רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות, קישורים - כל מה ש'פרוגרסיב'
רוק מתקדם > סיפורים פרוגרסיביים
סיפורי פרוגי

מסיפורי פרוגי אפשר ללמוד (כמו סיפורי פוגי, רק קצת אחרת)

תחרות סיפורי רוק מתקדם ראשונה מסוגה

פתיחה: נובמבר 2006 | נעילה: 23/7/07

במשך תשעה חודשים שלחתם סיפורים על רוק מתקדם

כמעט כל הסיפורים פורסמו בעמוד זה, ללא צנזורה

הסיפור הזוכה מופיע ראשון, ומצורף לו גביע וירטואלי

תודה לכל הכותבים והקוראים! תגובות - סיפורי פרוגי



הגביע הסיפור הזוכה בתחרות:
האורגזמה של פינק פלויד / מידד כ'

נימוקי חבר השופטים:

סיפורו של מידד כ', בו חושף המחבר פרטים אינטימיים מחייו, מבטא את תסכולו של חובב הפרוגרסיב באשר לעוצמה האדירה של המוסיקה, בהשוואה למרכיבים אחרים חשובים בחיים (כמו, למשל, סקס). למרות שהסיפור כתוב בלשון בוטה, ואינו חוסך בפרטים מביכים, הוא זוכה בגביע וירטואלי על אומץ לב, תושיה ומקוריות.


הסיפור מוצג מיד לפניכם. אבל קודם לכן, הנה תגובתו של הזוכה:
כבוד גדול הוא לי להופיע באופן "נצחי" באתר. תודה לשופטים על הכבוד, ולגדי ר' ("האח"). אז מה זה פרוג בעצם? אני אומר: "פרוג, זה לאנשים ששומעים פרוג". אבל הנה עוד כמה חבר'ה שאמרו משהו בנושא: "על-פי טבע ברייתם חיי האדם הם בודדים, אומללים, נבזיים, אכזריים וקצרים - אבל פרוג? זה אחלה!" - תומאס הובס.
"אינני יודע כיצד ללמד פילוסופיה בלי להיעשות מחרחר מלחמות. אבל פרוג זה ממש אדיר!" - ברוך שפינוזה.
"הפילוסופים לא עשו דבר מלבד לפרש את העולם במגוון דרכים, אבל הנקודה המהותית היא לשנות אותו. וחוץ מזה 'Close to the Edge' אלבום ענק!" - קרל מארקס.
"מהו טוב? כל מה שמחזק באדם את הרגשת העוצמה, את רצונו בעוצמה ואת העוצמה עצמה. אה כן, גם האלבום 'Red' ממש סבבה!" - פרידריך ניטשה.
"לפיכך הצעד הראשון של האקזיסטנציאליזים הוא לגרום לכל אדם להיות מודע למי שהינו ולשאת באחריות מלאה לקיומו. בדיוק כמו שקית אמרסון צריך לקחת אחריות על האלבום Love Beach" - ז'אן פול סארטר.
שנה טובה.


מידד כ.: כל אחד ואחד שיקרא את זה פה יידע בדיוק על מה אני מדבר. אנחנו כמו אחים, אחים בראש. אין פה אחד שלא הרגיש צמרמורת כשגילמור דופק את הסולו כל החיים שלו ב-"טיים", וכאשר החליל ב-"סנו גוס" של קאמל נכנס, גם בפעם המיליון. האוטובוס, חם לי, אני עייף, אני בדרך לצבא, ועדיין אני רוטט כמו רוקט-פוטק (סוג של ויברטור) והשיער שלי סומר כאילו אני עומד תחת ענן גשם בשדה בוקר.

הפעם הראשונה ששמעתי פרוג היתה, עם כל הכבוד, די בנאלית. היתה מלחמה בישראל (מתי אין), ואני ו"אח" שלי, כמו כל שאר ילדי התיכון, יצאנו לשמור על גני ילדים, לעזור לגננות אם תהיה אזעקה. אבל לא אזעקות ולא נעליים, אני והוא ישבנו במקלט של הגן כל היום, עם הדיסקמן שלו והרמקולים שלי ושמענו דרים ת'יאטר. זאת, נראה לי, הפעם הראשונה. אבל הסיפור שאני רוצה לספר הוא הרבה יותר הירואי ויפה, והוא קרה ממש קצת אחרי שהסיפור הקצר הזה על המקלט קרה. (וה"אח" הוא אותו "אח" אגב).

"אח" שלי, כן "אח" שלי, ניגש אלי יום אחד בחיוך אופייני ואמר: "יש לי איזה שיר, הוא כמו אורגזמה" - "מה אתה מבלבל לי את המוח" - "לא לא ברצינות, זה אלבום שלם שבנוי כמו אורגזמה.. זה טוב לשמוע בסקס" - "כמו ברי ווייט?" - "הרבה יותר טוב" והוא נתן לי דיסק ביד ואמר לי שאם אני מביא בחורה הביתה, שנשמע את זה בזמן ה"זה".

"נו שוין" אמרתי לעצמי, ומאז הוא ישב אצלי בבית כמה שבועות טובים.

עד שיום אחד הבאתי בחורה! (יש!) וב-19:00 היא הגיעה, אחת חמודה (אבל מה זה משנה). ישבנו, דיברנו, עישננו משהו, ואחרי כמה זמן, אתם יודעים, ניכנסו לחדר שלי, מתגוששים. ואז אמרתי לה "רגע!" - "מה?!" היא הסתכלה עלי כאילו היא עוד רגע דופקת לי סטירה. "יש לי דיסק של אחלה מוסיקה!" - "מטאל?" - "לא יודע האמת "אח" שלי אמר לי שזה טוב" - "נו יאללה שים ובוא לפה!" ניגשתי למערכת והכנסתי את הדיסק, זה התחיל, ואני כבר על המיטה ואנחנו מתגוששים.

התחילו דפיקות וצלילים מוזרים, ואז משהו כמו צחוק... ומוסיקה שקטה, מרגיעה כזאת, מוזרה קצת... ואז איזה מישהו שר. בחור רגוע גם כן. סתם חרטה... מה זה מעניין לי את התחת הערום שלי... יש לי פה אחלה בחורה ואנחנו מתחרמנים. וככה הזמן עובר ומתחיל טראנס... הזוי משהו... גם כן לאט מדי, אבל סבבה.

ואז התחיל השיר השלישי. שיר ארוך ומוזר, ומתחיל עם תופים וקולות הזויים, יצא לי ממש לשמוע כי היא אמרה "שניה אחת אני בשירותים" והשיר הזה... וואי וואי, שלוש דקות הוא התנגן, אחלה גיטרה היתה שם. היא חזרה והתיישבה לידי, ועם שתי עיני עגל היא אמרה לי "אתה רוצה שאני ארד לך?" - "איזו שאלה נחמדה" חשבתי לעצמי. והיא התחילה בעבודה, לאט כמו המוסיקה של השיר הזה, והיא עובדת ועובדת, ואני שם לב שמשהו לא בסדר....

"מה קורה, הלו בחור, ג'וני בוקר טוב, יאללה יאללה רבוטה! לעבוד!" אבל זה לא ממש עזר, והיא מתחילה לחטוף תיסכול - "כאילו מה?! יאללה!" ואני נלחץ, זאת פעם ראשונה שמישהי בכלל נוגעת לי שם. אחרי שתי דקות (ועדיין אותו שיר) היא קמה ואומרת "אתה לא רוצה?!" - "אני רוצה בטח רוצה! מי לא רוצה!" - "שקרן אז למה הוא ככה?!" - "אההה..." - "אאאהההה תגיד לחברים שלך אני הולכת" ו.. ו... היא הלכה.

ישבתי לי על המיטה, בשוק טוטלי כמובן, והיא הלכה. חשבתי לעצמי איזה קטע הזוי קרה לי פה עכשיו. והמוסיקה? התחילו צלילים של פסנתר ואיזה אנגלי מדבר ברקע, ואז התופים בשקט... ופתאום...אני מניח שאתם יודעים מה קרה. היא צורחת שם ובלאגן... וזה לא נגמר, וההיא בשיר גונחת לי בחדר.

ואני רק חושב על כמה חבל, ומה שהיה קורה פה עכשיו, אם היא לא היתה הולכת.
כי היא בטח היתה יכולה להיות אחלה קול שני, לזמרת בדיסק...לא?

זה הסיפור, מקווה שנהנתם. תגובות יתקבלו בכיף באי-מייל: kmeidad@gmail.com




שאר הסיפורים שהשתתפו בתחרות

האידיוט, הנערה, והרוק המתקדם
מאת של ברמן


הימים היו הימים האפלים של סוף האייטיז. היה זה עידנים לאחר היכחדות אחרוני הדינוזאורים, ושנים לפני עלות הרשת החובקת-כל לחיינו. היו אלה ימים של תסרוקות נוראיות ומוזיקה גרועה. חיינו באפילה: חבורה של מתבגרים שלא ידעו את יוסף, או את רוברט פריפ.

אותה תקופה חלקתי חדר עם אח גדול חובב יורופופ. כל סנטימטר מקירותיו ומתקרתו(!) של החדר היו מכוסה לחלוטין בפוסטרים וגזרי עיתון של מיטב אמני התקופה: מודרן טוקינג, סנדרה ובננרמה. אני הייתי אחוז בוז מתנשא כלפי כל זה, למעט כלפי סמנתה פוקס, שהפכה בירכתי ראשי לאבן דרך ארכיטיפית בהתבגרות המינית, כמו של רבים מבני דורי. נמשכתי למוזיקה קלאסית, והגעתי למסקנה הנחפזת שהמוזיקה הטובה היא אומנות מתה, וכל שנותר הוא להאזין לקלטות של בטהובן, שרכשתי בשק"מ הי"ד.

עד ליום בו חבר שלי הגניב לי קלטת של "אנימלס" של הפינק פלויד. "זה לא אלה ששרים נגד לימודים?" רטנתי בפניו, ותיקנתי את מסגרת משקפי החנון על אפי. אני דווקא הייתי בעד בית הספר. לו רק הייתי יודע שהדבר יעלה לי בבתולים ארוכי שנים הייתי מנסה להיות קצת יותר מרדן. "כן, אבל זה משהו אחר" הוא אמר. לי זה נראה קצת מוזר שמשהו שנכתב אחרי אלף שמונה מאות וחמישים יהיה בעל ערך יותר מהרעש שמייצרים חבורת הטמבלים שמרוחים לי על הקירות בחדר. לצלילים הפניאומאטיים של פתיחת דלתות האוטובוס היה יותר ערך מוזיקלי בעיניי מאשר ליורופופ.

בכל מקרה, ניסיתי. באיזו דרך נס, עשיתי את הקפיצה הקוונטית זאת והקשבתי, והקשבתי שוב. והקשבתי שוב. והעסק התחיל להיקלט. הדבר המדהים הוא שבהתחלה לא ידענו שקוראים לזה רוק מתקדם. בשבילנו זה היה פינק פלויד, רק פינק פלויד: על אלבומיה, הופעותיה ובוטלגיה. שתינו בצמא כל דבר שלהם שיכולנו למצוא. אני זוכר איך הברזנו מבית ספר כדי שנספיק להקליט את "פינק פלויד בפומפיי" ששודר בטלוויזיה החינוכית בשתיים בצהריים.

העסק התחיל למצות את עצמו, עד שבא אליי אותו חבר עם קסטה חדשה, שהוא הקליט מאלבום שאח של הגדול נתן לו (לאח שלו היה טעם מוזיקלי, ברוך השם).
"מה זה?" שאלתי.
"זה ג'נסיס עם פיטר גבריאל, "פוקסטרוט", זה מהתקופה של פינק פלויד" אמר.
"וזה טוב?" חקרתי.
"לדעתי זה אפילו יותר טוב מפינק פלויד." הוא הוציא מפיו את צירוף המילים שלא ייתכן בשפה.
"לא יכול להיות!" הזדעקתי על חילול הקודש. אבל הוא צדק. אני מניח שקצב פעימות ליבי ההולם בהאזנתי לצלילים תאם את קצב פעימות ליבו של הווארד קרטר כשנכנס לראשונה לקברו של תות אנך אמון. היה זה כמו לחשוף לראשונה את חורבותיה של תרבות עתיקה. והדבר המדהים מכולם, כשגילינו שהפירמידה העצומה שחשפנו הייתה רק אבן פינה למבנה אדיר ומופלא ממה שהעזנו לדמיין.

הפנתאון שלנו היה כעת כפול :ג'נסיס ופינק פלויד, אך היינו עתידים להמיר את דתנו לפוליתאיזם מוקדם ממה שיכולנו לדמיין, כשהתחלנו לחשוף את חורבות התרבות האבודה ב"אוזן השלישית". שם נתקלנו לראשונה במושג: פרוגרסיב רוק. צירוף המילים המכונן התנוסס על פיסת קרטון בראש עמודת התקליטים שם שכנו הלהקות האהובות הללו. אך אז הוכינו בתדהמה: לצד האלים הבלתי מעורערים צצו שמות נוספים: קינג קרימזון, רנסנס, יס, ועוד ועוד.

כמו גלילאו הנדהם שהביט לראשונה במסילות השמיים דרך עין הטלסקופ, גילינו לראשונה עד מה כביר הקוסמוס.
זו הייתה פתיחתה של תקופה מופלאה של תגליות והתפתחות. הייתה זו תקופה של שמועות, סיפורים, ומיתוסים. לא היה אינטרנט, ולא הייתה ספרות בנושא. דלינו שמועות, שוחחנו עם מוכרים מבוגרים בחנויות שחזו באלים בשר ודם, חשפנו אוספים ישנים של תקליטים של הורינו. כמו חוקרי מאובנים לשחזר עבר מפואר משרידים מועטים, להקיש את צורתו של דינוזאור מכמה עצמות וטביעות רגל מפלצתיות. עידן חדש נפתח לאחר שפאב תל אביבי החל להקרין קטעים "נדירים" (יש עוד משמעות היום למושג "נדיר"?) של הופעות רוק מתקדם. ההופעות באקסטא היו כמו מעמד הר סיני: כעת לא רק ששמענו את הקולות, אלא גם ראינו את המראות. זה היה בשבילנו טקס שבטי, מלכד. הרוק המתקדם היה מה שהבדיל אותנו מההמון. הוא מה שהפך אותנו לשונים, ובעיניים המתבגרות והמתנשאות שלנו – עליונים.

והייתה כמובן הנערה – Enter the Dame

היא הייתה אחת משלנו. היא הייתה שונה מכל שאר הפרגיות הצווחניות, שגם אם היו מצודדות, היו חפות מכל אינטליגנציה as we know it. היא הייתה שונה. היא הייתה מצחיקה וחכמה, וכל זאת לא על חשבון היופי. וכמובן, היא הייתה מנושאות הדגל של הפולחן הפרוגרסיבי. היה לה פטפון, שהיה אז כלי יקר המציאות, מכיוון שמרבית התגליות שלנו נעשו על ידי תקליטים שקנינו פחות או יותר על פי העטיפה ב"אוזן" וב"חור". אנחנו מדברים על תחילת שנות התשעים, וכבר היו דיסקים, אך הם היו יקרים ולא התקרבו בהיצע שלהם לאוצרות שהמתינו בויניל. רשמית, היינו דור התקליטים האחרון. אתם צריכים לזכור, זה היה לפני האינטרנט, לפני הפלאפונים והמצלמות הדיגיטאליות. לרוב האנשים, "כבלים" היה משהו פיראטי שהופעל על ידי הארס השכונתי, ו"אוסלו" הייתה סתם עוד בירה באירופה. זה היה לפני סיינפלד וסאות'פארק, ו"שר הטבעות – הסרט" היה יצירת אנימציה הזויה של ראלף באקשי שהוקרנה מעת לעת בהקרנות מיוחדות בקולנוע פריז.

ובכן, נחזור לנערה. כמעט כולנו היינו מאוהבים בה, ברמה כזו או אחרת, אני מעריך. גם עבדכם, כמובן, למרות שהוא הכחיש, הדחיק וחנק את זה. לא יכולתי לעשות הרבה, כמובן, כשכולנו היינו ביחד כל הזמן. ואז באה ההזדמנות הגדולה.

חלק ניכר בחבורה שלנו ניכר ביכולת נגינה. הם היו משתעשעים בנגינה, חולמים להחזיר עטרה ליושנה (אחד מהם אפילו היה יוצר מאוד מוכשר – אבל זה כבר סיפור אחר). אבל אותי חנן האל הטוב בכישרון אחר: ציור. כמה שמחתי כשנערתנו הזמינה ממני ציור קיר שיעטר את חדרה. הייתה זו ההזדמנות הגדולה שלי להיות איתה לבד, ויותר מכל, להרשים אותה בכישרוני ובחכמתי כי רבה.

הכרזתי שזה לא יהיה סתם ציור, אלא חזיון שיהווה את פרשנותי הציורית לAtom Heart" Mother". הוא יכסה קיר שלם ואף חלק מהתקרה, ויהווה את משקל הנגד המוחלט לקירות היורופופ השנואות של חדרי. כך החלה העבודה, ואני ביליתי שעות על שעות בחדרה, כשאנו מדברים. היא הייתה יושבת על מיטתה אוחזת בכוס תה, בעוד אני עובד על הקיר והחיזיון המתגלה והולך. וברקע, כמובן, המוזיקה שאמורה להעניק לי השראה אלוהית. כל רפרטואר הרוק המתקדם נוגן שם. שמענו ביחד תקליטים ולהקות רבות לראשונה, חקרנו יחד, שוחחנו, השווינו בין המתופפים וניסינו לפענח את המילים בתקליטים שלא פרסמו אותם בחוברת המצורפת. בינתיים, הקיר התמלא ביצורים מופלאים, נלחמים, מעופפים, מראות מוזרים ואפוקליפטיים. כל מה שלא יכולתי להגיד לה שפכתי על הקיר. הקיר זעק: אבל אני לא עשיתי דבר.

כך עברו שלוש שנים.

שלוש שנים עבדתי על החזיון היומרני. הייתי בא אליה כל כמה ימים, ממשיך מאיפה שהפסקתי, והיינו מבלים בערב של דיבורים ורוק מתקדם – וזה הכול. ציפיתי שמשהו יקרה, ציפיתי שהיא תיפול לרגלי...אך לשווא. לבסוף הזמן החל לאזול. תכנית המתאר הראשונית של היצירה החלה להתממש ופשוט לא נותר עוד מקום על הקיר. לפני שהספקתי להחליט מה עליי לעשות, הגיע הידיעה: מישהו אחר מבני החבורה הקדים אותה. הוא לא צייר לה ציורים או נאם בפניה נאומים ארוכים, הוא לא כתב ספר פנטזיה פילוסופי מתוחכם על מנת להרשים אותה. הוא פשט אמר לה את אשר על ליבו, והיא הלכה אחריו. אז הלכתי לצבא לבד.

לכן, אם תזדמנו פעם לדירה אחת בחולון, ותגלו באחד מחדרי השינה ציור ענק מלא פרטים פנטסטיים ומטורפים, תדעו הוא מורכב מאכזבות, תקוות נעורים, שיגעון גדלות והרבה רוק מתקדם.

אפילוג

אחרי שנים היא אמרה לי שפשוט הייתי צריך להגיד. קריירת הציור שלי קרסה, כנראה משום שהייתי גאוותן מכדי להבין שאני צריך ללמוד כדי להתפתח: חשבתי שאני יכול לעשות הכול בעצמי. לא נורא, התפתחתי בכיוונים אחרים, וחוץ מזה, סוף טוב - הכול טוב: היום אני נשוי למנהלת חנות תקליטים.




נאור ראפיד:
Were we ever colder on that day a million
Miles away


מילים מתוך שיר שזימזם לי בראש באחד מהרגעים הכי קשים שעברתי בחיי.. מסוג השירים שאתה מרגיש שנכתבו עליך....

במהלך חודש יולי של שנת 2006 אני ועוד חבר, כחלק מהטיול הנרחב, יצאנו לעשות טראק סוסים על שפת אגם חובסגול בצפון מונגוליה. המזג אוויר בשלושת הימים הראשונים של הטראק היה חמים עד המסה טוטאלית של חלקי גוף. ביום הרביעי של הטראק, החלטנו (מה שבאותו זמן היה נראה כמו החלטה נבונה) ללכת על לבוש קצר. רתמנו את הציוד על סוס המשא, עלינו על הסוסים שלנו, ויצאנו לדרך עם תוכנית של רכיבה של 5-6 שעות עד לנקודת העצירה הבאה בחלקו הדרומי של האגם.

שעתיים אחרי תחילת הרכיבה, במקום שבו עברנו את נקודת האל-חזור, התחיל לטפטף קלות, אמרנו "ניחא".. שלוש דקות אח"כ הטיפטוף הקל הפך לסופת ברד של 3 שעות.

The sunshine in mountains sometimes lost
Around the south side so cold that we cried


במשך 3 שעות, של קור אימים, ניסיון נואש להלחם עם הסוסים שימשיכו בדרכם לכיוון נקודת העצירה שלנו, בתקווה שנצליח למצוא גר (בית נוודים) או בקתה, מתפללים לשמש שתשוב לחמם אותנו, אפילו קלות, המשכנו לדהור.

Move forward was my friend's only cry
In deeper to somewhere we could lie


הגענו לשלב שכבר היינו בטוחים שאנחנו על גבול ההיפותרמיה. רועדים מקור, מנסים לדחוף אחד את השני להמשיך עוד קצת, אולי כן יש עוד תקווה.

Were we ever colder on that day a million
Miles away
It seemed from all eternity


מיליוני קילומטר מהבית, לא סבלתי מקור כזה מעודי, ספוג עד שד עצמותי, רועד מקור עם טי-שירט ומכנס קצר, ולא היה איכפת לי אפילו מהציוד שלי שנרטב, ונהרס, באותו רגע חשבנו על לשרוד.

Were we ever warmer on that day a million
Miles away


אחרי 3 שעות, ראינו מרחוק בקתה קטנה באמצע שום מקום, התחננו שיהיה שם מישהו.. רכבנו בשארית כוחתנו האחרונים, מתפללים לתשובה מבני הבית.

Of warmth of the sky of warmth when you die
Were we ever warmer on that day a million
Miles away


למזלנו, המונגולים הם עם נדיב ושאוהב לארח, וקיבלו אותנו באהבה, נתנו לנו להתחמם ליד התנור שלהם, לשתות תה חם, לאכול, ליבש את עצמנו ואת כל הציוד ואפילו להעביר שם את הלילה, ישבנו ליד התנור עד שחשבנו שאנחנו הולכים לקבל כוויות מהחום, ואיך שהפשרנו, השמש חזרה לשמים וזרחה, וזרחה, וזרחה.. כאילו אין מחר.

עד היום בכל פעם שאני שומע את South Side Of The Sky מאת "יס" שהיא אחת הלהקות האהובות עליי, אני נזכר באותו יום, שהיה לי בו הכי קר, מיליוני קילומטרים מהבית...




איתמר: הכל התחיל ערב אחד בטיול לחנות התקליטים הקרובה ביחד עם אבי, חסיד הפרוג רוק המושלם, יליד שנות ה-60....

כנראה באותו ערב החליט אבא היקר סוף סוף להכניס בי קצת חינוך שכן באותו הערב הקסום הזה רכש אבא בעבורי את התקליט שהפך לצעד הראשון שלי לעולם קסום של שכרון חושים ונותר עדיין הפנינה שלי בים של צדפות...

מתוך עטיפת התקליט השופעת צבעי כחול-סגול-אדום-ארגמן, בחנו אותי זוג עיניים בהבעת אימה, פנים שלא אשכח עוד לעולם, ההבעה הנוראה, האוזן שנמתחת אל האין-סוף, כאילו מסמלת את מנעדי הצליל האינסופי שעתיד להשמע באוזני במשך שנים, מאותה עטיפת תקליט ועד היום.

הגענו הביתה, אולי אז, עדיין לא הבנתי את גודל החשיפה שעתידה לקרוע מעלי שנים של האזנה פחותה בהרבה למוזיקה.

הזמזום החלוש הפותח, הגיטרות.. כלי הנשיפה..
היה זה איש סכיזואיד של המאה ה-21
זה התחיל...ישבתי בסלון על כורסא נוחה עם כוס תה והתחלתי לנסות לתפוס מה קורה פה
האוזן שלי אמרה לי: "וואו יש פה משהו"

חודשים ושנים עברו וגבולות ההאזנה התרחבו, מפינק פלויד לאנגלגרד, מג'נטל ג'יאנט דרך ג'נסיס לדרים ת'יאטר...

הכל שופע ועוטף את הנפש במימד חמים וקטיפתי של צלילים וחזיונות דמיוניים צבעוניים.....

ועוד חלום בעתיד...

סקס לצלילי "הצד האפל של הירח" פסגת כל שאיפותי!



אלעזר פלדהיים: הסיפור התרחש בתקופת הרנסאנס, ואני אנסה להתחיל אותו מבראשית...

בבוקר של יום שבת החלו ההכנות למסיבה הגדולה.

בממלכתו של מלך הארגמן היתה זו מסורת, שביום ההולדת של הנסיכה עושים מסיבה גדולה.

הנסיכה לבשה שמלה מדהימה שהוכנה במיוחד לאירוע, שמלה מלכותית בצבע סגול כהה.

המלכה לבשה שמלה שחורה ואילו המלך היה, איך לא, בבגדי ארגמן.

החגגיות החלו בגונג גדול, ומיד לאחר מכן החלה להקת ה-איקס לנגן בתאטרון החלומות.

האסון הנורא קרה בשעה שהעננים הסתירו את הצד האפל של הירח.

שלושת השודדים: אמרסון לייק ופאלמר חטפו את הנסיכה אל היער האפל.

המלך והמלכה לא ידעו נפשם, ואפילו המלכה הצליחה לעצור את המלך מלאבד עצמו לדעת כאשר תפסה אותו כשהיה קרוב לקצה המרפסת. המלך קרא לכל נתיניו ואמר: אני המלך, ואני מכריז על פרס גדול למי שימצא את הנסיכה.

ובנתיים, לקחו השודדים את הנסיכה אל ביתם, בית הזכוכית, אשר היה במעמקי היער. תראי, אמרו לה, המלך שלך גירש אותנו לפני זמן רב ואחרי שהיינו במסע טרנסאטלנטיק מסביב לעולם חזרנו לנקום. הנסיכה, שהסיפור היה ידוע לה לא הגיבה, ושמרה על שתיקתה.

ובנתיים, בממלכתו אשר בים התעורר פוסידון משנתו לקול קריאתו של מלך הארגמן. השניים שאחווה משותפת היתה להם בתור מלכים של ממלכות שונות נהגו לעזור האחד לשני. המלך קרא לו ואמר לו שהנסיכה נחטפה. פוסידון אמר לו שככל הידוע לו היא לא בממלכתו אבל הוא יכול לשאול את ספוק, מלך היער. ספוק, שהיה מלך צעיר אך בעל זקן ארוך, נענה לקריאתו של פוסידון ושלח את כל החיות שביער לחפש את הנסיכה.

כאשר הכינו שלושת השודדים את האגרת למלך הארגמן עם הדרישה לכופר, נשמע רעש נורא, רעש של צעדי ענק, לפתע התנשא מעל לבית הזכוכית ראשו של הענק העדין שהיום לא היה כל כך עדין. הוא עקר את הגג, הרים את השודדים וקרבם לעיניו.

"המלך הציע פרס יפה על ראשכם" אמר הענק.

"בבקשה לא, ניתן לך כסף ואת הנסיכה רק תשחרר אותנו" צייץ פאלמר.

"אתם רואים מה כסף ונקמה גורמים? כבר שמעתי אמרה שאומרת שכסף זה פשע והוא הגורם לכל הרוע היום, אני לא צריך כסף תודה" ענה הענק.

"אנו מבטיחים לעשות כל מה שתגיד, רק אל תשלח אותנו למלך" התחנן אמרסון.

"בסדר, הסתלקו מפה, נוכחותכם כאן מטרידה מספר אנשים, ואם אי פעם אראה אותכם שוב כאן אני יביא אותכם למלך"

"מבטיחים" אמר לייק.

הענק הרים את הנסיכה, השתחווה, ואמר "הוד מלכותה, אביך ישמח לראותך".

שמחה גדולה היתה בממלכה לאחר שובה של הנסיכה, שמחה שלא נשכחה עד עצם היום הזה.



יובל הדסון: לפני שחזרתי בתשובה הייתי אספן תקליטים וחולה מוזיקה, אחד הז'אנרים האהובים עלי ביותר היה הרוק המתקדם, לצערי הרבה גישה אליו לא היתה לי אז, אולם מה שיכולתי כל שם להקה שהיכרתי מיד חיפשתי תקליטים שלה ב"חור" ב"אוזן" ב"קדמת עדן" ואפילו ב"פיקדילי" שכלל אז רק דיסקים.
מאז חזרתי בתשובה, וביליתי במשך מספר שנים בישיבה "אח"כ אישפוז במוסד מנוון...".

נישאתי, הבאתי שלושה ילדים לעולם, והתנזרתי (מרצון) ממוסיקה במשך חמש שנים!

לאחר מכן חשתי געגועים עזים לביטלס - הלהקה שפתחה לי את הדרך וחיפשתי דרכים לשמוע אותם, בתחילה ניסיתי רדיו לאחר מכן קלטות בווקמן בדרך לכולל, שאלתי חוזרים בתשובה אחרים בשכונה שלי, אך כולם, כמוני, זרקו את אוספם המפואר בתחום זה כמו כל קשרם לעולם החילוני -- לפח!

נשארו לי בבוידעם של ההורים עוד איזה מאתיים תקליטים עיקריים ופטיפון (אגב במה קטנה לנוסטלגיה, פעם כשהייתי שומע תקליט הייתי מתרגש: להוציא את התקליט הענק הזה גודל גמרא מהעטיפה הגדולה, לשים על הפטיפון, להרים את המחט ולהוריד בעדינות על הטרק שרציתי, ולהשתעשע בתמונות ומילים מהעטיפה היה כמו פולחן בשבילי). בכל אופן, נסעתי במונית של חמי עם כל משפחתי לבית הוריי והעמסנו את שארית הפלטה מחיי הקודמים.

ואז החל מבצע הקלטת תקליטים ויצור עטיפות קטנות מעטיפותיהם הגדולות בשביל הקלטות (כמובן כתחביב ועיסוק אישי בלבד).

את המנסרה של "דרק סייד" הדבקתי ממדבקות הקלטת, בשביל "אטום הארט מד'ר" קניתי שוקולד פרה: עמד אחרי חסיד זקן בקופה ואמר לקופאי כשהוא מצביע עליי תמונה של פרה וקצת צ'וקולטה.

בינתיים סיפר לי חבר יקר שפתחו חנות באזור ככר מלכי ישראל לתקליטים בשם "חוד המחט". הייתי חייב ללכת לשם, וקניתי שני תקליטים של ריק וייקמן: את "מסע לבטן כדור הארץ" ו-"No Earthly Connection" ושמעתי אותם רבות בדרך ועל סלעי הדולפינריום בתל אביב, לשם הייתי נוסע באוטובוס כשהברזתי מה"כולל", וחושב על החיים עם אלבומים אלה באוזניים, בשני היה קטע שדיבר על "מאוחר מדי למצוא את נשמתך המוזיקלית" וכל-כך כאב לי לשמוע זאת כיון שעד היום המוזיקה שלו דווקא מעוררת אצלי רגש דתי.



הסיפור של אייל נוה

זה התחיל, בגיל 13, עם הביטלס - כמובן. לאורך כיתה ח' גלשנו מהאלבומים המוקדמים שלהם לכיוונים היותר מעניינים. ונתקעתי על האלבום הלבן ועל אבי רואד, עד היום נתקעתי עליהם; אבי רואד מומלץ בחום לשירה ברחוב ירושלמי קפוא יחד עם חבר טוב, כשבעורקיך זורמת גינס.

זה המשיך עם לד זפלין, ודיפ פרפל (הכבדים יותר, את המוקדמים לא ממש הבנתי), עם קפיצות לאיירון מיידן, ותחנה ארוכה אצל ראש. בערך באותו זמן פרדי מרקורי הלך לעולמו, וכמו כולם התחלנו לשמוע קווין. הקלאסים, ואפילו אחורה עד לילה באופרה. והיה בו משהו. והיו לי וויכוחים קולניים עם חלק מהחבר'ה, ופשוט לא הצלחתי להסביר למה אני אוהב אותו כל כך הרבה יותר מאשר דברים כמו מיראקל שלהם. ולי זה היה כל כך ברור!

בסוף אותה שנה היתה הופעה של ג'תרו טאל בבריכת הסולטן ביום ירושלים. אז כהכנה הקלטנו מתקליטים של הורי אחד החבר'ה את אקוואלנג, ובצד השני של הקסטה את בנפיט. וואו. זה היה דיי מדהים. ההופעה היתה מעולה, ואיאן, עוד כוחו היה במותניו, קולו בגרונו, וחצי הופעה בערך הוא קפץ על רגל אחת. אם כי לאכול את "עבה כלבנה" עוד לא יכולתי.

שנה אחרי זה (כיתה י'), המחנכת שלי היתה מן כזה צנון. דווקא צעירה יחסית, אבל מעניינת כמו לפת יבשה. עד שבטיול השנתי היא הצטרפה אלינו לזימרת לד זפלין באוטובוס, ואפילו הסגירה אמת: בשנת 78 היא היתה בהופעה שלהם! לחיים יש חוש הומור; אישה סתמית כזו, והיתה בהופעה של זפלין!
זה גם גיל מצויין לשיר בו את מילות החומה, לפינק פלויד, רק שההתרסה קצת הולכת לאיבוד כשמורה שלך שרה יחד איתך, ומתקנת אותך במילים שלא הבנת. ובכלל, הצד האפל של הירח, והלוואי שהיית כאן והחומה - סחפו אותי. כמו שאמר לי חבר: "יש סכנה גדולה מאוד: הרבה ביטלמאנים הופכים לחובבי פינק פלויד. הישמר לך!" כנראה שלא נשמרתי מספיק - איזה כיף. ומאוחר יותר גיליתי את הקסם של אמא לב אטום, ומדאל. הקסם נשמר בשבילי עד היום, ואפילו היה שווה את הפקקים של ההופעה של ווטרס הקיץ.

גיל 16, חבר טוב הביא לי ליומולדת קסטה של קווין (מקורית!). קצת התפלאתי, כי הוא "התדרדר" לכיוון האלבומים המוקדמים של דיפ פרפל, ובכלל ויכוח עד היה נטוש בינינו: מי יותר מוצלח, פרפל או זפלין. רק מסביב למדורה עם שתי גיטרות חזרנו תמיד לביטלס. כמו שאומר שלום חנוך: אהבת נעורי. אז בסדר, קסטה של קווין, ושם האלבום, קווין 2. מה הם חושבים שהם? זפלין או משהו? אז שמתי בווקמן והקשבתי. אני חושב שכל אותו הקיץ שחקתי את הקסטה הזו בווקמן שלי. ועד היום אני נרעד במסע שהאלבום הזה לוקח אותי אליו כל פעם מחדש. באותו זמן עדיין לא ידעתי לשים את האצבע על מה היה שם. אבל זה היה נפלא.

גיל 19, חדר בקיבוץ - נח"לאים לפני הצבא. בשלב הזה גם אני כבר דורדרתי (על ידי שותפי לחדר) למוקדמים של פרפל. והנה יום ראשון בצהריים, הוא חוזר מביקור בבית, ובאמתחתו דיסק חדש (כן, כבר השתכללנו לדיסקים). איזשהו ג'נסיס. אז שאלתי אותו: "ג'נסיס??? אתה?! חשבתי שאתה אוהב מוסיקה טובה! ג'נסיס - איי קאנט דאנס????"
אז הוא הניף אצבע מורה אל על והורה לי: "תשתוק! ותקשיב!" וכך עשיתי.
סלינג אינגלנד ביי דה פאונד לא יצא מהמערכת כל אותו החורף, עמוק לתוך האביב, ובעצם לא יצא מהמערכת שלי עד היום, יחד עם כל אלבומי פיטר-גבריאל שלהם. נשמע מוכר למישהו פה?

או-אז למדנו את מילות הקסם, שאותן יש ללחוש ליודעי חכמה נסתרת, למוכר הלא-מלוקק בחנות התקליטים, לעמית בעבודה שפתאום אומר "קוקו טו יו": פרוגרסיב רוק. זה מה שלא הצלחתי לשים עליו את האצבע לפני זה. ואז גם חזרתי לכל אותם אלבומים מופלאים שקודם לא התחברתי אליהם.

ומשם? הכל היסטוריה כמעט, דרך זה שיום אחד, המוסיקאי של הגרעין הודיע לי שאמנם, בחצר מלך הארגמן נחמד, אבל מספיק להתסכל על העטיפה של "אדום": הם ידעו שזה יהפוך ליצירת מופת, אז במקום התקשקשויות, פשוט שמו את הפרצופים שלהם שם. ובאמת, גם הדיסק הזה יושב אצלי באותו מדף של הגדולים באמת. ועוד תחנות כוללות את הסמסטר ששמעתי בו "יס", והבחור המתולתל מהלימודים שהחלפת המוסיקה בינינו נדמתה לסחר בחומרים אסורים.

ומאז פרוץ הרשת לחיינו, מספיק שמישהו יאמר שם של להקה, ומיד אפשר להתעדכן על הדיסקוגרפיה שלה, כולל בוטלגים, בי-סייד'ס והקלטות נדירות מאולפני הביביסי (סולסברי, מישהו?)
למשל, אותה שבת חורפית וגשומה, אני מכורבל במיטה עם זוג החתולים, לומד למבחן נוראי בלוגיקה, ולפתע - ב88 אף-אם כמובן (תודה בועז כהן!!) - שמו משהו. אזני נזקפו, וכולי נדרכתי - שיגיד, שיגיד איך קוראים למי ששרה שם על הלהבה השחורה עם הקלידים המדהימים! ובסוף השיר, הוא אמר - ו"רנסנס" הצטרפו לרפרטואר שלי. אמנם לחלוטין מחוץ לטווח הווקלי שלי, אבל בכל זאת.

וכמעט הכי כיף: הקסם עוד קיים. ונוצר עוד קסם חדש! החיוך לא מש מעל פני מאז ששמתי את האזניות בחנות "קצת אחרת" כששמו לי את "החדש של טרספאס" ועד עכשיו בערך. וכך גם עם דברים טיפה פחות סימפוני-פרוג, אבל ישראלים לעילא - כמו "רווח כפול" או "סוסיתא", שגם כל החברים שלי נאלצים לשמוע בגללי. זה פשוט מדהים בעיני: איך חבר'ה היום ממשיכים לכתוב מוסיקה שכאילו נעלמה מהעולם בערך כשנולדתי. אז תודה לכל אלו שהביאוני עד הלום, ומאוזכרים כאן ברמיזות, ואפילו בעל הבית, מר ברייטמן, שמדי פעם אני עורך השלמות מוסיקליות לפי רשימת המומלצים שלו.

איל נוה



יקי אשכנזי
חיפה. הדר הכרמל. הייתה פעם שכונה כזו. מרכז העניינים, חנויות של כל המותגים הנחשקים. רכבת תחתית אמיתית. בתי קולנוע עם שמות מהסרטים (ארמון, אורה, עצמון, אוריון). רחוב הרצל הומה אדם, בתי קפה ציוריים (ריץ, מרתף באלפור). כן, גם חנויות תקליטים. אבילאה האנטיפטים; ההודי (או הפרסי) ברחוב יונה מאחורי הגימנסיה ביאליק; וכמובן, המוסד הראשי – "התקליט" חיפה המיתולוגי. עם הגברת זעירא חמורת הסבר שמשגיחה על הדרדקים הצעירים שלא יסחבו חלילה איזה 45 קטנצ'יק מהמדף. כל הדברים החמים והלוהטים היו שם, חלקם בהדפסה מקומית של "התקליט" בכבודו ובעצמו. גם גזרת "תוצרת חוץ" עם וינילים כבדים, עטיפות עבות ונפתחות. היום יש ברחוב הרצל באסטות שמוכרות סחורה סינית בשקל וחנויות של האופנה האחרונה במוסקבה. אין בתי קולנוע, דוכני פיצה מזויפת החליפו את ריץ ואת "התקליט" המיתולוגית החליפו דוכני דיסקים מזויפים ממיטב הזמר התורכי.

1974. ילד צעיר, 13 שנים הוא נושם את אוויר הכדור הזה, שומע את מה שאבא היה מניח בכל שבת בצהרים על הפטיפון RCA הישן, המחובר לרמקול של רדיו השפופרות שלקח לו שעה וחצי להתחמם: פול אנקה, דלידה, צדוק סביר, פרדי דורה. אחי הבכור החל לחטוא פחות או יותר באותו זמן. הוא היה מקשיב לתכניות רדיו "מי מפחד מפופ מתקדם" והיה שומע מה יש לגדי לבנה לחדש.

כך טפטפו לאט לאט כל מני דברים אל תוך הסלון בבית הקטן וכבר העזנו להוציא את הפטיפון הישן גם לא בשבתות, ובלי האוזן המחנכת של אבא, להקשיב לדברים האלה בחיל ורעדה. והנה, יום אחד מצווה עלי אחי ללכת לבית המקדש ברחוב הרצל ולקנות תקליט שעליו הוא שמע באחת התכניות האלה. מאחר ואנגלית לא ממש הבנתי ולא הצלחתי לחזור על השם הנוראי שהוא שרבב לאוזני, קיבלתי ממנו פתק ועליו נכתב מה שנכתב.

עמוס בפתק יצאתי את הדלת, פניתי אל תחנת האוטובוס הקרובה, עליתי על אוטובוס קו 42, וירדתי בתחנה הראשונה בהרצל. בזהירות חציתי את הכביש, נכנסתי לחצר ברחוב הרצל 11 ועליתי במדרגות לקומה השנייה. טוב לו למקדש שישכון בקומה שנייה. ההעפלה אל קודש הקודשים מעוררת בך תחושות של יראת כבוד. בצעד מהוסס נכנסתי אל בין כתלי הממלכה של הגברת זעירא עבת הבשר. היא לא הבינה דבר במוסיקה של הצעירים המטופשים האלה. היא הייתה חזקה מאד במוסיקה קלאסית ובגבעטרון.

אני קיבלתי הוראה מפורשת לפנות לבחור עם התלתלים והזקן המדובלל. נסים, קראו לו אם זכרוני אינו מטעני בעת זקנה. הפקדתי בידיו ברעד את הפתק שרשם לי אחי ושפתי יבשו. הוא הציץ בפתק, השפיל את מבטו לגובה הדשא שלי וסינן: "זה לא בשבילך ילד. יצא עכשיו תקליט חדש של הBee Gees, כולם קונים את זה, מה את מחפש לסבך לעצמך את האוזן?". "זה לא בשבילי", עניתי בבהלה, "זה בשביל אחי". "טוב, נו שיהיה", אמר נסים. "אני מבין שאתה לא רוצה לשמוע את זה לפני שאתה קונה?? לא ממש הבנתי למה הוא מתכוון. "לא" עניתי. "כמה זה עולה?". "5 לירות בבקשה" הוא ענה ביובש. הושטתי את השטר המקומט (שהספיק להרטב בכף ידי המזיעה) נטלתי את השקית עם התקליט המוזר וברחתי משם כל עוד נפשי בי.

כשהגעתי הביתה אחי לא היה שם. הוצאתי את הדבר המשונה הזה עם העטיפה הצהובה, בחנתי את הציור המטופש, הפכתי לצד השני, שוב אותו צבע צהוב. "על מה יכול להיות מדובר בתקליט הזה", שאלתי את עצמי. הוצאתי מהארון את הפטיפון RCA הגדול, חיברתי למנורות של הרדיו, חיכיתי שיתחמם... הגברתי קצת את הווליום ו... "מה זה"? איזה קול מטומטם יש לזמר, באיזו שפה הוא בדיוק שר, למה המוסיקה נשמעת כאילו היא מנוגנת מאחורה קדימה? מה הקשר בין זה לציור? למה קניתי דבר כזה? אולי לא לזה התכוון אחי? עכשיו הוא יהרוג אותי!!

מייד הורדתי את הדבר המזוויע הזה מהפטיפון, הנחתי את האוסף של הBee Gees ושמעתי בפעם המי יודע כמה את To Love Somebody (אחלה שיר, ד"א – פסיכדליה לייט נפלאה) בהנאה כפולה ומכופלת. אחי הגיע הביתה ושאל אם קניתי. הושטתי לו את התקליט, הוא הניח אותו על הפטיפון, הקשיב לאותם צלילים מוזרים, דקה, שתיים שלוש, שמע שיר אחד, ואמר מאוכזב: "זה לא מה שחשבתי שזה" – End of the Story. האמנם?

עברו כמה חודשים, עליתי לכיתה י', כתה של אוסף מנודים ומגורשים מכל בתי הספר בחיפה. בפעם הראשונה הבנתי שעל הכרמל ובנווה שאנן גם כן חיים אנשים. ואנשים משונים כאלה, עם שער ארוך, מנגנים בגיטרה, מעשנים קצת, ושומעים הרבה מוסיקה – ומה שיותר נורא: לא מפסיקים לדבר עליה! באחת השיחות התפתח ויכוח, שלפעמים עדיין נשמעים הדיו בפורומי מוסיקה שונים ברשת, מי יותר טוב: יס או ג'נסיס. "רגע" אמרתי, יש לי בבית תקליט אחד שקניתי לפני כמה חודשים. אני חושב שהוא של אחת הלהקות האלה. "מה זה אתה חושב"? אמר מישהו "רוץ מהר ותשמע אותו שוב, אתה לא יודע מה אתה מפסיד".

רצתי הביתה, הנחתי שוב את הדבר הזה על הפטיפון ונשבעתי שאני לא מוריד אותו עד הסוף. כלום. עוד פעם, אחרי כמה דקות...רגע, זה יפה הקטע הזה עם החליל. באמת, ולא בגלל שהחבר'ה מהכרמל אמרו לי.... גם התיפוף הזה, אלה לא סתם מכות על התופים והתזמורת הענקית הזו ברקע (אחר-כך מישהו הסביר לי שזו לא תזמורת – זה מלוטרון!!). פתאום התחוור לי שכל מה ששמעתי עד עכשיו לא מתקרב לחוויה הזו שבשמיעת התקליט הצהוב הזה. פתאום התברר לי שלחץ חברתי נכון יכול לעשות הרבה דברים לנפש המתבגרת שלי. להוציא לי מהראש את הכדורגל המטופש ולשים במקומו משהו שבאמת אפשר לחשוב עליו. משהו שאפשר לצאת ממנו למחוזות אחרים.

המשהו הזה היה Selling England by the Pound של ג'נסיס. עד היום אני סבור שזו יצירת הרוק הגדולה ביותר של שנות השבעים, ועד היום אני מגלה בו ניואנסים וחוויות חדשות, כמו במאות האלבומים האחרים שמכונים "רוק מתקדם" ששמעתי מאז אותם ימי נעורים יפים.

היום, כשאני עובר ברחוב הרצל אחת לכמה חודשים, אני מציץ בחצר ההיא ומחפש את "התקליט" שאיננו. "התקליט" אינו עוד, אבל המוסיקה הזו נשארה אתי עד היום, 34 שנים אחרי.

יקי אשכנזי


שפירא: ההתאהבות שלי התחילה עם פינק פלויד. כשהייתי בערך בן 13 שמעתי בגלגלצ את "we dont need no education" ואמרתי לאחותי שזה שיר דפוק ומי הילדים המפגרים ששרים ברקע... למזלי התבגרתי, ויום אחד חבר של אח שלי הביא לאח שלי את כל פינק פלויד על מכשיר של archos 6gb שבאותם ימים היה כל מה שבחור בגילי היה יכול לבקש. בכל מקרה, שמעתי לראשונה את atom heart mother והתאהבתי. היה בו משהו מטורף, מוזיקה נפלאה, אבל לא ידעתי מה אני אוהב בו. ביום למחרת נכנסתי לזמן שלי זה היה אלטה-ויסטה, וחיפשתי Pink floyd למעריצים ישראלים חיפשתי ומצאתי אתר שבו כתבו על עשרת האלבומים של כל הזמנים. הורדתי את כולם ומצאתי את המוזיקה שלי... ועדיין אני לא מוותר על atom heart mother.
(12.03.06)


לשונות עפרוני בקרישה במשרד
יריב זיו: באחד מהימים ישבתי לי במשרדי יחד עם עינת ,קצינה נוספת במדור. ישבנו בשקט והאזנו לאחד מהדיסקים שלה. דלתות המשרד נשארו פתוחות כך שכל רחש מהמסדרון הגיע ישר לתוך המשרד שלנו.
לפתע נטרקה אחת הדלתות של משרד הקשר שנמצא מולנו. רעש הטריקה היה ארוך וצורם כמעין יללה. מיד הרמתי את הראש וזמזמתי כמעט באופן אוטומטי "טנה טא טאן טאן טנננה!!!"
הרגשתי שעינת מביטה בי בצורה מוזרה אז החלטתי לנסות לערפל את הזמזום עם שעול צרוד,אולי היא בכל זאת לא שמה לב...
החלטתי להחזיר לה מבט מבויש וקצת מתנצל אולם היא כבר היתה שקועה בעבודתה כאילו דבר לא קרה.
בחלוף דקות מספר נטרקה הדלת באותה צרימה ואני אחריה בזמזום קולני יותר. לפתע זה הכה בי: זה לארקס טאנגס אין אספיקס של קינג קרימזון!!! זה בדיוק הסוף של הרצועה החמישית!
הפעם לא ממש הצלחתי לצאת מזה וכבר הבנתי שאצטרך לתת הסברים לעניין.
"יריב הכל בסדר ?" היא שואלת בקול חצי שואל חצי בוחן. ואז אני אומר לעצמי: יופי יריב, עכשיו אתה צריך להסביר לבן אדם עם טעם מוסיקלי יחסית נורמלי למה כל פעם שאתה שומע טריקת דלת קופצים לך בתוך הראש צלילי גיטרה חשמלית.
"סתם זה פשוט מזכיר לי שיר שאני אוהב..." אני עונה בצחקוק קל.
"שיר?! אם כבר אולי עצירה של רכבת... מה הקשר לשיר?!"
החלטתי הפעם להניח לעניין ופשוט להביא מינידיסק, אחרי הכל מי רוצה לשונות עפרוני בקרישה בתוך המשרד?


הנה הם באים השדים והקוסמים
חלק א` - הקדמה אישית
משה לביא (מושל): השנה היא 1972 אני בן 15 חוזר הביתה מבית הספר באוטובוס, וכדי להפיג את הנסיעה הארוכה אני מזמזם ושר לי את HIGHWAY STAR של דיפ פרפל, ומולי יושב לו צביקה קלדטה, בחור שאני מכיר מהשכונה .
אנחנו לא ממש חברים, אבל גם לא ממש זרים בחשכה, כמו ששר זמר אחד ידוע ואז, לפתע הוא שואל אותי, "הי תגיד גם אתה בקטע של הרוק הכבד??" ואני באותה תקופה יודע כמה שירים של הסגולים, מכיר את הזפלינים, בעיקר בזכות שוברת לבבות אחת, שבעקבות שבת שחורה שבילינו יחדו נהפכתי לפראנואיד, ואתם צריכים להבין נופת צופים יקרים שלי, שבאותה תקופה אצלנו בשכונה, מה ששומעים זה את ניסים סרוסי, או דמיס רוסוס, שעזב את בנה של אלת היופי היווניה ופתח בקרירת סולו, אבל בטח לא שומעים את כל הדברים הללו ,שגורמים לך ללכת לפסיכולוג אחרי 20 שנה, כי אבא שלך קרע לך את הפוסטר של ג´ימי הנדריקס בגודל ענק שהיה תלוי על כל הקיר של החדר שלך, רק בגלל שלא הכנת שיעורים ובמקום זה שמעת קצת את אשת השועל והסתובבת כמו שומר לאורך מגדל השמירה, כדי שלא יתפסו אותך .
אז אני אומר לו "כן, שומע קצת" ואז הוא אומר לי "טוב, אם ככה בוא אלי מחר הביתה ואני אשמיע לך כמה דברים", ואני צוחק לי בליבי, כמו שרה אמנו, שצחקה כשהמלאכים אמרו לה שהיא תלד בן בגיל 97, ואומר לעצמי "כן, כן, מה כבר הוא יכול להראות לי" ובהסכמה של רגע אני מוותר ללכת ביום שבת לבלומפילד לראות את קבוצתי האהובה בית"ר ת"א, ובמקום זה מגיע לביתו של צביקה.

חלק ב` - תודה למלאכים
טוב, אני מצלצל לי במצילה וצביקה מכניס אותי לחדרו ואני בהלם אני בשוק ,אני ה-מ-ו-מ-ה או סליחה המום ), הבן אדם מחזיק מלאי של משהו כמו 600 תקליטים, ואתם צריכים להבין נופת צופים יקרים שלי, שבאותה תקופה, אדם שהחזיק 600 תקליטי וניל בבית, בהשוואה להיום זה משהו כמו 5000 דיסקים, זו בערך ההקבלה.
אני מברך את המלאכים שביקרו אצל שרה אימנו ובאותו יום שישי החליטו לבקר אותי באוטובוס והפגישו ביני לבין צביקה, אני יושב שומע קצת "גראנד פאנק", שומעים קצת זפלין, ואז לפתע הוא מוציא תקליט עם עטיפה בצבע כחול, עטיפה משגעת שמעולם לא ראיתי לפני כן, ואומר לי בוא שמע להקה שבאחד השירים שלה היא שרה מילה בפרסית. והוא אומר לי את זה כי הוא יודע שהורי עלו ארצה מפרס ואני מבין קצת את השפה.

חלק ג` - סיפור אהבה
הוא שם את התקליט על המקול, בוחר שיר מס` שלוש ברצועה - EASY LIVIN` ולאחר 45 שניות בשיר בא הפזמון:
Somewhere along the lonely road
I had tried to find you
Day after day on that windy road
I had walked behind you
אבל דיויד ביירון לא שר ,BEHIND YOU הוא שר BEHIND JA , ו- BEHIND JA בפרסית זה "בוא הנה" ) אז הוא אומר לי "נו, מה אתה אומר, שרה בפרסית או לא שרה בפרסית??" ואני בכלל המום מהצלילים הנפלאים של ,EASY LIVIN` וכל מה שיש לי לעשות זה רק להנהן בראשי לאישור. וכך מתחיל סיפור האהבה שלי עם אחת הלהקות המקסימות והטובות של שנות ה-70 : יוריה היפ.



פרוג רוק? מי ידע בזמנו שהאלבום הזה הוא כזה בכלל?

ולרי נמנוב: כשרק התחלתי לשמוע מוזיקה איכותית באמת, אחרי שכבר הכרתי את קווין ברמה בסיסית, והבנתי שעליתי פה על משהו, קניתי לבסוף את Queen 2 של קווין. אני רק זוכר במעורפל שחבר שלי שעזר לי להכיר אותם אמר "תקנה 2 Queen, תשמע את Father To Son, ויהיה לך סבבה" (זה לפחות היה הלך הרוח הכללי של דבריו).
יאמר לשם הפרוטוקול שזה אף מוזר במקצת שקניתי את הדיסק הזה, מאחר ושמעתי את הפתיחה של השיר המרכזי בדיסק, March of The Black Queen, שלוש פעמים, ומחקתי אותו שלוש פעמים בגלל שעצבנה אותי הפתיחה הזו.
אני זוכר שמרגע שהכסף שולם והדיסק היה שלי, שמחה גדולה הציפה אותי. בשלב זה וגם לאחר מכן כבר לא היה צורך ממשי בשבילי לשמוע את הדיסק- הידיעה בלבד שאני בעליו הגאה של הדיסק הספיקה בשביל לגרום לי עונג עילאי. באמת כך היה.
כל מי שהיה זורק מבט לכיווני היה זוכה למראה של נער שמערסל באהבה דיסק בזרועותיו.
למרות שכבר הכרתי חלק מהשירים, עדיין לא ידעתי בזמנו שמדובר בדיסק פרוגרסיב רוק משובח. למען האמת, גם לאחר ששמעתי את האלבום בשלמותו עדיין לא יצא לי להבין את זה.
אלבום פרוגרסיב טוב הוא אלבום שצריך זמן להכיר אותו ולהבין עד כמה הוא טוב.
כך לאט לאט התחלתי לשמוע את הדיסק שוב ושוב.
מדי פעם, למרות ששמעתי את הדיסק כבר כמה פעמים, הייתי מגלה משהו חדש בדיסק, כלי, או צליל נוסף שלא שמעתי קודם. הייתי מחזיר את השיר אחורה כדי לשמוע את זה שוב, ולנסות להבין מה שמעתי כרגע.
הרבה פעמים אלה היו צלילים שמתחת למוזיקה, משהו שאי אפשר לשמוע בקלות, או לפחות לא בפעמים הראשונות ששומעים את זה.
וכך כל פעם מחדש- גם כשחשבתי שכבר אין משהו שאפשר לגלות בדיסק הזה, הייתי עולה על משהו שלא שמעתי קודם.
אני זוכר פעם אחת, אחרי תקופה ארוכה שלא גיליתי שום דבר חדש באלבום, שמעתי את The March of The Black Queen ופתאום שמעתי צלילי פסנתר מדהימים מתחת לכל הגיטרות והתופים, אפילו מתחת לצלילי הרקע. משהו כ"כ חלש שחשבתי שאולי אני מדמיין את זה.
זה היה כמו צבע בתמונה, שאף אחד לא רואה ולא יודע שהיא קיימת, ומי שמגלה חושב "אם לא רואים אותה ממילא, איך תורמת בכלל?".
ובכן, לי זה תרם רבות. זה הוסיף נפח נוסף לשיר, רובד חדש.
כמה שהצלילים היו חלשים וכמעט בלתי מורגשים, הם נתנו עוצמה חדשה לשיר.
התנסות זו גרמה לי להבין, גם אם לא הבנתי את זה במלואו, שקווין הם אמני פרוג מהשורה הראשונה.
ולחשוב שהשיר March of The Black Queen, השיר שהפתיחה שלו כ" עיצבנה אותי פעם, הוא השיר הזה, שרק בגלל הפתיחה נמנעתי (אם כי זמנית) להיחשף לשיר כה עוצמתי.
פרוג רוק? מי ידע בזמנו שהאלבום הזה הוא כזה בכלל.



נעם ג.: *טה-טם...טה-טם...טה-טם*
לפי מיטב זכרוני הייתי בן כ-15 כששמעתי את פעימות הלב האלו לראשונה...
*טה-טם...טה-טם...טה-טם*
עברו שנתיים מאז, ואני עדיין לא מתבלבל. זאת היתה ההיכרות (הרשמית) הראשונה שלי עם עולם הפרוג. מהפריטה הראשונה של גילמור על הגיטרה ועד דעיכת ההאמונד ואחרונת הפעימות, הבנתי שעליתי על משהו אחר. משהו שלא יצא לי לשמוע עוד בשום מקום, בטח לא ברדיו. כל כך שונה, כל כך נעים! השמיעה הראשונה של The Dark Side of the Moon הביאה אותי לחקירה (שאגב עדיין לא הסתיימה) של עולם הפרוג המופלא. זה המשיך עם עוד קצת פינק פלויד (The Wall כמובן), ואז גיליתי את האתר הזה. למען האמת נתקלתי בו מקודם, אבל אז לא הבנתי באיזה אוצר מדובר. בזכותו נחשפתי לצדדים האחרים של המטאל (דרים ת'יאטר), לחוויות האזנה אחרות לגמרי ("דה סנו גוס" הוא לדעתי הדיסק האינסטרומנטלי הראשון ששמעתי, ועד היום אני מתענג עליו). אני מניח שחיפשתי גם את התחכום המוזיקלי בהשפעת לימודי התיאוריה הבסיסיים שלמדתי אז (והמתקדמים שלמדתי מאוחר יותר), ולאחר מכן (לפני כשנה), לאחר מעט לימודים של תורת המוזיקה, יכולתי גם לראות ממש את ההשפעות הקלאסיות (להקות ג'נסיס וג'נטל ג'יאנט הנהדרות).
והחקירה נמשכת...
רק השבוע שמעתי לראשונה את ELP ואת VDGG, ויש עוד דרך רבה לפני.
והכל הודות לאותן פעימות לב. אותו אלבום מושלם שהכיר לי את הצד האפל של הירח ואת הצד המואר של המוזיקה.
God Bless Pink Floyd.



רן מילנוב: ידידי, אנחנו הולכים לפגוש את פיטר האמיל, אמר לי בועז כשמבט משונה בעיניו. היינו ארבעה חברים שטיילו באי הבריטי, מסקוטלנד ועד ווילס. אבל בועז החליט שנעבור בעיר הקטנה באת', שמעבר למרחצאות הרומאים העתיקים הכילה גם את היכל הקודש – עבורנו: האולפן "טרה אינקוגניטה", של פיטר האמיל.
בועז הדביק אותי באהבה למוסיקאי הנפלא הזה, האיש בעל אלף הקולות, שידע לנוע מאלבום לאלבום ולהשתנות יחד עם המאזינים שלו. חשבנו אז שהוואן דר גראף ג'נרייטור היו הקסם שרק אנחנו גילינו אותו. פלא ארכיאולוגי שאנחנו, שני ישראלים מפתח תקווה, חפרנו וגילינו אותו.
היתה רק בעייה קטנה. לא ממש ידענו היכן האולפן של האמיל נמצא. אבל בועז, בעבודת תחקיר מזהירה שכללה קריאה קפדנית של האותיות הקטנות בדיסקים, הצליח למצוא את הכתובת בבאת'. אז נסענו.
האולפן של האמיל שכן בחצר קטנה, מאחורי רחוב ראשי וסואן. שם מאחור, הכל היה שקט כשהתקרבנו לדלת ולפעמון שהתנוסס לצידה. ואז, כשניצבנו בפתח, יכולנו לשמוע בבירור קולות של גיטרות ותופים בוקעים מלמטה. אי שם במרתף, היו אלה הקולות של האלבום "THE NOISE" ששמענו, חודשים לפני שיצא לחנויות.
לפני שהספקנו לתכנן מה לעזאזל נאמר, נשלחה ידו של בועז אל הפעמון וצילצלה. הצילצול היה חזק, חזק מדי. מה יקרה אם הוא יתעצבן שהרסנו לו סשן טוב במיוחד? המוסיקה פסקה. צעדים התקרבו, ומישהו פתח את הדלת.
הוא ממש לא נראה כמו פיטר האמיל. כן, אפשר לעזור לכם? הוא שאל בבריטית מצוחצחת. אה... אנחנו מישראל, באנו לראות את... התחלנו מגמגמים. הוא נד בראשו בהבנה, סובב את הראש ואמר כמה מילים. פיטר האמיל הגיח.
הוא היה רזה, הרבה יותר רזה מכפי שאפשר להאמין. על פניו התנוסס חיוך רחב שקשה להאמין ששייך לאדם שכותב כל כך הרבה על כאב. לחץ את ידינו והתעניין מהיכן הגענו (ישראל? אה, הייתי שם!). ביקשנו שיחזור להופיע שוב, הצטלמנו איתו, נפרדנו לשלום לאחר שהתנצל בנימוס בריטי על כך שעליו להמשיך בהקלטות.
יצאנו לרחוב הלומים.



תמיר גורדין: יש לי בקשה אחת, אל תקטלו אותי אם אתם מוצאים את הסיפור הזה לא מעניין... בבקשה, תודה.
אז הסיפור הוא כזה:
אחותי וחבר שלה (אגב אני בן 15 אם אתם מעוניינם לדעת...) תכננו לסוע לתערוכה של פרויד באוניברסיטת ת"א ושאלו אותי אם אני רוצה להצטרף, אז באתי.
אחרי שיצאנו מהתערוכה הלכנו לאכול גלידה, ואני וחבר של אחותי התחלנו לדבר על מוזיקה קלאסית וג'אז, וזה היה לפני שאמרתי לו שאני אוהב פרוג...
לפתע הוא אומר לי שלאח שלו הייתה להקה כשהוא היה צעיר...
"להקת רוק מתקדם" הוא אמר לי "אתה יודע מה זה?"
אמרתי לו:
"בטטטטטחחח! זה מה שאני שומע כמעט כל הזמן!"
ואז הוא אמר לי שהם הוציאו אלבום כשלפתע זה היכה בי שאחותי פעם אמרה לי שהם מראשל"צ...
שאלתי אותו:
"רגע אתם מראשל"צ לא?"
"כן" הוא אמר לי.
"מה?! אח שלך זה לורד פלימנאפ?"
והוא ענה:
"כן!"
אני הייתי בשוק!
איזה עולם קטן!
והוא (חבר של אחותי) בכלל לא ידע שיש עליהם כתבה באתר 'מתקדם'! אמרתי לו:
"אחי, יש על אחיך כתבה שלמה באתר אחד של רוק מתקדם! קראתי אותה בדיוק היום בבוקר!"(בפעם השנייה דרך אגב.)
אגב חבר של אחותי זהו אח של איתי אייל הסולן שניגן גם בס. בכל מקרה הוא דיבר עם איתי והוא אמר שהוא יביא לי את הדיסק... איזה סבבה!
(פורסם במקור בפורום רוק מתקדם בנענע)


אודי ססר: אני יושב לי כעת בתורנות שעד כה (טפו טפו) די משעממת, ובעודי קורא קצת על אופן האזנה לדיסקים (בבית, בגינה, עם יין, עם מברג וכ"ו), נזכרתי ברגע של התגלות (מוזיקלית) שהיה לי פעם.
וכך היה:
זה היה לפני 4 שנים, הייתי רופא תורן סופ"ש בבסיס הטירונים בניצנים, וקיפלתי להנאתי דינוזאורים של אוריגמי (אל תשאלו... ואם אתם כן שואלים אז מדובר בספר Dinosaurs and Prehistoric creatures של John Montroll, אוריגמיסט מופלא - אך זה כבר יהיה ת'רד אחר). אז כאמור, קיפלתי לי דינוזאורים וברקע שמתי את Musique Pour l'Odyssee של Art Zoyd שקניתי לא מעט זמן לפני כן, אך לא התעמקתי בו ממש אף פעם. כשהתחילו הצלילים הראשונים היה בהם משהו היפנוטי - אך לא משהו שלא שמעתי כבר פעם (פיליפ גלאס, סטיב רייך ושות'), אז המשכתי בקיפולים הג'וראסיים. אך לאט לאט, וכמעט באופן בלתי רצוני, נשאבתי פנימה. אחרי 10 דקות (מתוך 17) כבר הייתי שקוע לחלוטין. אחרי כל ה- 17 מרוב קתרזיס כבר הייתי מוכר את אמא שלי (תבדל"א) בשביל לשמוע עוד קטע כזה. מדובר לעניות דעתי ברגע נדיר של אומנות טוטלית בו המאזין חווה (לפחות אני) חיבור רגשי, שכלתני ומוזיקלי, בו מצאתי את עצמי ברמה טרנצדנטלית אחרת לחלוטין (ואני _ממש_ לא טיפוס מיסטי). רגעי "התגלות" טוטאליים מאין אלה לא היו לי הרבה. אפשר לספור אותם על יד אחת. היה כזה עם MDK, אך זה כבר סיפור אחר. וגם עם UZED. ובשנות התבגרותי המוקדמות עם Nursery Cryme.
מצד שני חוויות "התגלות" למיניהם הם סובייקטיבים ותלויים בגורמים רבים הנובעים בין השאר מאישיותו של המאזין לא פחות מסגולותיו של הקטע, יהיו אשר יהיו. אחרים וטובים לא התחברו לקטע האמור של AZ (חלקם חברי בלהקה), ואיש לא יאשימם בחוסר פתיחות.
ולסיום, האם היו סיפורי "התגלות" לאחרים? יהיה מעניין לשמוע...
אודי (הממשיך להשתעמם בתורנות).
(פורסם במקור בפורום רוק מתקדם בנענע)


יאיר יונה: כשאני מספר את הסיפור הזה, זה לוקח בסביבות ה 25 דקות, אבל אני אקצר -
ידה ידה ידה ידה הייתי נהג טנק, מצאתי את עצמי בטנק על צלע של הר, על סלע ענק, כשהטנק לא נוגע באדמה, כולי בשיפוע ובסכנת הדרדרות למטה, כל הצוות הוצא מהטנק כי אין טעם לסכן אותם (אותי צריכים כי אני שולט בהגה), שני כבלים שמחוברים לשני טנקים אחרים קשורים לטנק שלי. מימין לכיסא שלי יש כנף, משמאל לכסא שלי יש יונה חסרת כנף אחת (אל תשאלו בכלל), חתולים בבסיסי שריון עושים קסמים.
ידה ידה, חמש שעות ישבתי שם.
זו הייתה תקופת הפרוג הקשה שלי, מה עושה נהג טנק בן 18.5 שנמצא בסכנת מוות ממשית חמש שעות אחרי שהזיע את הנשמה שלו ואף יותר ? שר שירים של יס, של אמרסון לייק ופאלמר, מזמזם את כל `סונגס פרום דה וודס`, מאתגר את עצמו עם כל המלים של `רילייר`. חמש שעות.
אחרי זה חולצתי משם. החזירו אותי לפלוגה לטיפול רפואי לוודא שאני בסדר - לא הייתי, מיובש וכו`.
בלילה העמידו אותי למשפט אצל המ"פ.
כביכול הכל הסיפור היה בגללי (למרות שלא, אבל נוח להאשים חיילים במסלול).
חזרתי לחדר שלי. על המיטה שלי טייפ גדול, וכל הפלוגה בפנים מחכה לי.
איך שאני נכנס כולם מתחילים לצחוק. חשבתי שזה בגלל הסוריאליזם של המצב, יחד עם היונה המתה (יש ליאיר יונה מתה בטנק ?).
אולג ניגש לטייפ ולוחץ פליי.
ואני שומע את עצמי שר שירים של יס, אמרסון לייק ופאלמר, ג`טרו טול.
מסתבר שששרתי את כל השירים האלה לקשר של החטיבה ולא רק לקשר הפנימי של הטנק (עניין של מיקום סוויץ בקסדה) .
בשלב הזה אמרתי שקצו כל הקיצים, התכופפתי מתחת למיטה, שלפתי את החבילה מההורים וישבתי לדרדס במבה.
אם בשירה חטאתי, לפחות שיהיה טעים.
סיפור אמיתי לחלוטין.

(פורסם במקור בפורום רוק מתקדם בנענע)


יקי אשכנזי: אני חוזר מאוחר בערב הביתה. נהגתי במכונית של רעייתי שתחייה, ושם אין רדיו-דיסק. אז הסתפקתי ברדיו. ברשת ב', שירים עבריים. מה כבר יכול להיות טוב בזה, או לחליפין גרוע כל-כך? שיהיה.
והנה, אני שומע שיר, שכולנו מכירים, ומחליט להקשיב לו בקשב רב, פשוט כדי להעביר את הזמן. פתיחת גיטרה מדהימה, שאף פעם לא שמתי לב אליה; מעברי תופים סטייל קולינס וברופורד, אורגן האמונד ברקע... ותאמינו או לא, מלוטרון מלטף פה ושם!. רגע, יכו להיות ששיר כזה, שכל-כך זלזלנו בו בנערותנו, אחד שהקשבנו לו בדרך כלל כשנערה חבוקה בזרועותינו בריקוד סלאו מלא תקווה לאהבה ילדותית? זה אותו שיר? אחר-כך הקול של הזמר, שנשמע לי מאד מוכר (ולא בגלל שהוא באמת מוכר - אלא בגלל שהוא הזכיר לי זמרים אחרים, מוכרים, שעיטרו את ההרכבים של ראשית שנות השבעים). ואיך לא שמנו לב עד כאן? ומה זה אומר עלינו "הסנובים הפרוגרסיביים"? זה היה כאן לפתחנו ולא שמנו לב? הלקינו בחטא ה'היבריס' המעוור?
או שמא עכשיו, כשבגרנו, כאנו רואים עולם בפרספקטיבה רחבה יותר ויודעים להצביע על השפעות דוריות ועל לקטנות מוסיקאלית שאפיינה כל-כך את הרוק של ראשית שנות השבעים - רק עכשיו אנחנו מבינים שגם בדברים הזולים, המסיבתיים ששמענו ורקדנו לצלילם, היו חבויים אותם מרכיבים שהביאו לעולם קית' אמרסון וריק וויקמן, דייב גרינסלייד וג'ון לורד, ביל ברופורד וג'ון היסמן - מה שקוראים רוק מתקדם?.
ככה, קרוב לחצות, על כביש עכו כרמיאל החשוך, הבנתי למה אני כל כך אוהב את הצליל ההוא של אז. הבנתי שהחברים הצעירים האלה הביאו את השפעותיהם כמעט לכל מקום שעשו בו מוסיקה, כולל לארץ הדוויה הזו.
ד.א. השיר הוא "ילדונת" של עוזי פוקס
שלכם לשעה קלה (היתה פעם תכנית רדיו כזו)
יקי
(פורסם במקור בפורום רוק מתקדם בנענע)


מתי ארנון: בעל של חברה שלנו הוא פריק של ספינות ויאכטות וכך גם בילה את שנותיו בצבא כקצין בחיל הים.
הבחור השתחרר ועשה קורס יאכטות ולמזלו היה גם בנו של קבלן ידוע שם ולכן קיבל בבוא היום יאכטה די מפוארת. סופי שבוע קבוע היה בים. בחגים הוא היה לוקח אוכל, עוד חברים ומפליגים רחוק יותר : קפריסין, יוון, תורכיה...
יום חג אחד ב - 1994 החליטו החברה להגיע ליוון וכך אחרי 48 שעות נכנסו למים הטריטוריאלים של יוון. לפתע הבחור שומע שריקות מרחוק הוא רואה מרחוק סירה קטנה עם שתי אנשים מנופפים לעזרה, הפנה את היאכטה והתקרב לסירה הקטנה.
בהגיעו מספיק קרוב ראה שני גברים די מבוגרים בסירה וגיטרה. שאל לפשר הבעיה וקיבל תשובה באנגלית רהוטה: המנוע התקלקל לנו ואנחנו נסחפים ומי יודע מה היה קורה אם לא היית רואה אותנו. העלה אותם הבחור ליאכטה, קשר את הסירה והחל לגרור אותה לנמל.
בדרך התלהב מהגיטרה ושאל את הגברים אם ירצו שינגן להם? הם ענו בחיוב, וכך עד הנמל הנעים הבחור את זמנם בשירים ישראלים מדהימים, וכמובן גם ניגן להם את הקלישאות, בית השמש העולה, מלון קליפורניה...
הגיעו לנמל, בעודו מתיר את הסירה הקטנה ניגש אליו אחד האדונים ואמר לו שהוא לא יודע איך להודות לו, ענה לו הבחור עזוב זה בסדר.
האדון עמד על זה שיתן לו מתנה ואז שאל: תגיד אתה מכיר/אוהב את פינק פלויד? הבחור אמר: החומה? אני מת עליהם!
ואז נתן לו האדם זוג כרטיסים להופעה האחרונה של פינק פלויד בלונדון 1994. כמעט ויתר הבחור אבל לבסוף נסע ללונדון, הגיע והלך להופעה, בכניסה עמד בתור עם כולם וכשהגיע תורו ראה הכרטיסן את הכרטיסים ואמר לו אדוני אלו כרטיסי "וי אי פי" תכנס מהצד השני הלך הבחור ונכנס דרך כניסת האנשים החשובים והתיישב בתא פרטי מאוד מפואר ולצדדיו כל המי ומי ברוק הבריטי.
האורות כבו וההופעה החלה ואז הוא רואה על הבמה את האיש אותו הציל מנגן ושר, דייויד גילמור בכבודו ובעצמו!
אתם קולטים? הבנאדם אירח את גילמור וניגן לו שירים טיפשיים בגיטרה של גילמור על היאכטה שלו!
סיפור אמיתי רבותי!

(פורסם במקור בפורום רוק מתקדם בנענע; שם המספר בדוי - ביקש להישאר בעילום-שם)


אורן אלטר: עד גיל 19 לערך , אני ומוסיקה לא שידרנו ממש על אותו גל, מקסימום , גלגל"צ. אהבתי מוסיקה מסויימת ששמעתי ברדיו , כן נו, מוסיקה גלגל"צית כזאת מ "או דון קישוט.." של סנדרסון ועד knocking on heavens door של Guns & roses (כן אז עוד חשבתי שהשיר נכתב הולחן ובוצע על ידי אקסל רוז וחבריו , את השם בוב דילן הכרתי במעורפל), עד אז מעולם לא רכשתי דיסק , מקסימום קניתי קסטה של simply red..., אה כן, אהבתי גם את קווין... אבל להקות כמו פינק פלויד או לד זפלין היו שמות של להקות שהסיכוי שלי להתחבר אליהם עד אותם ימים היה קלוש יותר מדואט בין בריטני ספ..(נו, איך קוראים לה?) לפיטר הא..ל(נו איך קוראים לו?).

מפה לשם ראיתי את עצמי עם גיטרה ביד (בתירוץ הפשוט שאם כבר אני בצבא לפחות נלמד משהו!) ,מנסה לנגן אקורדים של "שיר אהבה בדואי", איך הגעתי לגיטרה?, (וכעת נשתמש בטריק מופלא שהושאל מסדרה מופלאה) ידה ידה ידה , אבל איכשהו , אנשים טובים שאני והגיטרה פגשנו במהלך השירות הצבאי גרמו לי ולה(לגיטרה כן.. ) להתאמץ לנגן שירי ביטלס.

משם לפה באה הסקרנות .. כתובת גרפיטי ענקית האומרת "Led Zepelin " באחד מהבסיסים הצבאיים , קסטה של הביטלס (שירים מהתקופה המאוחרת והיצירתית) התחברות יתרה לקולו המופלא של פרדי מרקורי שגרמה לי לרכוש את כל האלבומים של קווין מהסוף להתחלה (זה התחיל מ"רדיו גה גה" והסתיים ב-4 האלבומים הראשונים הפנטסטיים ו"המתקדמים" של קווין) ונסיונות מחודשים ומוצלחים מאד להתחבר ל"חומה" של פינק פלויד (נסיונות ההתחברות בתיכון נחלו כישלון), כל אלה ועוד אנקדוטות מוסיקליות כאלה ואחרות הפכו אותי לגמרי , הפכתי לבנאדם אחר.

טוב, לא אלאה אותכם במסע הקסם המסתורי המוסיקלי שעברתי באותה תקופה של מאמצע השירות הצבאי עד סופו , פשוט, בכל יציאה הביתה הייתי עובר דרך סופרזאוס בתחנה המרכזית החדשה או פיקדילי בדיזינגוף וחוזר הבייתה עם עוד שלושה ארבעה חמישה אלבומים חדשים (כל המשכורת הצבאית הלכה קפוט), כאשר כל אלבום היה רק מחריף את רמת הסקרנות שלי לגבי האלבומים הבאים, מאלבומים קלאסיים של לד זפלין , לו ריד , ולוט אנדרגראונד , ג'ימי , פינק פלויד ודילן , ואלטרנטיב כמו פיקסיס , סמשינג פמפקינס וסונית' יות'.

העולם התרבותי והאישי שלי הזדעזע כולו , הייתי באטרף של צריכה מוסיקלית, והמושג "רוק מתקדם" היה באוויר , חיפשתי דברים שונים , חיפשתי פנטזיות מוסיקליות ואז זה הגיע "The lamb lies down on broadway " , איך שסיימתי לשמוע את האלבום הגעתי להבנה שזהו זה ,עברתי פאזה ,מכאן הדרך הייתה קצרה להגיד יס ליס ולמלכי הארגמן , האטרף המוסיקלי עלה לשיאים חדשים , צרכתי אלבומי פרוג בכמויות, פתאום גיליתי את VDGG פתאום את ה"ענקיים העדינים" ואפילו התחלתי לעשן קאמל, מישהו הביא לי את rock buttom ונפלתי מהריצפה לכיסא .

ועם גילוי האינטרנט בתיאום מושלם גלשתי לכל מחוזות הרוק המתקדם (כמובן שלא זנחתי אלבומים מופלאים שהם לאו דווקא פרוג), המסע הזה המשיך והמשיך וממשיך (בינתיים עברו 7 שנים מאז)וימשיך. פתאום אני קולט שאני מספר את סיפור חיי.


(פורסם במקור בפורום רוק מתקדם בנענע)


רם לירן: רציתי לשתף אתכם בדעה שהתפרסמה בעיתון ידיעות אחרונות:
"קראתי - כן, אני בת 13 ואני קוראת עיתון - ואני חייבת להודות שהרסתם לי לגמרי את התחושה, שאני נוטה לחוש כשאני מאזינה לפינק פלויד (כן, אני בת 13 ואני שומעת פינק פלויד, ולא רק). אתם מזלזלים בדור שלי, אתם מזלזלים בי. אני לא קונה את מה שרץ בMTV, ואני לא מעריצה של בריטני ספירס או חברותיה. אעיז ואומר שטעמי המוזיקלי בהחלט מכובד. מלבד הקלאסיקות שאתם, כך אני מקווה, מכירים ואוהבים (הביטלס, הדורז, בוב דילן, פינק פלויד, לד זפלין, סקס פיסטולס ואחרים), ישנן גם להקות פחות וותיקות, שאינן זוכות לחשיפה תקשורתית מספיקה. אם התקשורת (אופס, אתם חלק ממנה), הייתה מפנה יותר תשומת-לב ללהקות כמו דרים תיאטר מאשר לבובות כמו בריטני ספירס, אולי הנוער, שלא כולו טיפש כמו שאתם חושבים, היה אוהב מוזיקה יותר איכותית. הרוק חי ובועט, ואם מישהו אחראי לקימה הפתאומית של אימפריית הפופ הרדודה, זה התקשורת. אנחנו לא מחפשים מסר? התקשורת לא נותנת לנו. שירה קמינסקי, ת"א."
(ידיעות אחרונות, מוסף 7 ימים, מדור "ת.ד. 9499" 10.8.2001)
עוד סיפור:
במחנה הזה שאני נמצא בו (שהיום יש לי יום חופש ממנו) הורדתי לאחד המחשבים את Tarkus של אמרסון, לייק אנד פאלמר.
לאחר כ10 דקות שהשיר התנגן שם, מצאתי את עצמי מוקף בחבורה של ילדים שדורשת הסבר. "מה זו המוזיקה הזאת???" הייתה שאלה נפוצה. ניסיתי להסביר. לא ממש עמדתי בלחץ.
האנשים פשוט לא האמינו.
אמנם היו כמה שלא התחברו, אך בסוף השיר מצאתי את עצמי מוקף בחבורה של כמעט 10 ילדים ודרשו ממני "שים את זה עוד פעם!!! תוריד עוד משהו! זה מדהים!".
לא האמנתי.
כמעט שעה ישבנו שם ופשוט הקשבנו. כל כך נהנתי.
אח"כ ניסיתי קצת להסביר מה זה רוק מתקדם, וכמובן שהפניתי אותם לאינטרנט...
מה אני בעצם מנסה להגיד? אולי הדור הזה לא כל כך מחורבן ואבוד כמו שאנו נוטים לחשוב.
אם ילדה בת 13 שומעת פינק פלויד וחבורה של עשרה בני 15-16 נפעמים שהם שומעים אמרסון, לייק אנד פאלמר, אולי המצב לא רע כמו שאנו נוטים לחשוב?
אולי באמת עם חשיפה תקשורתית קצת יותר מסודרת הרוק (והפרוג בתוכו) יכול לחזור להיות זרם מוביל? אני באמת לא יודע, אבל מה שכן - אלו רק אינדיקטורים למצב היום.

(פורסם במקור בפורום רוק מתקדם בנענע)






עד כאן הסיפורים שנשלחו לתחרות "סיפורי פרוגי".

שאלות אפשר לשלוח בדואל: uribreitman@gmail.com


תגובות - סיפורי פרוגי

***
תגובות ישנות על סיפורי פרוגי

אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il