פירוש הביטוי 'אובר-נייט סנסיישן', במיוחד בתעשיית המוסיקה, היא של אמן שזוכה לפרסום עצום תוך זמן קצר מאוד, בעיקר בזכות להיט אחד; 'כוכב נולד', אם תרצו. ולמרות הכותרת, האלבום הזה של פרנק זאפה, שיצא לאור בספטמבר 1973, הוא למעשה אחד מאלבומיו ה"נורמאליים" ביותר.


לאחר השגעונות הראשוניים של "אמהות ההמצאה" והסאגה התזמורתית מצא זאפה מקום טוב באמצע: רוק שמשולב עם תזמורת. באלבום זה לא תמצאו את הקטעים הניסיוניים והאוונגרדיים שבלטו כל-כך באלבומים 'פריק אאוט' (1966) ועד 'אנקל מיט' (1969), ולא את היצירות התזמורתיות-אינסטרומנטליות של 'גרנד וואזו' (1972). מסיבות אלה, אלבום זה מומלץ מאוד ל'מתחילי זאפה'.


המוזיקה ב'אוברנייט סנסיישן' בנויה מ-7 שירים שמקיימים את המבנה השבלוני של שירי רוק, אם כי בצורה בלתי שגרתית. ההרכב הגדול (מעל לתריסר מוסיקאים) מכיל כלים כגון כינורות, חצוצרה, טרומבון וקלרינט, לצד הסינתיסייזרים של ג'ורג' דיוק, בנוסף למערכת כלי הקשה מכובדת עליה הופקדה רות אנדרווד המצוינת. כל אלה ביחד תורמים לבניית מוזיקה עשירה ומרובדת, ובשילוב עם לחניו של זאפה נותנים לאלבום נופך תזמורתי. המעברים, קטעי הדיבור והשירה המטורפת של ריקי לנצ'לוטי ושל טינה טרנר (בהופעת אורח מפורסמת, שלא קיבלה קרדיט) מעבירים את האלבום מתחום הרוק הרגיל אל ה'פרוגרסיב'.


האלבום נפתח ב"קמרילו ברילו": שיר קצר וחביב, שמילותיו הנונסנסיאליות מתארות קשר מיני שהיה למספר עם אישה "בעלת עור ירוק שהכליאה גמד", שליטת הקרפדות ביער הקצר. המעברים הקלילים שמקשטים את בתיו של השיר מוסיפים הנאה רבה, ונותנים לאלבום נקודת פתיחה מצוינת. למרות גודלו של ההרכב, העיבודים באלבום לא הורידו מערכו של אף כלי, וניתן לשמוע את השימוש המלא בכל חלקי הלהקה כבר מהבית השני של "קמרילו ברילו".


השיר השני, "איים דה סליים" ("I'm the slime"), מספר על ישות נוראית ומחרידה. הפתיחה המינימליסטית, רווית הבס, מלווה את האקספוזיציה המדוברת, זו בונה את המתח ומתארת את המדיום הטלוויזיוני ככלי לשטיפת מוחם של ההמונים. למרות הדקה שנותרה לשיר לאחר הפתיחה, שאורכה נדמה כמבוזבז, יכולתו של זאפה לדחוס שירים מבחינה מוזיקלית הופכת את הסיום הקצר לנקודת הפריצה של הקטע, עם השירה של חבורת ה"איקטות" (Ikettes) תחת הזמרת טינה טרנר.


לאחר ה'פייד אאוט' של 'סליים', מגיעה נקודת השפל של האלבום: "דרטי לאב" ו"פיפטי-פיפטי". הפזמון הקליט ופעלולי הגיטרה המזדמנים ב"דרטי לאב" מספקים מעט עניין בשיר שמורכב בעיקרו מריף לא מעניין, וליווי מייגע של האיקטות. המילים, שבקריאה יבשה משחזרות מעט מהאפקט של "קמרילו ברילו", מאבדות את ההומור בשיר וריקות מתוכן. למרות זאת, "דרטי לאב" הקצר מצליח לשמור על עניינו של המאזין.


"פיפטי-פיפטי" (Fifty-Fifty) הוא קטע מעניין, שנהרס הן בגלל אורכו המופרז (6:09) והשירה של ריקי לנצ'לוטי. הליריקה מתייחסת כאן לעצמה (מה שנקרא 'ארס פואטיקה', ביוונית), ולכתיבת השירים של זאפה באופן כללי. ריקי מכריז בשיר: "אני לא אשיר שיר אהבה על הלב השבור שלי, ולא אתחנן כדי שתתרצו, כי כבר שמעתם את זה בעבר". זאפה מצהיר כאן על הסלידה שלו מכתיבת שירי האהבה הקלילים והמשעממים. למרות זאת, אין להתייחס לליריקה שלו כאל נונסנס בלבד, כי "הסיכויים הם חמישים-חמישים שיהיה לו משהו (מסר) להגיד".


השירה של לנצ'לוטי ב'פיפטי-פיפטי' נבנתה ללא מחשבה: היא נעה משירה רגילה לצווחות מוגזמות ונותנת טעם רע לכל השיר. לאחר בתי השירה הראשונים עובר "50-50" לרצועת סולואים שגוזלת חצי מהשיר. המחרוזת השאפתנית של סינתיסייזר, גיטרה וקטע כינור מבית היוצר של הוירטואוז ז'אן לוק פונטי מעניקה לא מעט עניין, אך ממצה את עצמה במעברי גיטרה ארוכים-מדי, לפני החזרה אל הצווחות המחרידות של לנצ'לוטי בבתים האחרונים.


בחציו השני של תקליט הויניל טמון היופי האמיתי באלבום: "זומבי ווף", "דינה-מו האם" ו"מונטנה". שלוש יצירות מופת, בהן העיבוד אינו מזניח אף כלי, עבודת הצוות של ההרכב בשיאה, וליריקות שנונות של זאפה עם עקיצות לסלנג האפרו-אמריקני. התוצר הסופי בכל שיר מוכיח את עצמו פעם אחר פעם: השלם גדול בהרבה מסך חלקיו.


"זומבי ווף" הוא מעין תערוכה של כל קולות השירה באלבום, ובין המעברים התזמורתיים ניתן לשמוע את ריקי לנצ'לוטי מותח את מיתרי הקול שלו עד לקצה גבול היכולת, מבלי שיישמע צווחני מידי כמו ב"50-50". קישוטי הכינור של ז'אן-לוק פונטי, ועבודת כלי נשיפה של שלושה מחברי הלהקה יוצרים רגעים מורכבים, שאמנם נשמעים קצת מסורבלים בהאזנה ראשונה, אבל עד מהרה מתבהרת גאונותם. בסופו של השיר מבליח סולו גיטרה 'מנסר' במיוחד, פרי אצבעותיו של פרנק זאפה, שנגינתו תוארה פעם כ"צליל של סכיני גילוח", תיאור הולם מאוד למה שקורה כאן.


הפסגה הבלתי מעורערת של האלבום היא "דינה-מו האם", והיא הפכה במהירות לקלאסיקה מבוקשת בהופעות של זאפה. מאופיינת בעבודת פסנתר 'סווינגית' וקלילה ובאתנחתות שבסוף כל שורת שירה, המוזיקה פשוטה מאוד, אבל מהנה וכובשת. המילים הידועות-לשמצה מתכתבות עם המוטיב המרכזי באלבום: סקס, והרבה סקס. הפעם, אישה שמתערבת עם גבר זר, שהוא לא יצליח לגרום לה לגמור. העבודה של מקהלת ה'איקטות' הקטנה בשיר הזה פשוט מצוינת. החבורה של טינה טרנר מצליחה לשיר, ללחוש ולצווח את חלקיהן בדיוק ורגש מושלמים, ולהגיע לגבהים שלא יביישו את גם את הגברת קלייר טורי (מ'דארק סייד אוף דה מון').




את האלבום חותם "מונטנה": מעין עקיצה לחלום האמריקאי הישן, ובמידה מסויימת גם פארודיית קאובויז. כל היגיון שנובע מהמילים שזאפה מאלץ את האיקטות לשיר הוא מקרי בהחלט, וגם הסיפור הביזארי שזאפה נוסך בבתים השקטים נטול כל קשר למציאות: מסופר כאן על אדם שעובר למונטנה כדי להפוך לאיל הון של חוט דנטלי, שאותו הוא יגדל בחווה, ויקצור אותו עם מספריים שעשויות מזירקוניה.


המוזיקה ב"מונטנה" חורגת מעבר לרוק הרגיל ומתקרבת אל מה שניתן לכנות כמוזיקת תהלוכות ג'אזית. השימוש הנרחב בכלי הנשיפה ובמרימבה מבהיר למאזין, בפעם האחרונה: אתה לא מקשיב לאלבום רוק רגיל. במהלך השיר יש מספר הפוגות, התפרצויות של השיגעון הרגיל של זאפה, בתוך השיר המוזר ממילא, שאותן הוא מבטא במקטעי שירה צורמניים של האיקטות, בליוויה של רות אנדרווד על סוללת כלי ההקשה שלה.


כל המחזה המוזר והמעניין הזה שנקרא "אוברנייט סנסיישן" נגמר במשפט האלמותי "אני עובר למונטנה בקרוב", ובקריאות ה"ייפי יאי יאיי!" הפרועות של קין ואסי (זמר מוכשר שזכה לעבוד עם אלביס פרסלי), ומיד לאחר שהאלבום הקצר הזה מסתיים, כבר מתעורר הרצון לשמוע אותו מחדש.


'אובר-נייט סנסיישן' זכה להצלחה מסחרית מפתיעה, בין השאר בגלל התוכן המיני של מרבית השירים. זאפה המשיך את ההצלחה גם באלבום הבא, 'אפוסטרופי' (1974). ניתן למצוא מספר הוצאות דיגיטליות המאחדות, על דיסק אחד, את 'אובר-נייט' ואת 'אפוסטרופי' - בעיקר בגלל ששניהם קצרים למדי (34 דקות לראשון, 31 דקות לשני). ב-2007 זכו שני האלבומים לתיעוד טלוויזיוני מיוחד במסגרת סדרת 'האלבומים הקלאסיים' , סרט באורך 97 דקות, שיצא גם על גבי דיוידי בהוצאת איגל ויז'ן.

לסיכום, האלבום מסמן תקופה חדשה במוזיקה של זאפה, נוחה יותר למאזין, פופית יותר (אם ניתן לקרוא לאלבום הזה פופ, אולי 'פופ מתקדם'). למרות זאת, אין להתייחס לאלבום בזלזול: המוזיקה של זאפה נשארה מתוחכמת, וצוות הנגנים הגדול שאסף סביבו לא מכזיב. זאפה הצליח להפוך את המוסיקה הסנסציונית והמתוחכמת שלו לחוויה מהנה וסקסית, הישג נדיר למדי בכל קנה-מידה.

הציון: 8.5/10