רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Zappa Plays Zappa DVD 5-Disc Deluxe Version - Fan Pack

Zappa Plays Zappa

5-Disc Deluxe Edition

2-DVD & 3-CD

2008 Razor & Tie

USA

(dvd: 208 min.; cd: 213 min.)

ZappaPlaysZappa.com

ביקורת: אורי ברייטמן

20/07/10

'זאפה מנגן זאפה' הוא הרכב מחווה למוסיקה של פרנק זאפה. מנהיג הלהקה הוא בנו של פרנק, הגיטריסט דוויזל זאפה, יליד 1969. דוויזל לקח איתו לסיבוב הופעות בינלאומי ארוך חבורה מיומנת ומגובשת של מוסיקאים, חלקם צעירים ואלמוניים. אל הדיוידי הכפול הזה, שאורכו כ-3.5 שעות, מצורפים בגרסתו המורחבת גם שלושה דיסקים ובהם פסקול המופע המלא, המורכב מ-30 קטעים שונים.


בשני המופעים שתועדו כאן בדיוידי (האחד בעיר סיאטל, השני בעיר פורטלנד) מתארחים שלושה כוכבים נוספים, שניגנו עם פרנק ומוכרים היטב למעריצי זאפה: א) הזמר והסקסופוניסט נפוליאון מרפי ברוק; ב) הגיטריסט סטיב ואי ('הוירטואוז האיטלקי הקטן שלי', כינה אותו פרנק); ג) המתופף המטורף טרי בוזיו. הדיוידי צולם ב-HD אך יצא לאור בפורמט דיוידי רגיל. איכות התמונה מושלמת, וגם הסאונד (שכולל גרסת סראונד 5.1) הרבה יותר טוב מכל הקלטה אחרת שזאפה הצליח להפיק בחייו הקצרים-מדי.


מטרתו של דוויזל זאפה בסיבוב ההופעות הארוך שלקח על עצמו, היתה להציג את המוסיקה של אביו בפני קהל חדש וצעיר. היוזמה נולדה במוחו לאחר שהחל להבין שנולד דור נטול-זאפה, בור לחלוטין, שלא ידע את הפרנק. דוויזל, אולי יותר מכל אדם אחר בעולם, יודע היטב מה אנשים חושבים על אופיו השנוי-במחלוקת של פרנק. זאפה הצעיר מכיר בכך שדעותיו הפוליטיות של זאפה האב, ובייחוד חוש ההומור הציני שלו, גרמו לו לאבד קהל רב. דוויזל החליט להתמקד במוסיקה של פרנק זאפה, ולשים בצד את ההומור הפוליטי, את הציניות, את הבדיחות המיניות ואת אווירת הסרקאזם השחצני, מרכיבים אנטי-מוסיקליים שהצליחו לעצבן כל כך הרבה אנשים באמריקה ובשאר העולם.


Dweezil Zappa on stage - New York, 2008
דוויזל זאפה בניו-יורק, 2008
© Diva Zappa / Zappa Family Trust
התוצאה היא זאפה מפויס, שמח, קצבי, מגניב, נקי וידידותי לסביבה, שהרבה יותר קל להתחבר אליו. דוויזל, גיטריסט מעולה, אינו ציניקן כמו אביו, אלא ההיפך הגמור: הוא מוחה דמעה כאשר הוא מתוודה בפני המצלמה והקהל, על כך שהנוכחות הגבוהה של הקהל בהופעות היא משמעותית מאוד למשפחתו כיום; הוא מודה לקהל בסיום כל שיר, מחמיא למעריצים ולעיר בה הוא מופיע; הוא מחייך ללא הפסקה, וממש נהנה לנגן על הגיטרה שלו; הוא לא מתנהג כמו מנהיג להקה (''בנד לידר'') אלא כמו ראשון בין שווים. ובניגוד לזאפה סיניור, שנוכחותו הבימתית היתה תמיד מרתיעה ומוזרה (רזה, מהיר-תנועה, מזוקן ורציני), דוויזל הוא בחור שפוי, חייכן ונחמד, מהסוג שכל אבא היה מוכן להפגיש עם בתו היחידה.


מי שנכח בהופעות של 'זאפה מנגן זאפה', ומי שזכה לצפות ולהאזין להקלטה המצויינת הזאת, אולי כבר פתר לעצמו את שורת הדילמות הנצחיות: האם דוויזל רשאי להתמודד עם המורשת המוסיקלית המפוארת של פרנק הגדול? האם מותר לדוויזל להתעלות על אביו והלהקות שניהל בעבר? מי נתן לבנו של היוצר המקורי את הרשות להציג בפני הציבור דמות אחרת של המלחין והפולמוסן שהיה אביו? האם בכלל ניתן לנגן את המוסיקה של זאפה על הבמה באופן אותנטי, לאחר שהוא עצמו עזב אותנו סופית ב-1993?


התשובה של כותב-שורות אלו לדילמות היא ברורה: דוויזל התמודד באומץ, ביסודיות ובחוכמה עם הרפרטואר של אביו. הוא בחר את החומר הנכון, והתרחק מן החומרים הבעייתיים. הוא מבצע את המוסיקה של אביו בצורה שמכבדת את כל משפחתו, ולעתים אף מתעלה על המקור, בלי להתרברב ובלי לעצבן. והכי חשוב: הוא הוכיח שאמנם לא קל לבצע את המוסיקה שכתב אביו (לעתים היא מורכבת להחריד, אפילו להאזנה פסיבית), אבל יש בה עניין רב, למרות עשרות השנים שעברו מאז נכתבה.


סימן ההיכר המוסיקלי הבולט ביותר של זאפה היה ונשאר הקווים המלודיים הקרקסיים והמהירים-מדי, המשלבים מרימבה מוגברת ב'יוניסון' עם סקסופון, גיטרה, תופים ובס (ביג-בנד ג'אז-בלוז על סטרואידים). כל מוסיקאי שניסה אי-פעם לנגן את המוסיקה של זאפה, יודע עד כמה האתגר הטכני יכול להיות מתסכל ואף מייאש. כל ביצוע ראוי לשמו של זאפארטיטורה דורש חזרות מפרכות, שינון ממושמע, ולעתים הסתייעות בטכניקות איצבוע מיוחדות שרוב הנגנים לא למדו מעולם. כדי להשתלט על יצירות ארוכות ומהירות במיוחד ממוחו הקודח של זאפה, נדרשת יכולת קריאת תווים גבוהה מן הממוצע. דוויזל עצמו השתפשף כל כך חזק בהקלטות של אביו, עד שהצליח ללמוד ולבצע חלק מן התפקידים של כלי ההקשה הטונליים, שבכלל לא היו מיועדים לגיטריסטים.


הדיוידי מאפשר לחזות במוסיקאים מקרוב, הכי קרוב שאפשר. המצלמה מתמקדת בכל נגן ונגן, בדיוק ברגע הנכון. חייבים להחמיא לעריכה הדיגיטלית המצויינת, שאינה מחמיצה כמעט אף התרחשות בימתית בזמן-אמת, למרות שיש לפעמים כ-10 מוסיקאים על הבמה בו-זמנית. עריכה כל כך מהירה ושנונה לא היתה אפשרית בטכנולוגיה של שנות ה-70. רק בזכות ה'זום-אין' על כל כלי נגינה, כמו למשל המצלמה הדיגיטלית הקטנה המותקנת על צוואר הגיטרה של דוויזל, ניתן בכלל להתחיל להעריך את יכולתם של חברי 'זאפה מנגן זאפה' לנגן את היצירות בקלילות, בהומור ובשטף.


הדמויות הבולטות במופע המצולם הן דווקא שילה גונזאלז (שירה, סקסופון, חליל-צד וקלידים), שגונבת את ההצגה עם נוכחות בימתית עליזה וחרוצה, וכמה סולואי סקסופון בוערים; בילי הולטינג (מרימבה, ויבראפון וכלי הקשה) שנכנס לנעליה המדויקות של רות' אנדרווד; וכמובן שלושת הכוכבים שגדלו עם זאפה: מרפי ברוק סוחב על גבו בכישרון רב את רוב תפקידי השירה המשמעותיים, ומוציא מעצמו גוונים רבים בכל שיר ושיר; סטיב ואי הגדול מוציא לפועל סולואים מהממים שלקוחים מסרטי מדע בדיוני מוסיקליים, ומדי פעם משתתף בדו-קרב גיטרות מרתק עם דוויזל; המתופף טרי בוזיו הקוצני והחצוף עולה לבמה עם מערכת תופים מפלצתית, ומאתגר את המצלמה והקהל עם רוח לחימה מרדנית, שמאפיינת דווקא את ההרכב המקורי של פרנק (טוב להיזכר ולהשוות).


המארז המחומש, המכיל שני דיוידי ושלושה דיסקים, הוא חלומו הארוך של כל מעריץ זאפה, מנוסה ומתוחכם ככל שיהיה. לכן הוא גם מכונה 'פאן פאק' (Fan Pack). גם מי שחרש בשנות ה-90 את כל ששת הדיסקים של זאפה בסדרת 'אתה לא יכול לעשות את זה על במה יותר' (תרגום עברי ל-You can't do that on stage anymore), ורכש את כל הדיוידי ההיסטוריים של פרנק זאפה, ייאלץ להודות שפשוט שאי אפשר להתחרות באיכות התמונה והסאונד של הקלטה דיגיטלית מודרנית (2008). אפילו מבקר הג'אז של עיתון הארץ, בן שלו, כתב בביקורת שלו שהמופע של דוויזל זאפה בתל אביב היה פחות טוב מן הדיוידי.


זוהי תגלית חמוצה-מתוקה, למען האמת: אף תוצר אולפני ו/או הופעה חיה של זאפה האב, אפילו לא אלו שהוקלטו ונערכו בשנים האחרונות של חייו (סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90) לא נהנים מאיכות כה גבוהה של תמונה וסאונד, כמו 'זאפה מנגן זאפה'. קחו לדוגמה רק את הבאס של פיט גריפין: באף הופעה חיה מוקלטת של פרנק, הבאס לא נשמע כל כך מלא וטוב כמו כאן, ובאמת חבל שכך. מערכת התופים של ג'ו טרוורס נשמעת ריאליסטית וטבעית לחלוטין, וזאת בניגוד לסאונד התופים האלקטרוני והמגושם של הרכבי זאפה משנות ה-80. המוסיקה של זאפה כל כך תובענית וקשה לביצוע, עד שרק מצלמה דיגיטלית ברזולוציה גבוהה מסוגלת לעקוב כראוי אחרי האצבעות, המפרטים, מקלות התיפוף וההקשה של הנגנים המקצוענים הללו - זה לא משהו שאפשר להבחין בו כשיושבים רחוק בקהל, וזה לא משהו שאפשר לתפוס בפילם חובבני.


במובן מסוים יש לנו כאן את 'המיטב האמיתי' מיצירתו של זאפה, בלי הלהיטים המסחריים הרדודים (דוויזל מכנה אותם 'שירי בדיחה'). השירים הסאטיריים הקצרים, שתרמו לפרסומו של זאפה כדמות ציבורית, גם יצרו לעתים את הרושם המוטעה כאילו זאפה היה רק ליצן היפי-סאטירי, שלא ידע לכתוב יצירות מוסיקליות מורכבות ומהנות לאוזן. אנחנו מדברים כאן על אדם פורה באופן קיצוני, שהצליח להקליט למעלה מ-80 אלבומים שונים. לכן קשה מאוד לברור את הדובדבנים מתוך הקצפת, אפילו לא בהופעה ארוכה כל כך. דוויזל, למעשה, העיף החוצה כל שיר שאין בו אתגר מוסיקלי כלשהו - גם לנגנים וגם לקהל. ועם זאת, זה עדיין מופע רוק לכל דבר ועניין, לא קונצרט יבש או מופע נסיוני-אוונגארדי של סטודנטים למוסיקה באמסטרדם.


סיבוב ההופעות של 'זאפה מנגן זאפה' סיפק, כמובן, רפרטואר מגוון ורחב בהרבה מזה שנותר במוצר המוקלט הזה. ועדיין, מי שלא נחשף למוסיקה של זאפה מעולם, יועיל לעצמו אם יתחיל את המסע המפותל שלו דווקא כאן. גם מי שניסה בעבר את זאפה והתאכזב מן החוויה, צריך לאפשר לעצמו לקבל פרשנות שונה לחלוטין ליצירתו. הדיוידי הוא מוצר מושלם למתחילים, מומלץ מאוד למתקדמים עם ראש פתוח -- וגם תוספת חשובה לאוסף של המעריצים הכבדים ביותר. זה לא סתם 'זאפה מנגן זאפה', זה יותר בכיוון של 'זאפה מרענן זאפה', או 'זאפה מגלה את זאפה מחדש'.


הקטעים הטובים ביותר בדיוידי הם אלו המציגים את הקלאסיקות ההכרחיות של פרנק: פלורנטין פוגן (Florentine Pogen), אינקה רואדז (Inca Roads), פאנקי'ז וויפס (Punky's Whips), בלאק פייג' מס' שתיים (The Black Page #2), מונטנה (Montana), זומבי ווף (Zomby Woof) והיצירה הקודרת 'העינוי לעולם לא נפסק' (The Torture Never Stops). גם הקטעים הפחות-מדהימים מבוצעים בצורה מופתית, מבדרים ומעניינים מבחינה אינטלקטואלית. החומר המבוצע, המורכב רובו ככולו מרוק מתקדם מעובד-היטב, מרכיב פאזל מוסיקלי כביר, עשיר ומספק. יש כאן הרבה אילתורי ג'אז-פיוז'ן, ג'אז מסורתי, בלוז-גיטרות וכמובן המון 'פרוג' נקי.


דווקא מי שלא התרשם מן ההומור המנוכר של פרנק זאפה, ההגשה הזחוחה והאווירה המבודחת-מזלזלת על הבמה, צריך להעניק הזדמנות שנייה למארז הנדיב הזה. לא רק שהסולואים של כל המוסיקאים הם מעל לכל ביקורת, אלא שהדרך שבה דוויזל מציג את התכנים המוסיקליים בפני הקהל מעוררת אהדה מיידית. אם התרגלתם למופעים של זאפה בהם נדמה היה כאילו פרנק מתייחס לקהל שלו בתערובת של בוז ורחמים, כאן הקהל יכול להעריך את הגאונות הטהורה של זאפה המלחין, בלי צורך להתעמת עם דמותו המפלגת והמקטבת. קשה לאהוב את פרנק זאפה הבן-אדם, אבל קל מאוד לאהוב את המוסיקה שלו, בזכות המחווה המקסימה של בנו.


לסיכום, 'זאפה מנגן זאפה' הוא אחד המסמכים המוסיקליים הפרוגרסיביים החשובים ביותר של השנים האחרונות. הצרכן נהנה משילוב מנצח של כמות נדיבה מאוד של חומר, בחירת שירים נבונה, עיבודים מדויקים, ביצועים מושלמים, איכות תמונה חדה וצלולה, איכות סאונד שעוקפת בסיבוב את כל מה שהקליט פרנק בחייו, וקבוצת מוסיקאים צעירה (ברובה) וסימפטית במיוחד. גרסת ה'דלוקס' מאפשרת להתוודע אל הנגנים והדינמיקה הבימתית בפורמט המצולם של הדיוידי הכפול, ואז להנות עוד יותר, ולטווח ארוך יותר, מן הצלילים הטהורים בגרסת הדיסק המשולש. תובנה מרכזית שעולה מן המארז היא, שלא תמיד המלחין -- גאון ושנון ככל שיהיה -- הוא גם המבצע האידיאלי של מכלול יצירתו.

הציון: 10/10

 תגובות על הדיוידי של זאפה מנגן זאפה

***
תגובות ישנות על ביקורת זו





מה אומרים הציונים?

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")


ביקורות אלבומים נוספות...


אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il