רוק מתקדם - מדריך עברי - חזרה לעמוד ראשי
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'

Prog Rock Britannia

Prog Rock Britannia

BBC

2009

UK

(1:28:46)

bbc.co.uk/musictv/progbritannia

ביקורת: אורי ברייטמן

27/11/09

פרוג רוק בריטניה הוא סרט תיעודי של הבי-בי-סי, ששודר לראשונה בערוץ BBC Four ב-2 ינואר 2009. הוא מחולק לשלושה פרקים: התקופה של 1967-1970 והקשר לפסיכדליה וסצינת הרוק של לונדון; התקופה של 1970-1973 ושיאו של הז'אנר; והתקופה של 1974-2008 מהדעיכה של הז'אנר ועד ימינו. בין המשתתפים: רוברט ווייאט, ביל ברופורד, גארי ברוקר, קרל פאלמר, סטיב האו, ג'ונתן קו, ריק ווייקמן, פיט סינפילד, מונט קאמבל, פיל קולינס, מייקל ראת'רפורד, טוני באנקס, איאן אנדרסון, רוג'ר דין, מייק אולדפילד ומנחה הבי-בי-סי בוב האריס.


הסרט בא באיחור רב. במשך שנים הואשמה הבי-בי-סי ביחס מזלזל כלפי הרוק המתקדם. היא תיעדה כל ז'אנר מוסיקלי מלבדו. במסגרת הסדרה התיעודית "רוקדים ברחובות" שהיתה אמורה לסקור את כל תולדות הרוקנרול, קיבל הפרוגרסיב דקות ספורות, בנימה שלילית ביותר. המתחרה של הרשת, ערוץ 4 הבריטי, שידר ב-2005 סרט תיעודי משעשע ואוהד, "טופ טן פרוג רוק" בהנחיית הקומיקאי ביל ביילי. הסרט של ערוץ 4 רק דירג את עשר להקות הפרוג הגדולות, אבל זכה לתגובות טובות. כאשר הודיעה הבי-בי-סי בסוף 2008 על סיום הפקת הסרט שלה, הציפיות ממנה היו גבוהות.


1967-1970

החלק הראשון של הסרט (1967-1970) נפתח בלונדון של הביטלס, הנדריקס ופלויד. הוא מתאר בקצרה את התקופה - סצינה תוססת, תחנות רדיו פיראטיות המשדרות מספינות (כמו 'קול השלום' אצלנו), ומתאגרות את התחנות השמרניות החוקיות. להקת פרוקול הארום זוכה לקרדיט רציני, בתור אחת החלוצות בז'אנר הפרוגרסיבי המתעורר, עם הלהיט שלהם ("ווייטר שייד אוף פייל") שהכניס את האורגן של באך חזרה למצעדים. סרג'נט פפר של הביטלס מוזכר בתור אלבום ששבר את הגבולות בין רוק 'נמוך' ובין קלאסי 'גבוה'. הפסיכדליה ותרבות הגראס מתוארות כגורם מסייע להתעלמות של הדור החדש ממוסכמות תרבותיות שאבד עליהן הכלח.


הבי-בי-סי ניסו לתאר במספר דקות את דיוקנו הטיפוסי של מוסיקאי הפרוגרסיב הבריטי באותה תקופה. לפי הסרט, מדובר בנערים שקיבלו חינוך מוסיקלי מעולה, אך לא הסתדרו באקדמיות למוסיקה, שהיו שמרניות להחריד. הג'אז הבריטי היה אוונגרדי מדי, מנותק מהצעירים, אנטי-מלודי ולא פופולרי בקרב הבחורות. המפלט היחיד למוסיקאים הללו היה השילוב בין הקלאסי והג'אז ובין הרוק, שייצג את דור שנות השישים וזכה ל'בום' כלכלי מצד תעשיית המוסיקה החדשה.


שלושת המועדונים שהפכו ל'חשודים המיידיים' שוב מוצאים את מקומם כאינקובטורים וכאנזימים של רוק מתקדם: מועדון יו-אף-או (UFO) שאותו כינו בחיבה 'יופו'; מועדון מידל ארת' (Middle Earth) ששמו נלקח מספריו של טולקין; וה'מארקי' (Marquee), שזכה לארח את הלהקות הגדולות ביותר באותה תקופה. פסטיבל הרוק הפתוחים, שחלקם היו בחינם, מוגדרים בתור מקום ליברלי ביותר: להקות רוק מתקדם הופיעו בהם לצד להקות רוק מן השורה, ולא היתה כל אבחנה בין אלו לאלו. ולקראת סוף הפרק, מקבלת להקת קינג קרימזון כבוד מיוחד, כאשר אלבומה הראשון ('אין דה קורט') מ-1969 זוכה לביקורת פרטנית, והופעתה מאותה שנה ב'הייד פארק' מקוטלגת כמיתולוגית.


מרואיינים בסרט

ביל ברופורד
ביל ברופורד
קרל פאלמר
קרל פאלמר
מייק אולדפילד
מייק אולדפילד
מונט קאמבל
מונט קאמבל


ככל הנראה בהשפעת הפקה אחרת של הבי-בי-סי, מועדון האדיוטים (רוטרס קלאב) לפי ספרו של ג'ונתן קו, הסרט משופע בהתייחסויות לסצינת הקנטרברי. להקות כמו וויילד פלאוארז, סופט מאשין, אג וקרוואן מקבלות זמן-מסך נדיב ביותר. מפתיע במיוחד לראות את מונט קאמבל, מנהיג להקת אג, זוכה ליחס של מוסיקאי בכיר, למרות שלהקתו היתה לחלוטין בלתי-פופולרית בתקופתה, וגם כיום.


לזכותם של המראיינים ייאמר, שכבר בחלק הראשון של הסרט, חוש ההומור בולט: רוברט ווייאט מדבר על מוסיקאים מסוממים שניגנו לקהל מסומם; פיל קולינס תוהה בקול רם מה היה קורה לקריירה שלו, אם היה נענה להצעה להשתתף באודישן מוקדם ללהקת יס; פיט סינפילד טוען שקינג קרימזון ניגנה במשקלים מסובכים רק בשביל להשוויץ; ביל ברופורד מתגאה בכך שנולד בדיוק ב-1949, והתבגר אל תוך מהפיכת 1968; וכמובן שג'ון אנדרסון זוכה לקטילות משובחות, בעיקר מכיוון שעירבב בין סיבליוס, בוננזה ורוקנרול (אך אולי בגלל שסירב להתראיין לתוכנית - פשע שעליו יש לשלם).


1970-1973

החלק השני של 'פרוג רוק בריטניה' הוא המעניין מבין השלושה, בעיקר מכיוון שהוא מתעד תקופה סוערת בז'אנר הפרוגרסיבי: 1970-1973. חברי ג'נסיס מתארים כיצד ניסו להימלט מן הקריירה המכובדת שהוכנה עבורם על ידי הממסד, וכך נפלטו לעולם המוסיקה. קרל פאלמר מתרברב בכך שלדעתו מתופף לא צריך לשמור על הקצב. אמרסון לייק ופאלמר מקבלים את התואר 'הסופר-גרופ הראשון'. להקת רוקסי מיוזיק והזמר דיויד בואי זוכים לאיזכור קצר, בגלל דמיון סצינת הגלאם-רוק וה'ארט-רוק' (art-rock) לפרוגרסיב.


מכיוון שמדובר בטלוויזיה ולא ברדיו או ספרות, אנשי הבי-בי-סי עשו מאמצים גדולים כדי לחזק את הצד החזותי של המוצר שלהם. לכן פעלו כדי לגייס את האמן רוג'ר דין לתוכנית. הם השתמשו בכמה מן העטיפות הידועות ביותר של דין, כדי להמחיש את עולם הפנטזיה של אמני הפרוג. דין עצמו הפגין כנות מרשימה, כאשר הודה שלעתים ההתאמה בין העטיפה שעיצב ובין המוסיקה עצמה, היתה מקרית בהחלט. בלי או עם קשר לאמנות של דין, להקת יס מקבלת בחלק הזה של התוכנית את המקום הנרחב ביותר, עם הערות סרקסטיות של הקלידן הבלונדיני ריק ווייקמן,שיוצרות את הרושם כאילו מדובר באוסף של חובננים, שהצליחו במקרה.

מרואיינים נוספים ב'פרוג רוק בריטניה'

פיט סינפילד
פיט סינפילד - קינג קרימזון
ריק ווייקמן
ריק ווייקמן - יס
רוברט ווייאט
רוברט ווייאט - סופט מאשין
סטיב האו
סטיב האו - יס
רוג'ר דין
הצייר רוג'ר דין
טוני בנקס
טוני בנקס - ג'נסיס


בין הערה צינית אחת לבדיחה חצי-מצחיקה אחרת, יש כמה הערות חשובות בפרק השני. הפרוגרסיב תואר כמוסיקה שניסתה להמחיש בצלילים את עולם הספרות - בעיקר ספרות הפנטזיה, המדע הבדיוני והרומנים הגדולים שקראו הצעירים במעמד הבינוני של אנגליה. הקהל של הפרוגרסיב, שהורכב בעיקר מגברים, מופיע בתור מרכיב ייחודי. לאף להקת פרוג לא היו גרופיות באנגליה, כך זה נראה - ההתנפלות המינית על כוכבי הפרוגרסיב הבריטיים החלה רק בארצות הברית.


יוצרי 'פרוג רוק בריטניה' של הבי-בי-סי טרחו לציין שבאותה תקופה, חברות התקליטים השקיעו כסף רב בלהקות פרוגרסיב, למרות שהן לא היו רווחיות. להקת אג (Egg), למשל, הקליטה את כל אלבומיה ללא שום התערבות חיצונית. כמובן שכל החברות הללו זרקו את מוסיקאי הפרוג מכל המדרגות, מיד כאשר המצב הכלכלי באנגליה ובארה''ב התדרדר בצורה חדה. ווייקמן בעמדת הג'וקר המזוקן, מסכם: "באותה תקופה, עדיין נתנו לנו לממש רעיונות מגוחכים לחלוטין". חבל שהבי-בי-סי משתמש בציניות של ווייקמן כדי להשמיץ ז'אנר שלם.


נקודה מעניינת נוספת שהופיעה בשלב זה נגעה להבדל בין בריטים ואמריקנים: לפי המרואיינים ב'פרוג רוק בריטניה', הקהל האמריקני אהב יותר את הפרוגרסיב, כי הוא לא נבוך ממוסיקה בומבסטית, וירטואוזית ומתוחכמת. באנגליה, כך נטען בסרט, הבריטים חוששים להשוויץ במיומנות המוסיקלית שלהם. לכן מוסיקאי הפרוג הגדולים מצאו את הקהל הנלהב ביותר שלהם מעבר לאוקיינוס האטלנטי, וחלקם נשארו לגור שם. זוהי תובנה חשובה שמסבירה מדוע התנכרו הבריטים לאמני הפרוג בעוצמה גדולה כל כך.


1970-1973

למרבה הצער, החלק השלישי והאחרון של הסרט הוא הבעייתי מכולם. הוא מנסה לתאר תקופה היסטורית ארוכה מאוד (1974-2008) בפחות מ-30 דקות. מכיוון שאין משימה קשה יותר מתיאור ההווה (השנים האחרונות מטושטשות במיוחד), בחרו אנשי הבי-בי-סי לרסס את הרוק המתקדם עם מכונת ירייה טלוויזיונית, לוודא הריגה עם קליע נוסף לראש, ולקבור את הגופה המחוררת במרתפי הפילם העבשים. כל הקלישאות האנטי-פרוגרסיביות מופיעות בחלק הזה: ממערכת תופי הפלדה היקרים של פאלמר, דרך שלושת המשאיות של אי-אל-פי, משם לקטילה צפויה-מראש של האלבום הכפול 'טופוגרפיק אושנס' של יס, והשמצה בוטה על הבומבסטיות הבימתית של קית' אמרסון וחבריו, מצידו של המוסיקאי האיזוטרי ביותר ביקום, מונט קאמבל ("זאת היתה בגידה", הוא מכריז - בגידה במי? במה?).


נשק יום הדין במלאכת השמדת הפרוג היה ונשאר - ה'פאנק-רוק' (Punk Rock). כמה קל להספיד סגנון מוסיקלי אחד בעזרת התקפה ממוקדת מצידו של סגנון מוסיקלי אחר (שגם הוא חי וקיים, למרבה המזל). בכירי הפרוגרסיב נאלצים להגיד כמה מילים טובות על הפאנק, בשלב זה: מונט קאמבל מציין את הניכור שהרגישו הפאנקיסטים כלפי הפרוג; ברופורד פיתח יחסי אהבה-שינאה עם הפאנק (מצד אחד הוא בסיסי, מצד שני הוא אינפנטילי). רק ווייקמן מפגין יחס אבהי כאשר הוא פוטר את הסוגיה בכך ש"כל דור שונא את המוסיקה של הוריו" (מלבד שני בניו של ריק, אוליבר ואדם - שניהם מתים עליו; אחד מהם אפילו מנגן עם להקת יס).


לפחות תחקירני הבי-בי-סי היו הוגנים מספיק כדי להזכיר בחטף את הרקע החברתי-כלכלי לעלייתו של הפאנק: משבר כלכלי, שביתות, מיתון עולמי, אכזבת דור הפרחים משנות השבעים, הפסקות חשמל וריאקציה פוליטית שהעלתה את מרגרט תאצ'ר לשלטון. לתעשיית המוסיקה הבריטית והאמריקנית לא נותר כסף לתמיכה ברוק בלתי-רווחי, והיא נאלצה להדק את החגורה. זו לא היתה אשמתו של הרוק המתקדם, והמשבר הכלכלי לא נמשך לנצח. טוב שהמילה "דינוזאור" לא נשלפה שוב מן הבוידעם.


הדקות הקודרות ביותר בסרט התיעודי מגיעות בסופו: טוני באנקס לא חושש לומר שג'נסיס קיבלה את הקהל של כל הלהקות שהתפרקו; גארי ברוקר מתאר את סיום דרכה של פרוקול הארום - בלי שאף אחד יטרח לומר שהלקה התאחדה ב-1991; סינפילד מסביר כיצד עבר להפקת להיטי פופ, בלי לציין את העובדה שקינג קרימזון קמה לתחייה בשנות ה-80 וה-90 והופיעה בלי סוף בפני קהל אקסטטי; ווייקמן מקונן שה'פרוג' הפך למילה מלוכלכת (למרות שהוא עצמו ממשיך להופיע עם להיטי הפרוג מן העבר); קאמבל משווה את הפרוגרסיב לילד קטן שנפטר בגיל שלוש בעקבות תת-תזונה (!).


הבעיה המרכזית בחלק השלישי והאחרון של 'פרוג רוק בריטניה': הוא פשוט לא נכון. מבחינה עובדתית, רוב להקות הפרוגרסיב סבלו בשנות השמונים, אבל רובן הגדול נהנה מאוד מן הפריחה הכלכלית של שנות ה-90. להקת יס הופיעה מאות פעמים מול קהל שלא הפסיק לרכוש את אלבומיה ומוצריה השונים: חולצות, דיוידי ומה לא. מייק אולדפילד, שאנשי הבי-בי-סי מתארים אותו בתור אדם שהפסיק ליצור מיד אחרי 'טיובלר בלז', המשיך להנות מהצלחה בינלאומית בכל העולם. ג'טרו טאל שיגשגה, והמשיכה להופיע מאות פעמים בכל מדינות העולם. אמרסון לייק ופאלמר התאחדו והופיעו עד כמה שיכלו (במסגרת הבעיות הרפואיות של אמרסון). ואן דר גראף ממשיכה להופיע ולהקליט. ויש עוד עשרות דוגמאות טובות נוספות.


פינק פלויד, שכל חבריה סירבו להתראיין לסרט (כנראה בצדק), המשיכה לשבור שיאים מסחריים, והאלבום דיויז'ן בל לא הוזכר. קאמל, שלא הוזכרה כלל בסרט, חזרה להופיע. קינג קרימזון המציאה את עצמה מחדש כל כמה שנים, וזכתה להערכה ביקורתית מחודשת. מאזינים צעירים, שנולדו הרבה אחרי שנות השבעים הסוערות, נמשכים כמו מגנט אל המוסיקה מהתקופה החלוצית ההיא - ומתאהבים ברוק מתקדם בלי טיפה של ציניות. קטלוגים שלמים הופכים לאוסף קבצים, ושנים רבות של יצירה פרוגרסיבית מאומצת נחשפות בקלות, בעזרת מחשב ביתי זול. יש להקות פרוגרסיב שזוכות ליותר מאזינים כיום מאשר בשנות ה-70 הנפלאות.


ועוד לא דיברנו על המצאת ה'פרוג-מטאל' והכוכבים דרים ת'יאטר שעליהם לא שמעו בבי-בי-סי. איך לא הוזכר הגאון פרנק זאפה? מה קרה ללהקת ג'נטל ג'ייאנט, שעליה פסחו כל כך בקלות? למה לא מצאו נכון להרים טלפון למר פיטר האמיל? מה בנוגע לכל התקליטים שיצאו שוב על גבי דיסקים, על להקות רוק מתקדם מחוץ לבריטניה (איטליה, צרפת, גרמניה, שוודיה ועוד), על האינטרנט ששינה את עולם המוסיקה המתקדמת, על פסטיבלי פרוג בכל העולם, מאות להקות חדשות -- ועוד שלל עובדות לא נעימות, שהבי-בי-סי פשוט לא רצה להתייחס אליהן.


אז למרות שכיף לצפות במוסיקאי הפרוג מתבדחים על עברם, אין זה לגיטימי מצידה של חברת טלוויזיה מכובדת כמו ה-BBC להרוג סגנון מוסיקלי שלא מראה שום סימן של גסיסה או דעיכה. הסרט משכפל את המיתוס השיקרי לפיו הרוק המתקדם נרצח בעקבות עליית הפאנק, ובכך הוא מוחק מאות אלבומי מופת פרוגרסיביים, להקות חדשות שהביאו את הז'אנר לשיאים חדשים - ובדרך גם דורך על הקריירות המוצלחות של מוסיקאי שנות השבעים. חובבי רוק מתקדם עדיין ממתינים לסרט תיעודי מקיף וממצה על הז'אנר, שטרם הופק, וספק רב אם אי-פעם יופק.

לסיכום, הבי-בי-סי ניסתה לתת כבוד לרוק המתקדם, אך יצרה סרט מופרך, שיטחי ומשפיל. אכן, קשה ניתן לסכם 32 שנות מוסיקה בפחות מ-90 דקות; אבל ההתעלמות המבישה מן ההתפתחויות בעולם המוסיקה בשנות ה-80, ה-90 והאלפיים ראויה לגינוי מיוחד.

הציון: 7/10.


תגובות על פרוג רוק בריטניה

***
תגובות ישנות על פרוג רוק בריטניה

סרטים תיעודיים נוספים

הסיפור של סיד בארט ופינק פלויד

פינק פלויד בפומפיי - גרסת הבמאי

להקת ראש על הבמה המוארת

פיין אוף סלביישן - אנדינג ת'ימס

אמרסון לייק פאלמר - מעבר להתחלה



מה אומרים הציונים?

איך אני מחשב ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")



אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר

Email: uribreitman@gmail.com

Mitkadem.co.il