זינגלה

סיפורה המלא של להקת רוק מתקדם ישראלית
שנולדה בעקבות טראומת מלחמת יום כיפור

עטיפת האלבום Peace של זינגלה

(1974-1980)

מאת: אורי ברייטמן

עודכן לאחרונה: 11/10/2016

• אפרים ברק - גיטרה
• אודי טמיר - בס
• ג'וני שטרן ז"ל - שירה
• עדי וייס - קלידים
• דוד שאנן - תופים
• טוני בראואר - כינור חשמלי
• דוד חופש (בכר) ז"ל - מפוחית, שירה

בחמישה במרץ 1976 התפרסמה הכתבה הבאה במדור 'להקת השבוע' במגזין המוסיקה העברי 'להיטון':

 

הכיוון מערב אצל זינגלה

אם יש בישראל להקת רוק שניתן לכנותה בשם 'להקת רוק מתקדם', הרי זו ללא ספק להקת זינגלה. כך חושבים על כל פנים מעריציה השרופים של להקה זו, היוצאים מכליהם בכל פעם שהלהקה מופיעה על במה. גם מי ששמע את אלבומה הראשון של הלהקה, המכיל פזמוני רוק מקוריים באנגלית, שם לב לכך כי המוסיקה חותרת לכיוון של הרוק המערבי העכשווי, וייתכן שגם אינו נטול השפעות של מוסיקה זו. גם הצלחתה של המוסיקה שהלהקה עושה בחוץ לארץ, מעידה על כך.

 

האלבום הראשון של הלהקה הוא בין המושמעים ביותר עתה בארצות הברית [הערה: קשקוש מוחלט; א.ב.] , והוא גם מהווה כרטיס כניסה לטכניקות ההקלטה המשוכללות שבהן משתמשים בארץ בתקופה האחרונה. מנהיג הלהקה, והמוסיקאי שדחף אותה לכיוון זה הוא נגן הבס אודי טמיר. אודי אמנם לא הקים את הלהקה, והוא מספר: "לפני קצת יותר משנתיים, באו דייויד בכר וג'וני שטרן עם הרעיון להקים להקת רוק שתציג על במה יותר מאשר מוסיקה. שתציג שואו שלם הכולל מוסיקה ואת האמת של כל אחד מהאנשים המרכיבים את הקבוצה. הם התחילו לאסוף סביבם נגנים, וכך קמה הלהקה".

 

אודי עצמו הוא יוצא להקה צבאית, והשתתף בלהקה הראשונה של דני ליטאני ויהונתן גפן ("זה הכל בינתיים"). הוא הגיע אל הצמד בכר-שטרן ביחד עם הפסנתרן עדי ווייס, והשניים החלו לכתוב ולעבד עבור הלהקה המתגבשת את החומר הראשון שלה. את הכנר טוני בראואר הביאו מאנגליה, והמתופף דיויד שנן בא הישר משלישיה מאוד מפורסמת שפעלה בעבר בארץ, שלישית מישה סגל (שכללה גם את נגן גיטרת הבאס איתן גידרון, היום בלהקת 'תמוז').

 

השנתיים שעברו עד שהתגבשה הלהקה היו קשות ולעתים מתסכלות. אודי ועדי, בעזרת חבריהם, ישבו וכתבו. החזרות נערכו מבוקר ועד ערב, אבל איש לא עודד ואיש לא דחף לקראת משהו ממשי. את הופעותיה הראשונות ארגנה הלהקה בכוחות עצמה, ולבסוף לאחר מאמצים מרובים מצאה מפיק לתקליטה. האלבום הוקלט באולפני 'קולינור' בניצוחו של הסאונדמן דודי רוזנטל, שהוא היום הדובר הסמוי של הלהקה, ועומד מאחורי הצליל המיוחד שלה.

 

מסתבר שלמוסיקת פופ טובה באנגלית עדיין אין שוק גדול בארץ. למרות הביקורות המצוינות להן זכתה המוסיקה של הלהקה, לא היה לה ביקוש רב בקרב הקהל והמאזינים. תפנית של מאה ושמונים מעלות הביאה לגישה חדשה, ולמעשה להגשמת רעיונם המקורי של ג'וני ודיויד. מוסיקת רוק מתקדם בעברית, החותרת גם למסחריות אך בעיקר היא מקורית, וכמו שהחבר'ה אומרים "מדליקה". את החומר הישראלי של הלהקה כתבו ג'וני שטרן ודיויד בכר, ופזמונם הראשון "יש לי מסיבה בפנים" הושלם רק לאחרונה.

 

להקת 'זינגלה' היא תופעה מרעננת בנוף הצחיח של הפופ הישראלי. מעטים עדיין יודעים על קיומה, אבל אלה המכירים אותה ואת חבריה מקרוב יודעים שיש בה איכות וייחוד. זאת להקה שזקוקה בהחלט לעידוד, על מנת שתוכל לצאת מאלמוניותה ולזכות להצלחה המגיעה לה בצדק".

 

 

---

הכתבה המקורית של להיטון

בנספח לכתבה של 'להיטון' מ-1976 נכתב כך:

"שם הלהקה: שמה המקורי של הלהקה היה צינגלה. בשל פירושים בלתי נאותים שניתנו לשם זה, החליטה הלהקה לשנות את שמה ל'זינגלה'. הלהקה הוקמה בתל אביב בסוף שנת 1973.

הרכב הלהקה: דיויד בכר - זמר ומפוחית פה. ג'וני שטרן - זמר, גיטרה 12 מיתרים. אפרים ברק - גיטרה חשמלית. אודי טמיר - גיטרה באס. עדי וויס - פסנתר פנדר. טוני בראואר - כינור חשמלי. דייויד שנן - תופים. דודי רוזנטל - סאונד.

תקליטונים: יש לי מסיבה בפנים (1976) .
אריכי נגן: זינגלה (1975).
מפיק: יעקב בכר"

 

הכתבה ב'להיטון' חוטאת בכמה אי-דיוקים; הלהקה מעולם לא זכתה להצלחה בחו"ל, למשל. עדויות מספרות על כך שזינגלה קיימה בשנת 1975 מספר הופעות בבית לסין בתל אביב, שזכו להתלהבות יחסית ושמומנו על ידי מנהל אולם 'בית לסין', שאול גרוסברג. מבין מעריצי זינגלה המוקדמים היה גם רמי פורטיס הצעיר, שעוד לא החל את הקריירה שלו כזמר ויוצר. יעקב בכר, המפיק, השיג את התעניינותם של אולפני קולינור המקומיים. ההישג שלו היה החתמה על חוזה עם חברת התקליטים הבינלאומית הגדולה 'דקה' (Decca) באירופה.

 

יעקב מנידור, שעבד בחברת "התקליט חיפה", שלח מכתב לעורכים מוסיקליים ברדיו, בו נכתב בין השאר:

"...הקטעים באלבום העברי מושפעים מקשת רחבה של סגנונות החל ברוק כבד דרך מקצב אפריקאי וכלה בקטעי מוסיקה מתקדמת עם פזילה לעבר מוסיקה קלסית.

הגדרנו בתחילה את המוסיקה כסנונית ראשונה של רוק מתקדם, ואם כי אנו מודעים לנסיונות קודמים של להקות ישראליות (ואמנים בודדים) ליצור ולנגן סגנון מתקדם, אנו משוכנעים כי מבחינת הרכב כלים, טכניקת נגינה ושירה, זו אכן סנונית ראשונה."

 

 

 

---

 

מנחם זילברמן כתב טור משעשע בעיתון 'דבר' (28 מאי 1976), תחת הכותרת 'תעודת עניות דעתי', על הופעה של זינגלה בתל אביב, שכנראה התקיימה על יד חוף הים, ב'כיכר אתרים':

"...היה הפנינג - איננו עוד: ...היה זה יום נאה מאין-כמוהו ונראה ממש כמו תפור להפנינג ויש לך שם אמפיתיאטרון קטן ונחמד המאכלס איזה מאתיים אנשים וכרוכיות וגוזלים, וכולם מחייכים ומסתכלים קצת על השמש וקצת על הבמה וקצת אחד על השני, ועל הבמה עומדת להקת רוקנ'רול בשם 'זינגלה' ומתאכזרת לכלי הנגינה שלה, ומדי פעם עולה איזה משורר צעיר ומדקלם שם את הלב שלו והגוזלים מפריחים בלונים והציירים מציגים את אמנותם בפרהסיה וכל זה מזכיר לי את סאן-פרנציסקו באביב או את אמסטרדם או את החלומות...השבוע חזרתי לכיכר אתרים לראות את ההפנינג מתרחש ואמנם כל האנשים משבוע שעבר היו שם, אבל לא היו רמקולים ולא היו בלונים ולא היו ציירים..."

 

---

 

חורף 76
פופ חם

(כתב: יוסי מר-חיים)

(מתוך הירחון "מושג" שיצא בשנת 1976)

מצא, הופתע, צילם ושלח בדואר: בועז צבר

בחודשי החורף הקרים, דצמבר-ינואר-פברואר-מרץ היתה פעילות חמה באולפני ההקלטה. יצירות פופ רציניות הופקו והוקלטו (בחלקן כבר נמצאות בשוק). באולפני ההקלטה הגדולים 'טריטון' ו'קולינור' דלקו האורות בלילה: האמנים שלום חנוך, דורי בן-זאב, להקת זינגלה, תמוז, שם טוב לוי, כוורת, אריק איינשטיין ועוד עבדו על תקליטים חדשים.

האווירה היתה פעלתנית גם מאחורי הקלעים: חברות תקליטים, וביניהן 'ליטראטון' ו'סי.בי.אס' היו מוכנות להשקיע כספים באמנים שלא תמוד זכו באמון המפיקים המסחריים. ניתן היה לחוש בשינוי מסוים בגישה לתמליל (לתקליטים מצורפים תמלילי הפזמונים – חידוש נאה), לאקוסטיקה של צליל-להקה, ובעניין שיש למקליטים בהצלחת המוצר הסופי.

שיתוף פעולה מוצלח בין המקליטים, המפיקים והאמנים הוא תנאי הכרחי להעלאת איכות התקליט. קשר חיובי נוצר בין אולפן 'טריטון', למשל, לבין להקת 'תמוז' או בין 'קולינור' ללהקת 'זינגלה'. ננסה, איפוא, להמחיש את המצב בתיאור התקליטים שיצאו לאחרונה תוך סקירת דרך העבודה, וזאת מתוך הרגשה ברורה שנעשה צעד משמעותי בקהילה המקומית של הפופ.

להקת 'זינגלה' עבדה למעלה ממאה וחמישים שעות (!) כדי להוציא תקליט מתוחכם, המשתמש בשני סינתיסייזרים, בכינור חשמלי ועוד. התקליט מהווה יצירה שלמה ולא 12 שירים נפרדים, כפי שמקובל בתקליטי פופ ישראליים.

המקליטים, דודי רוזנטל ודני ווב, השתתפו באופן פעיל בהפקה. תרומתם התבטאה בכמה מישורים:

א) השתתפות אקטיבית כנגני סינתיסייזר, וזאת לא משום שאין ל'זינגלה' נגני קלידים, אלא בגלל העובדה שהמקליטים הם בעלי נסיון עשיר ומגוון במכשירים הספציפיים שעמדו לרשות ההקלטה (וכל מכשיר אלקטרוני חדש הוא סיפור בפני עצמו, הדורש התמחות מיוחדת).

ב) בזמן ה'בישול' הסופי של התקליט תרמו המקליטים מנסיונם בדבר האיכות המיוחדת של התקליט והצבע שלו, ופירושו של דבר שלא תמיד ביצעו אוטומטית את הבקשות של המנגנים, אלא שמעו יחד איתם עשרות פעמים כל קטע, הביעו דיעות משלהם וקבעו סטנדרטים.

במקרה זה (ובמקרים אחרים, כפי שעוד נראה להלן) הלהקה עדיין לא יכולה לבצע על בימה את התקליט, בגלל קשיי ציוד ואולי גם מחוסר נסיון בימתי. עם זאת, הזמן הרב שבילתה הלהקה באולפן הביא ליצירת יצירות ספונטניות, שלא תוכננו מראש, וייתכן שמיותר לחזור עליהם על הבמה.

 

סערות רגשיות וחוויות אינטימיות

אלה האמונים על 'מוסיקת מחתרת' יכולים להצביע על השפעות סגנוניות של Yes ושל 'מלך ארגמן'. לדעתי, אין בכך כל פגם. 'זינגלה' עובדת על קטעים ארוכים עם הרבה קטעי-סולו למקלדת, עם קצב כבד המתחלף במעברים ליריים פתאומיים לשירה שקטה ועדינה. חרף הרכב הלהקה – בחלקם יוצאי ארצות אנגלו-סכסיות ובחלקם ישראלים – הצליל הכללי אינו מה שאמור להיקרא 'ישראלי'. השירה היא באנגלית, דבר המאפשר למפיקים פוטנציאליים בחו"ל להתרשם מהלהקה (בשלב זה ברור, לפי לפחות, שהקונספציה האומרת שמוסיקת פופ ישראלית חייבת להיות מושרת בברית אינה תופסת ויש בה קו מחשבה מיושן, הטענות על 'פרובינציאליות' כוחן יפה רק בשעה שהמילים אינן 'יושבות'. אז הדבר באמת נראה מגוחך. אבל במקרים רבים דווקא העברית נשמעת מגוחכת ומודבקת).

החוקיות ברורה. ללא תמיכת משקיע, לא נראה שהלהקה תוכל להתקדם בארץ, בגלל מיעוט ההבנה לסוג זה של מוסיקה. מאזינים שהאזינו לקטעים ברדיו התלהבו מאוד וטענו באוזניי, ש'פרט לגרוניך אין דבר כזה בארץ'.

אולם, קשייה של להקה מסוגה של 'זינגלה', שעדיין לא פרצה את מחסום האמון בינה לבין הקהל הרחב, הם עצומים, עובדה, שקשיי ציוד וארגון 'דופקים' להם את ההופעות החיות. ההבדל בין הופעה על הבימה לבין הקלטה יותר מברור. אודי טמיר – באסיסט, מלחין ו'דובר הלהקה' – סיפר לי שבהזדמנויות שונות על המתיחויות, הסערות הרגשיות והחוויות האינטימיות בהן היתה הלהקה מעורבת בלילות הארוכים בהם הוקלט, 'בושל' ונערך תקליטם הראשון.

קשה ליצור מעורבות רגשית כזאת על הבימה (פרט לאודי טמיר חברים ב'זינגלה': טוני ברוור – כינור חשמלי וגיטרה, אפרים ברק – גיטרה מובילה, דוד שנן – כלי הקשה, עדי ווייס – קלידים, ג'וני שטרן – גיטרה 12 מיתרים, דוד בכר – מפוחית). בארץ טעם שמעתי בהקלטה שילובי כלים ככינור חשמלי, סינתיסייזר ומפוחית בלוז באותו קטע.

מקליטי הלהקה אינם משקיעים עבודה כה רבה מסיבות אלטרואיסטיות דווקא. הנסיון הנרכש בהפקת תקליט מוסיקלי מורכב וחדשני בהקשר המקומי, אינו ניתן לרכישה בשום צורה אחרת, ובעיקר כוונתי לבעיות ההצללה, הבלטת השירה דרך סבך הצלילים הכבדים והתמחות בסגנון שאינו נפוץ בארץ.

צריך להיות מחונן במידה רבה של אופטימיות כדי להאמין שאפשר יהיה לחיות ממוסיקה כזו, או אפילו להשמיע אותה, ללא תמיכה של משקיע או חברת תקליטים.

הערה בסוגריים: נראה לי, שעל הלהקה לפתור את עניין המנהיגות הפנימית. חוסר מנהיגות בלהקה נותן את אותותיו בהופעות חיות ובתחושה של חוסר קו ברור בתקליט. זוהי בעיה אופיינית לגוף מוסיקלי לא מסחרי, הכולל בתוכו אנשים רגישים, בעלי תכונות אינדיוידואליות לא מתפשרות.

(סוף הכתבה של 'מושג')

לחצו להגדלה

 

---

אפרים ברק, הגיטריסט של זינגלה, סיפר בראיון לאתר זה על הרקע הפוליטי והחברתי שהוביל ליצירת המוסיקה של שביעיית זינגלה:

"אחרי מלחמת ששת הימים, היתה לאמנים ויוצרים תקווה לשלום אוניברסלי, שהתנפצה עם פרוץ מלחמת יום כיפור. דוד בכר (שקרא לעצמו דוד חופש) יצא מן המלחמה עם הלם קרב [המשאית בה נסע חטפה פגז, והוא היה היחיד מחבריו ששרד; א.ב.]. דוד שנן איבד את אחיו במלחמה. שני אלה היו הדומיננטיים בלהקה. המוסיקה כפי שהיא נוגנה באותם ימים מקרינה מהאנרגיה שלהם, ובייחוד מדוד חופש, שהמציא את שם הלהקה".

"המשפט שהופיע באלבום - 'בקרוב תסתיים המלחמה על כוכב שבו מוסיקה מנוגנת'
(באנגלית: Soon the war is over on a star where music is playing)
אינו משפט סתמי של דוד חופש ז"ל, שסבל מהלם קרב שלא טופל וגרם בסופו של דבר להתאבדותו. עוד באותם ימים התפלל דוד חופש שהשלום יבוא, והאמין שאפשר להביא את השלום בעזרת מוסיקה, והיה מטיף ולוחם אמיתי למען השלום, עוד לפני ג'ון לנון. 'סעדאת יבוא, ואחריו המלך חוסיין יבואו לירושלים לשלום', היה אומר. האלבום Peace היה הביטוי שלו לכך. ובאמת כעבור זמן קצר לאחר שיצא התקליט, הודיע סעדאת שהוא בא לכנסת. מלבד כל הדיבורים השטותיים הסתמיים על זינגלה וצינגלה, עישונים וכו', אלה היו פני הדברים, הבסיס שמתוכו התהוותה הלהקה".

 

עד סוף 1975 הושלמו ההקלטות לאלבום 'פיס' (Peace): תשעה שירים בשפה האנגלית, שהרכיבו אלבום קונספט מופשט, איכותי ומפתיע, רוק מתקדם קלאסי בהשפעת להקות כמו 'יס', 'ואן דר גראף', סצינת קנטרברי ולהקת ג'נטל ג'ייאנט. הטכנאי דודי רוזנטל הודה בראיון לעיתון 'העיר' מ-1993 כי גדלנו על יס, אמרסון לייק ופאלמר, הטפילד אנד דה נורת', רוברט וואייט, ג'נסיס והחיפושיות כמובן, אבל בעיקר יס. את עיקר המוסיקה כתבו טמיר, ברק ווייס. יעקב בכר, המפיק, התעקש ששמה של הלהקה, זינגלה, לא מגיע מ'צינגלה' אלא מהשורש זינגען, 'לשיר' ביידיש.

 

עדי וייס הקלידן והמעבד עדי וייס בראיון מיוחד לאתר זה:

"כששמעתי את התקליט של זינגלה, אמרתי לעצמי 'זה לא אני'. הרגשתי לא רק אכזבה, אלא גם התנערות. הייתי אז כבר מחוץ ללהקה. הם [אנשי חברת 'התקליט חיפה'; א.ב.] הפכו את כל הסדר, המיקס היה רע, הכל נשמע נורא ואיום. מה שבאמת הפריע לי זה שלא נתנו לנו לעשות מיקסים כמו שצריך.
ההקלטה הגולמית יצאה מהידיים שלנו לגמרי לקראת הסוף. העבירו את עבודת העריכה לאיש מקצוע שלא הכיר את האלבום, כדי להציל כמה גרושים מהסיפור הזה, אחרי ביטול העיסקה עם Decca. כמובן שהכל התבלגן לגמרי".

חשוב להדגיש את הנקודה של וייס: תקליט הויניל המקורי הוא למעשה בלגן איום ונורא, תוצאה של עריכה רשלנית. הסידור הנכון של הקטעים בוצע לראשונה רק במהדורת הדיסק של 1993.

הלהקה התכוננה לצאת לסיבוב הופעות אירופאי בחסות הלייבל 'דקה' (Decca), אלא שהאלבום לא הלהיב אותה. לרוע המזל, גם לקה נשיא החברה בהתקף לב, ובהיעדר גיבוי אישי ממנו, הושעה הפרוייקט לנצח.

עדי וייס מסביר בדיעבד:

"הם ציפו למשהו אחר, הרבה יותר קומוניקטיבי, פחות מופשט או מתקדם. בגלל זה הם פשוט ירדו מהפרוייקט והפילו את החוזה. מה שנחמד היה שעשינו מה שרצינו, בסופו של דבר. היינו כל כך שלמים עם עצמנו שלא עסקנו בספקולציות, בתוצאות הסופיות, בתוכניות לעתיד, בחוזים ובחתימה עם Decca, כך שלא התאכזבנו שהחוזה נפל. היינו מאוד מאושרים אם זה היה קורה, אבל לא התעסקנו בזה אלא באגו-טריפ של העשייה הזו. זה מילא אותנו, ולא היה לנו אכפת למה זה יוביל. לא ממש תיקשרנו עם העולם החיצון. היינו אנרכיסטיים ונהנינו מזה".

 

עטיפת האלבום Peace של זינגלה

בראיון מיוחד לאתר זה מספר טוני בראואר: "הזכרונות שלי מאותה תקופה היו טובים ברובם: עישננו הרבה חשיש, עשינו הרבה חיים. אמנם יש הרבה דברים שאני לא אוהב באיכות ההקלטה, מילות השירים היו מביכות, ציור העטיפה הוא מהמכוערים שאי פעם הופצו, עדיין חייבים לי כסף על תמלוגים ומכירות, אבל הנגינה היתה טובה. ההרפתקה הזו לא יכלה להגיע יותר רחוק ממה שהגיעה, בהתחשב במגבלות התקופה". טוני היה גם חבר להקת 'ברוש' לתקופה קצרה, לפני שנסע. להקת ברוש עשתה מוסיקה אינסטרומנטלית מצוינת, הופיעה בין השאר בתכנית הטלוויזיה 'זהו זה', אך לא הצליחה להקליט אלבום מלא.

 

וייס: "אני זוכר שנורא לא רצינו שישוו אותנו לכוורת, למשל. אנחנו רצינו להיות מורכבים, לעשות רוק מופשט, לא רק מתקדם. מאוד חשוב היה לנו הנפח, המשקל, המסה. בגלל זה גם נדפקנו: אם היינו מגישים לחברת Decca את המוצר הקונבנציונלי שהם ציפו מאיתנו, אז לא היינו נופלים. וויתרו עלינו בגלל שהגשנו להם מוצר שהיה יומרני מדי ומלא הגשמה עצמית פרטית שלנו".

 

וייס מודה שזינגלה היתה משהו מיוחד: "אנחנו היינו עסוקים באגו-טריפ שלנו, היינו מסטולים לגמרי. הקלטנו באולפן בשעות מטורפות: נכנסים באחת עשרה בלילה ויוצאים בשמונה בבוקר. המון זמן אולפן, אינסוף, בשקט היה לנו 1000 שעות אולפן (בלי מיקס), חלקן גנובות, ובורחים משם לפני שנכנסה המנקה בבוקר. נכנסנו מחופפים, וזה היה אגו-טריפ אחד לאחד. לכן חלק מהדברים שיצאו בסופו של דבר לא היו מתוכננים. אולי בגלל זה כעסו עלינו על שכל כך הרבה זמן אולפן נוצל 'לשווא' והאולפן היה קצת הרוס אחרי שהיינו ישנים שם לילות שלמים. זה סיפור קלאסי של שנות השבעים, של הרוק המתקדם והפסיכדליה. היינו פסיכים לגמרי".

להקת זינגלה לצד מאיר פנינגשטיין מלהקת 'כוורת', באחת מהופעותיה

 

---

כאמור, האלבום הראשון של זינגלה היה כשלון מסחרי בתקופתו. בלית ברירה החליטו שטרן ובכר ש'חוזרים למקורות', דהיינו לשפה העברית ולשוק המקומי. עדי וייס, שהתנגד לכיוון הזה, פרש. הלהקה החלה לעבוד על חומר מקורי בעברית והוחתמה בחברת 'התקליט' הישראלית. בין השנים 1976-77 הקליטו שלושה קטעים חדשים בעברי שנשלחו גם הם לתחנות הרדיו ואף הושמעו בקול ישראל, בתכנית 'מי מפחד מפופ מתקדם?' של שמירה אימבר.

 

זינגלה בהופעה, 4 אוק' 1979
מועדון הגל החדש בתל אביב
לחץ להגדלת הפוסטר

החומר העברי נופל ברמתו מהאנגלי, וזאת משתי סיבות עיקריות: חברי הלהקה היו מאוכזבים מאוד מסגירת חלון ההזדמנויות האירופאי, וניסו לכוון נמוך יותר אל טעמו של הקהל הישראלי. אחד הפזמונים, לדוגמה, כולל את המשפט הבלתי נשכח "למה לא זכיתי בפיס?". ללא ספק שינוי רדיקלי מהאלבום הראשון.

כאשר התקווה לקריירה בינלאומית נגוזה סופית, הלהקה נאלצה להוציא את האלבום האנגלי ב-1977 בהפצה מקומית, ובמהדורה מוגבלת. אדר אבישר מסביר את הכישלון המסחרי של התקליט:

הטקסטים באנגלית והסגנון המוסיקלי המורכב הרתיעו את עורכי התוכניות המוסיקליות ברדיו. אני, שהייתי אז עורך מוסיקלי בגלי צה"ל, השמעתי את היצירה בתוכנית 'לא רוצים לישון', וחטפתי נזיפה.

האלבום 'פיס' ("Peace") הפך מאז לפריט אספנים יקר-ערך ברחבי העולם. חברי הלהקה העידו כי זכרונותיהם האישיים ממלחמת יום הכיפורים היוו את עיקר ההשראה למילות השירים.

 

כפי שקרה ללהקות רבות באותה תקופה (סוף שנות השבעים וסוף תור הזהב של הרוק המתקדם), הכל החל להתפרק. וייס, כאמור, פרש עוד קודם, מחלוקת פרצה על רקע ההקלטות והמיקסים לאלבום השני בעברית (שמעולם לא ראה אור), ואילו יוני שטרן ואודי טמיר החלו להראות סימנים של חזרה בתשובה. זה הספיק ללהקה בשביל להתמוסס.

 

בראואר: "לא היה מספיק קהל בישראל בשביל להחזיק את הלהקה בחיים. במדינה כל כך קטנה, האחוז מהאוכלוסייה שיכול לתמוך במוסיקה כזאת היה פשוט קטן מדי". אחרי הכשלונות, האכזבות, המריבות והתגובה הציבורית האדישה, ב-1980 להקת זינגלה כבר לא היתה קיימת יותר.

 

הפירוק והמורשת

ככל הידוע, זה מה שאירע לחברי הלהקה מאז הפירוק: שטרן וטמיר הפכו לחרדים; טמיר עוסק במוסיקה באפיקים דתיים-חרדיים בלבד, עובד ומשדר ברדיו חרדי-פיראטי. אפרים ברק מתגורר במצפה עמוקה בגליל העליון, מחזיק אולפן הקלטות מקצועי בשם 'אולפני עמוקה' וצימר כפרי עם אשתו רונית. ברק וטמיר הוציאו ב-2008 אלבום עצמאי נוסף באנגלית וקראו לו 'זינגלה - דה ברייט סייד' (The Bright Side), למרות שרוב חברי הלהקה לא היו מעורבים בפרויקט. האלבום מ-2008 אינו מגובש ואיכותי כמו זה משנות ה-70, ולכן נכשל אמנותית וביקורתית, מלבד הכישלון המסחרי הצפוי.

טוני בראואר היה חבר להקת 'ברוש' לתקופה קצרה, ואז נסע לארה"ב ללמוד מוסיקה בבוסטון. בסוף עבר למדינת ניו-יורק, שם הוא גר כבר למעלה מ-20 שנה ולא מתכוון לחזור לישראל. בראואר עוסק במוסיקה כתחביב צדדי.
עדי וייס גר ברמת-גן, משחק, מנגן ומלמד תיאטרון ומוסיקה.
דיויד שאנן הפך לכוורן-דבורים אלמוני.
דיויד בכר (דוד חופש) התמכר לסמים והתאבד ב-9 באפריל 1993.
ג'וני שטרן, שכאמור התחרד, שינה את שמו (יונתן רפאל שטרן) והקליט מוסיקה חסידית, נפטר בסוף מרס 2012, ככל הנראה ממחלה קשה.

 

באפריל 1993 העביר הלייבל העצמאי 'ג'אז באוזן' של 'האוזן השלישית' בתל אביב את האלבום לפורמט דיגיטלי, לראשונה. הדיסק של 'האוזן' הופץ במהדורה בינלאומית מיוחדת, ובה שישה בונוסים: שירים בעברית, שלא הופיעו בתקליט המקורי, ושהועברו ישירות מתוך תקליטוני-השדרים המקוריים מסוף שנות השבעים.
שמות הבונוסים במהדורת הדיסק המורחב:

• "למה לא זכיתי בפיס" (1974);
• "יהיה בסדר"
• "בראשית"
• "טוב להיות יחד"
• "מסיבה בפנים"
• "טוסטוס ירוק בדרך לאסיה"

חמישה מתוך ששת השירים הוקלטו בשנת 1976. בסך הכל הודפסו 750 עותקים ממהדורה ראשונה זו.

 

הקרדיט על הרימסטר של זינגלה מגיע לקובי נעים מאולפני SDL לצידם של טל כץ, רונן הופמן, עליזה חיון (עיצוב עטיפה חדש), אלי חיון, יוסף קופולוביץ' - עבור 'האוזן השלישית'.

 

וייס: "הדיסק הוא עותק של סרט רבע אינץ' שהיה אצל אפרים ברק בבית. תקליט הויניל נעשה כמובן על פי המאסטר, אבל המאסטר נעלם, הלך לאיבוד. הדיסק לא נשמע הכי טוב כי הוא בעצם סרט ישן שעשו לו עותק. אפרים היה היחיד ששמר את הרבע-אינץ' שלו. אם היה זורק את הטייפ הזה, אז לא היה נשאר כלום מזינגלה היום".

 

עוול היסטורי נוסף שתוקן בהוצאות המאוחרות הוא סדר הקטעים באלבום Peace (בהוצאה המקורית התהפכו צד א' וב'), אך איכות הצליל נותרה בינונית. לאחר שאזלו כל העותקים מן ההדפסה הראשונה, יוצרה הדפסה נוספת, עם עטיפה משופרת בסגנון 'תקליט ויניל מיניאטורי' (Miniature Vinyl או בקיצור Mini-LP). מהדורה מוגבלת זו יצאה לאור בפברואר 2002 באלף עותקים, שוב בהפקת 'האוזן השלישית'. ב-2015 יצא לאור שוב התקליט של זינגלה, הפעם בגרסת ויניל (vinyl) אותנטית, בעיקר לאספנים.

 

יואב קוטנר עשה עם זינגלה חסד כשהכניס אותה לפנתאון הרוק העברי בסדרה התעודית החשובה 'סוף עונת התפוזים'. קוטנר הקדיש לה זמן-שידור נרחב יחסית, בפרק 'קצת אחרת' שעסק ברוק המתקדם הישראלי. קוטנר התייחס בהרחבה להקשר הפוליטי-חברתי של הלם יום כיפור, נפגעי המלחמה והקשר שבין חזית הטנקים בחצי האי סיני ובין המוסיקה עצמה. הלהקה זכתה להתייחסות אוהדת בספר 'רוק מתקדם' (2005, הוצאת מפה) מאת אורי ברייטמן, כותב דף זה. כמו כן, ד"ר אמיר מזור כתב על זינגלה במגזין 'זמן ישראל'.

 

עד היום זוכה הלהקה לשבחים ברחבי קבוצות דיון באינטרנט, כמו למשל עמוד זינגלה באתר ארכיוני הפרוג. יצירת המופת הקטנה שלהם היא אחת מפיסות הרוק המתקדם היחידות שיצאו מן המזרח התיכון בשלושים השנה האחרונות, והיא עומדת בכבוד בסטנדרטים הגבוהים של הזירה הבינלאומית. בגלל העובדה שהשירים נכתבו באנגלית, קל ללהקה לצבור מעריצים מזדמנים ברחבי העולם, בעיקר ממדינות כמו ארה"ב, אנגליה, איטליה, צרפת וגרמניה.

 

לטענת אפרים ברק, חברי להקת זינגלה מעולם לא קיבלו אגורה אחת על מכירות האלבום. למרות בקשות חוזרות ונשנות של חברי הלהקה, טרם קיבלו דו"ח מכירות עבור השנים 1976-2007. לכן אנשי זינגלה כלל לא יודעים כמה עותקים של האלבום נמכרו ברחבי העולם. המספר נותר בלתי-ידוע, למרות שעשרות חנויות באירופה, ארה"ב ואפילו במזרח הרחוק מחזיקות את זינגלה במלאי. כאשר פנה ברק אל דב זעירא (הבעלים של חברת "התקליט"), לא קיבל תשובה מספקת. המוסיקאים שקלו תביעה משפטית כדי לקבל את התמלוגים המגיעים להם, אך ככל הידוע, התביעה לא הוגשה עד היום.

 

בעמוד זה תוכלו לעיין בגלריית תמונות נדירה של זינגלה (באדיבותו של הכנר והמלחין טוני בראואר, שחי כיום בארה''ב) ולהאזין לקטעים קצרים ונבחרים מן האלבום, שאותו ניתן להשיג ברשת 'האוזן השלישית' בתל-אביב (רח' קינג ג'ורג'), ירושלים וחיפה. ניתן להוריד את האלבום הדיגיטלי בתשלום דרך חנות iTunes של אפל.
תוכלו להתרשם מן העטיפה הפנימית של האלבום, ציור מאת צבי גרא, מטאפורה אמנותית למסע מוסיקלי עם סנדלים.