביקורתית, לא הייתי מתפלא אם השירים נכתבו עבור הגיל הרך.


מבחינה מיבנית, האלבום דחוס מאוד: מחולק ל-19 רצועות, כאשר האורך של רובן אינו עולה על 3 דקות. האלבום הוא תוצר מרוכז, כמו סרט בהילוך מהיר. הדוגמא הטובה ביותר לדחיסה היא השיר "what's the ugliest part of your body?", שמכיל בתוכו שלושה לחנים מגובשים ושונים בלא יותר מדקה. זאפה שואל את המאזין 'מהו האיבר המכוער ביותר בגופך?' ועונה 'אני חושב שזה המוח שלך'. ריכוז התוצרים ודחיסות הזמן יוצרים תוצאה ברורה לאוזן: האלבום אינו משעמם לרגע, וכל שיר בו "יעיל מאוד" בניצול מימד הזמן.


האלבום של זאפה והאימהות, כמו תקליטי ויניל רבים שיצאו לאור על גבי שני צדדים, מחולק לשני חצאים שונים, ובמרכזם עומד השיר "flower punk" כנקודת-אמצע. החלק הראשון שומר על קנוניות מוזיקלית בין היצירות, ומדחיק בצורה חלקית את השטויות והעיוותים שזאפה בדרך כלל הכניס לאלבומיו. לעומת זאת, בחציו השני של האלבום, מתפרצים כל השגעונות. האלבום הופך בלתי-צפוי, שובר את המסגרות הפופיות, ופונה לכיוונים פסיכדליים ופרוגרסיביים. בין השירים ובתוכם מסתתרים קטעי דיבור, צחוקים, גרעפסים ושאר ירקות.


האלבום נפתח בשיר "are you hung up", שאינו בדיוק שיר, אלא קטע דיבור המשמש מעין אקספוזיציה לאלבום; הוא מציג בתוכו את כל שגעונותיו של זאפה, כולל עיבודים ועיוותים של קולות שנעשו באולפן, והקלטה של אחד מטכנאי האולפן (שלא במודע) כאשר הוא מתלונן על עבודתו. ייתכן שיש כאן פארודיה על ג'ימי הנדריקס, שהוציא סדרת אלבומים פסיכדליים בדיוק באותה תקופה; פניו של הנדריקס מככבות על העטיפה, מימין לפרנק זאפה עצמו.


לאחר הפתיחה הבלתי-קונבנציונאלית בעליל, ממשיך האלבום בשרשרת יצירות עד לרצועה ה-10. היצירות מתחברות זו לזו, ומספרות ברובן על אורח החיים ההיפי בשנות ה-60: עזיבת הלימודים בקולג' (דרופ-אאוט), צריכת סמים קבועה, הגירה לסן-פרנסיסקו, גידול שיער ארוך, בטלה מרצון, סקס חופשי, עימותים עם המשטרה (מקרים כמו התקרית במחוז קנט) ועוד. החצי הראשון של האלבום נסגר בשיר "פלאואר פאנק" ("flower punk"), פארודיה על השיר "היי ג'ו" ("hey joe"), שמקניטה את תעשיית המוזיקה כמזויפת ורודפת בצע, ולועגת לאורח החיים ההיפי.


עם השיר "הוט פופ" ("hot poop") נפתח חלקו השני של האלבום. הקטע מהווה מעיין גרסה מקוצרת לרצועה הראשונה בשיר, וממנו והלאה מתחילה אסופה של שירים המתארים סיפורים אינדיבידואליים. החצי השני של האלבום הוא עוף מוזר: השירים קטועים בחלקי דיבור ואתנחתות שונות ומשונות, כאשר השינויים הפתאומיים והאפקטים הקוליים משחקים חלק גדול יותר במוזיקה. בנוסף לכל אלה, שתי הרצועות "nasal retentive calliope noises" ו-"the chrome plated megaphone of destiny", עליהן ארחיב בהמשך, מהוות כחצי מחלקו השני של האלבום.


קרוב לסוף האלבום מסיים זאפה את ביקורתו על ההיפים בשיר "take your clothes of when you dance", שיר המתאר את האוטופיה ההיפית בקולות גבוהים מהרגיל ובילדותיות מוגזמת. בשיר זה נגמרת הצגת הילדים הצפצפנית שהרכיבה את האלבום, והמוזיקה הפשוטה מלווה את הקולות המצחקקים ששרים את המנטרה ההיפית הנאיבית. צריך לתת קרדיט לזאפה על כך שחזה את קריסת החזון ההיפי, בדיוק בתקופה שבה חזון זה היה בשיאו. האלבום אף זכה להיכנס לרשימת 300 ההקלטות החשובות בארכיון 'רישום ההקלטות הלאומי', המיועדות לשימור בספריית הקונגרס בארה"ב.


השיר האחרון באלבום הוא "mother people". בשיר זה שובר זאפה את "הקיר הרביעי", ופונה ישירות אל מבקריו וכלל השומעים: "האם אתם חושבים שאני אוהב אתכם טיפשים ועיוורים?". השיר מטיח בקהל השומעים את מגרעותיו, את הניכור מהשונה, והאלבום אכן שונה מאוד מכל מה שנשמע עד אז. הוא אפילו תוקף את דור ההורים החומרני וה'פלסטיקי' של התקופה, דור שנות ה-60 ששקע בעבודה וקריירה, ויצר נתק חינוכי ותרבותי חמור בינו ובין דור הפרחים המרדני.


את הקטעים "nasal retentive calliope noises" ו-"the chrome plated megaphone of destiny" השארתי לסוף מכיוון שמדובר בשני חלקים מיוחדים באלבום. לעניות דעתי, "צלילי קליופה" ו"מגפון הגורל" שניהם קטעים המשתייכים לסגנון אוונגארדי המכונה "מוזיק קונקרט" (מצרפתית: "musique concrete") - ז'אנר משנות ה-40 של המאה ה-20, שבמרכזו שימוש בצלילים יום-יומיים מן המציאות החוץ-מוזיקלית, ניסויים מרחיקי-לכת במניפולציה של צלילים, חלקם באמצעות עריכה אולפנית.


לקטע האחרון, 'דה כרום פלייטד מגאפון אוף דסטיני' (6:25) צירף זאפה הוראות האזנה מדויקות, הפוקדות על המאזין לקרוא את הסיפור 'במושבת העונשין' מאת קפקא (פורסם: 1919), לפני ההאזנה. בסיום הקריאה, מתבקש המאזין לחשוב על מחנות הריכוז שנבנו בקליפורניה, בזמן מלחמת העולם השנייה, בהם נכלאו 110 אלף אזרחים יפנים ב-1942. אחר כך משווה זאפה את מחנות אלו אל יוזמות שמרניות להקים 'מושבות היפים', ומבקש שהמאזין ידמיין שהוא מתארח ב'מחנה רייגן' (רונלד רייגן התמנה למושל קליפורניה בינואר 1967). 'בסוף היצירה', מצהיר זאפה בחוברת, 'שמו של הפשע שלך ייחרט על גבך', בדומה למצב בסיפור של קפקא.


שני החלקים האחרונים הללו באלבום מעניינים מאוד להאזנה, אבל לא מדובר בשיר שתשמעו כדי להנות מהליריקה או מהמקצב. הקטע האחרון הוא מעין 'מוסיקה תוכניתית' (Program Music) במסורת הרומנטית האירופאית, חיבור בין ספרות ומוסיקה. ככלל, שני קטעים אלה דורשים ריכוז רב ממאזין הרוק הממוצע, והם אלו שמשייכים את האלבום לז'אנר ה'פרוטו-פרוג' (Proto-Prog), שתרם לגיבוש ז'אנר הרוק הפרוגרסיבי, כפי שאנו מכירים אותו כיום. אלבומים כמו אלו הכינו את הקרקע ל'תור הזהב' של תחילת שנות השבעים.

לסיכום: האלבום הסאטירי של זאפה והאימהות מ-1968 דרש למוטט את תרבות הפופ הרדודה של שנות ה-60, ובכך בישר את תחילת העידן הפרוגרסיבי ברוק של אמריקה ואירופה; עם זאת, הוא לא מורכב ומתקדם כמו 'אנקל מיט' מ-1969 וסדרת הקלאסיקות שהוציא זאפה בשנים 1972-1975. מדובר באלבום רוק ענק של להקה חשובה מאוד, שהקדימה את זמנה ולא התפשרה על אף מרכיב אמנותי - לא בליריקה ולא במוסיקה. אין זה אלבום קל לעיכול, הטקסטים חריפים מאוד והמבנה שלו מאתגר; אבל עם הזמן הוא מובן יותר ויותר, ולכן בסופו של דבר ההאזנה לו היא בגדר הנאה צרופה.

הציון: 9.5/10

 זוהי ביקורת-אורח מאת אריאל חלפון (honoreach@walla.co.il)

 מה אומרים הציונים?

 ביקורת עברית על אותו אלבום, באתר 'השרת העיוור'

 תגובות על האלבום של זאפה

***
תגובות ישנות על ביקורת זו





איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")