| |
למה לא סיפרת לי? ראיון עם שלמה גרוניך לרגל ההוצאה המחודשת של אלבומו הראשון משנת 1971 מגיש ומראיין: נועם פיינהולץ שודר בגלי צה"ל (27.12.03) תימלל וערך: אורי ברייטמן (פברואר 2005) לפני קצת יותר משלושים שנה, בשנת 1971, שלמה גרוניך הוציא את אלבום הבכורה שלו, התקליט "למה לא סיפרת לי". גרוניך, אז בסך הכל בן 22, יצר אלבום מורכב מאוד, מגוון מאוד, מאוד לא שגרתי, יש יאמרו אפילו יומרני אבל בעיקר אלבום יפהפה, שהפך לאבן-דרך במוסיקה הישראלית. החודש, שלושים שנה אחרי, האלבום יצא שוב על דיסק, במהדורה מחודשת ומשופרת, כולל כמה הפתעות בסוף. בשעה הקרובה אנחנו נשמע את האלבום הזה ביחד עם שלמה גרוניך, שנמצא איתנו באולפן, שלום שלמה. (שלמה: שלום!). תיכף נספר את כל הסיפורים הפרועים והמיוחדים שמסתתרים מאחורי האלבום הזה. (השיר הפותח, "אל נא תלך", מושמע במלואו) נועם: שלמה, אני מבין שבמשך שנים אתה בכלל לא שמעת את האלבום הזה. שלמה: נכון, אני מיעטתי בהאזנה לו. ואני אגלה סוד - מאז שהוא יצא במהדורה מחודשת, לא שמעתי אותו בכלל. אני מקשיב עכשיו לאיכות (הצליל) וזה פשוט מדהים העבודה שנעשתה פה. כל הפקת האלבום הנוכחי נעשתה בשנת 2003 בלי התערבותי בכלל. אלו אנשים טובים שעשו את העבודה בלעדיי - רק קיבלו אישור ממני. ואני נרגש, מזיע וחווה-מחדש את החוויה. זה כמו סיאנס - להעלות נשמה מלפני שלושים ומשהו שנה. זהו כמו הקול של הילד של עצמי. זה יצור אחר, אבל זה בכל זאת אני, וזה חותך אותי מבפנים. נועם: אבל איך אתה מסביר את זה - אמן מוציא דיסק ואז זורק אותו הצידה, מתנתק? זה מפחיד אותך? שלמה: רוב הדברים שאני עושה, אני לא כל כך יושב ומקשיב להם אחר כך. אני גומר את מה שאני עושה ואני הולך הלאה. אין לי זמן להתרפק. תמיד בהאזנה גם לומדים דברים ואתה משתכלל מעצם ההאזנה לעצמך, אבל אני לא מאזין לדברים שאני עושה כל כך. ובמיוחד לאלבום כזה, שבו נחשפתי עד למערומי-נפשי טוטאלית, אז זה לא קל. נועם: אנחנו עוד נגיע לקטעים החשופים באמת, אבל השיר הפותח מבוסס על יצירה של באך, פרלוד מספר 1 בדו-מז'ור. יוצר צעיר מתחיל עם וריאציה שלו למוסיקה קלאסית - מה, זו אמירה כזאת, "אני מוסיקאי רציני, לא אחד שסתם עושה רעש"? שלמה: נראה לך שבגיל 22 אני ידעתי מה זו אמירה בכלל? לא ידעתי עוד איך מדברים, אתה יודע. הכל היה כל כך חושי ולא דרך ה'רציו' ואינסטינקטיבית. אין שום כוונה נסתרת או לא נסתרת מאחורי סדר האלבום, הצלילים שבאלבום, אופן השירה - שום דבר. זה פשוט הילד ההוא, שלמה, בשנת 1971, כמו שהרגיש, מה שהרגיש, ושהסכימו ללכת איתי אז בעניין כזה הרפתקני. נועם: אתה אומר 'הילד הזה', והשיר השני באלבום, 'ברחוב שלנו', הוא מעין שיר ילדים בעצם. שלמה: הוא בעצם שיר ילדים שכתבתי אותו, אם אני זוכר - נורית זרחי המילים - נדמה לי שכתבתי אותו עבור חווה אלברשטיין. השיר נופה מן האלבום שלה. חבקתי אותו בעצמי וביצעתי אותו. (השיר השני, 'ברחוב שלנו', מושמע במלואו) נועם: מיד אחרי השיר הקליל והשמח הזה מגיע אחד השירים היותר-זועמים והאפלים באלבום הזה, 'אני נגעל מהעולם'. זה השם שלו. מה עומד מאחורי הכותרת הזאת? שלמה: זו היתה תקופה מאוד קשה בשבילי. תקופה 'שחורה' - ככה הגדרתי אותה כל השנים. אני נישאתי בגיל צעיר במין אקט ילדותי כזה, לא אחראי, עם מי שהיתה חברתו של מרטין זוסמן, שאחראי לחלק מהטקסטים פה באלבום. זה היה לא מוצלח, בלשון המעטה. נפרדנו. בגיל 22 אני כבר נפרד - אני לא מספיק להיבנות וכבר נהרס. העולם הפחיד אותי אז, ברגעים ההם זה היה קשה מאוד. אתה יודע, לדבר על האלבום הזה זה לאלץ את כל מי שמאזין לי עכשיו להיכנס לאינטימיות שהיום בעידן הרייטינג אין לזה הצדקה, להמיית-הלב הילדותית, כל החרדות שעברתי אז. נועם: אתה מתחרט על החשיפה הזאת אז? שלמה: לא, אני לא מתחרט על כלום. נועם: טוב, אז בוא נשמע את 'אני נגעל מהעולם'. רק נצטט את המשפט הראשון, שישימו לב: "אני נגעל מהעולם, העולם מגעיל אותי, תסתכלו עליו ועל הצורה שלו, אך בעצם אולי אני מגעיל אותו". (השיר השלישי, 'אני נגעל מן העולם', מושמע במלואו) נועם: שלמה, חוץ מהשירים מופיעים בדיסק גם כמה קטעים אינסטרומנטליים, אחד מהם הוא 'לנשום עמוק' שתיכף נשמע. אחיך, אילן גרוניך, ניגן איתך שם בכינור. ניגנתם הרבה ביחד, אתה ואחיך? שלמה: לא הרבה ביחד, לא. גם בשיר ששמענו זה עתה, רביעיית המיתרים היא רביעייה שאילן אירגן עם עוד חברים טובים. אילן כנר גדול, כבר הרבה שנים חי בברלין [פרופסור למוסיקה באוניברסיטת UDK ברלין], אני מתגעגע אליו, הוא מוסיקאי ענק. כשעשיתי את האלבום הזה, כתבתי דברים וביקשתי ממנו להצטרף והוא נעתר בשמחה. נועם: בכלל הייתם בית מוסיקלי כזה. אבא שלך, אוטו גרוניך, היה מורה למוסיקה. שלמה: מורה לזימרה, מוסיקה, ניגן על מספר כלים, לאו דווקא על פסנתר. בית מוסיקלי, כן. נועם: הייתם מנגנים ביחד בערבים, או שלא זו היתה האווירה? שלמה: לא מהסוג הזה של מוסיקאים. היינו אבא מוסיקאי, וכולם "נועדו" להיות מוסיקאים בלי שיבחרו בעצם, מפני שזה נבחר בשבילם. אז אילן (ניגן) כינור, שלמה (ניגן) פסנתר מגיל צעיר, וירון שכבר איננו [נהרג בפרוץ מלחמת יום כיפור] ניגן חצוצרה. נועם: אז בוא נשמע את שיתוף הפעולה המשפחתי הזה - אתה על הפסנתר, אילן על הכינור. (השיר הרביעי, 'לנשום עמוק', מושמע במלואו) נועם: לנשום עמוק. כמו שכבר אמרנו, האלבום הזה, 'למה לא סיפרת לי', יצא עכשיו במהדורה חדשה לחנויות בחברת 'פונוקול'. בחוברת מצורפות ביקורות מהעיתונות הישראלית של שנות השבעים, אז הנה כמה ציטוטים נבחרים: "אלבום מעניין, מעביר צמרמורת...גרוניך הגאון המוסיקלי התורן הוא מלחין, מעבד, זמר, זועק ומיילל נועז שכמותו לא שמענו עדיין מתוצרת מקומית...לעתים נדירות מצליח מישהו רק בגלל המוסיקה שלו - מקרה כזה הוא שלמה גרוניך"; ומצד שני, גם ביקורות קצת פחות מפרגנות: "הוא עושה הרבה מאוד רעש, יותר מדי. אדם צעיר נוטה לצאת לעתים ולומר בפומבי בקול רם 'ראו אני גאון', הוא לא מוכן לחכות עד שמישהו יבוא ויאמר זאת עליו...שלמה גרוניך, בחור עם קול דק ויומרות עצומות. התקליט נשמע כמו שביבי מעבדה של מישהו המנסה להידמות למישהו אחר. אולי כאשר יתחיל לעשות דברים בשמו ולא לחקות אחרים, וכאשר ימצא זמר בעל קול ערב משלו לביצוע יצירותיו, יהיה אפשר לעמוד בזה". אז אלה הביקורות. נפגעת? הוחמאת מאלו שקראו לך גאון? איך התמודדת אז עם הביקורות הללו? שלמה: גם וגם. גם הוחמאתי - עם המילה 'גאון' יש לי קצת בעיה, אבל כשהחמיאו לי ואמרו לי שאוהבים ונהנו אז אהבתי. ואלו שקטלו - שנאתי. כעסתי נורא, אני זוכר. וזה לא דבר שכל כך...הוא קצת נהייה קהה עם השנים, אבל זה כואב. כשמישהו מרשה לעצמו לשבת בבית, אחרי שאתה שופך את נשמתך (ואתה שומע עד כמה נשפכה פה הנשמה), יושב וקוטל בלי אחריות - אני מרשה לעצמי לומר - זה פוגע וכואב. ואתה כועס, וזה מה שהרגשתי. נועם: אז בוא נעזוב את המבקרים בצד, ניגש לשיר הבא באלבום, שנקרא "אלוהים למה". שיר על ילד שאיבד את הוריו. לפני שנדבר עליו, נשמע אותו - אחד השירים היותר-מצמררים באלבום הזה, לדעתי. (השיר החמישי, 'אלוהים למה', מושמע במלואו) נועם: אלוהים למה. כמו שאמרנו - שיר על ילד שאיבד את ההורים שלו. שלמה, אתה כתבת את המילים לשיר הזה אבל ההורים שלך היו עדיין בחיים. שלמה: כן, זה מה שמטורף. יא אללה - הרגתי אותם בשיר. נועם: הם נעלבו? כעסו? מה היו התגובות? שלמה: אתה יודע מה, לא דיברנו על זה אף פעם. אולי הם לא האזינו לזה אפילו, ובוא נדבר בשקט שהם לא ישמעו. אבא כבר לא יכול לשמוע, אמא יכולה לשמוע. אני לא יודע - זה כנראה עובר על כל אחד מאיתנו בשלב מסוים באיזה חלום או בסיוט שזה קורה - אנחנו מתנקמים בהורינו האהובים. אבל ללכת עד כדי כך זה רחוק באמת. זה גם מעיד על התקופה: אני גם אומר שם "אלוהים, למה בחרת דווקא עכשיו את הזמן בשבילי להבין, לפחד". זו היתה תקופה שבה נחשפתי לעולם, שבקעתי מהביצה כמו אפרוח מפוחד שבא מהפרובינציה חדרה, דרך 'הדסים' אל עיר הגדולה, עם כל המהומה והבלגן, וסדום ועמורה, וסמים ובחורות - אל ממלכת ה'לבד'. להיות לבד עם עצמך, אחראי. פחד אלוהים, פחד אלוהים! נועם: המוסיקה היא התראפיה או חלק מהמחלה, במקרה הזה? שלמה: גם וגם. המוסיקה היא אני, אני המוסיקה. אפרופו - חלק ממה שקודם אמרת לגבי ההוא שכתב 'שביבי מעבדה', שאני זוכר את השם שלו, זאב רב-נוף ז"ל, בדבר הביקורת שציטטת, שאמר "כשהוא יפסיק לגנוב מאחרים הוא יהיה הוא עצמו", כי כן - זו היתה תקופה של חיפושים. ילד שמחפש את עצמו, ומשתמש אולי גם בחיקוי בשביל למצוא את עצמו. למרות שאני לא יודע את מי חיקיתי. אני לא מזהה את ההשפעות. הייתי בתקופה ההיא מאזין הרבה ל'חיפושיות' (הביטלס), אבל חוץ מהסאונד של הבס לא שומעים את הביטלס אצלי. הכל עבר דרכי ועבר עיבוד. זה לא דבר חריג. שומעים מבליל הצלילים הזה, הילדותיים, הראשוניים, הבוסר - משם צמח המוסיקאי של היום. נועם: אז בוא נשמע את השיר שאתה רץ איתו עד היום. השיר הראשון שלך ששודר ברדיו, אולי הלהיט הכי גדול מהאלבום הזה - 'רוזה מרציפן'. (השיר השביעי, 'אלוהים למה', מושמע במלואו) (התוכנית התייחסה אחר כך לשיר השישי, Sitting Alone, אך לא התייחסה לקטעים הבאים: She's Gone, קצת אחרי, אבינו מלכנו;) נועם: רוזה מרציפן, שיר ילדים קצת 'ספוקי'. בדרך כלל, כשיוצאים אלבומים ישנים בהוצאות מחודשות, חברת התקליטים מוסיפה כמה בונוסים בסוף למעריצים השרופים. אז קודם כל, לפני כל שיר בחוברת, יש הקדמה ודברי-הסבר שאתה כתבת, שלמה, לכל שיר - מקשר אותם להיסטוריה. וההפתעה הגדולה באלבום הזה - הקלטות נדירות מתוך תסכית-רדיו ששודר בשנת 1972 בגלי צה"ל. ספר לנו על התסכית הזה. שלמה: זו היתה הגרסה הראשונה ליצירה 'אמריקה' (באנגלית: Amerika עם K). יורם פורת, שהיום קורא לעצמו יורם לוי-פורת, כתב תסכית רדיו ששודר כאן בגלי צה"ל. יורם פנה אליי כי הוא שמע כמה דברים שעשיתי והטירוף מצא חן בעיניו. אם תכיר אותו, תבין למה טירוף מוצא חן בעיניו. כתבתי את המוסיקה והקלטנו את הכל פה, באולפן הזה שאני יושב בו עכשיו. נועם: נראה אותו דבר, האולפן? שלמה: משום מה, לא. אני חושב שאז הוא נראה יותר דלוח. נועם: תודה. שלמה: בבקשה. השתתפו בזה כל מיני אנשים גדולי-שם כמו שלמה ניצן ועוד שחקנים אחרים. המוסיקה נכתבה ונעשתה כאן. נועם: ואחר כך זה הפך לאופרת-רוק, מחזמר. שלמה: נכון, אחר כך, באמריקה, כשיורם נסע לאמריקה ואני באתי לאמריקה, זה הפך למחזמר שעלה על במות לא-גדולות כמו שמגיע לו, אבל גדולות - כמו קנדי-סנטר בשנת 1977 וסנטה-פה בשנת 1979 עם אנשים ידועי-שם. והיום זה שוכב במגירות כמחזמר רב-עוצמה ורב-מוסיקה. נועם: אתה שמעת את ההקלטות האלה מאז 1972? שלמה: כן, את אלה הרשיתי לעצמי לשמוע, ואפילו קצת לעזור בבחירת הקטעים, כי נכתבו המון קטעים קצרים לתסכית 'אמריקה', והיה פשוט צריך לבחור אילו קטעים לשים. ואז פנו ליורם פורת שייתן להם שמות, והוא נתן להם שמות שאני אפילו לא יודע מהם. נועם: אז בוא נשמע קטע אחד - השם שלו באמת ארוך - "פסל החירות אוחז בחרב המתהפכת", ששודר במקור בגלי צה"ל. (קטע קצר מתוך 'אמריקה' מושמע בתוכנית) נועם: נחזור לאלבום המקורי. שיר באנגלית - Sitting Alone. יש עוד שיר באנגלית באלבום - She's Gone. היתה לך איזושהי מחשבה לפרוץ לחו"ל באותה תקופה? שלמה: לא. (צוחק) נועם: ואיפהשו לאורך הדרך? שלמה: כן, היו לי מחשבות. הרבה אמרו לי, הרבה אומרים לי 'אתה לא מתאים לפה, אתה מתאים לשם', לפעמים אני חושב את זה בעצמי. נועם: כי מה? שלמה: בוא לא ניכנס לזה, בוא נתעסק באלבום שלנו, לא במשאלות-לב. אני לא מצטער על זה שאני לא חי בחו"ל. זה בכל זאת בחירה שלי, להיות כאן בביצה הזאת, עם מה שיש פה. אני ממש מרגיש באופן מוזר ובלתי-הגיוני שייך למקום הזה ורוצה להיות רק בו - בינתיים. וכך גם אז. האנגלית שמצוייה באלבום הזה היא בגלל החברות הקרובה שלי עם מרטין זוסמן שהוא ואחיו כתבו את הטקסטים באנגלית. אנגלית היה משהו שדיברתי הרבה בימים האלה, בגלל שמרטין ואני ממש היינו חברים טובים. וגם הדאווין של קצת להיות בישראל ולהיות הביטלס החמישי ולהיות באנגליה ובאמריקה. אני זוכר שהייתי מתחיל עם בחורות ב'הדסים' כשהייתי אומר כל מיני דברים באנגלית והחברים שלי אמרו 'הוא באנגליה' והבחורות אמרו 'באמת?'. זה מין דאווין כזה, אבל גם מהקשר שלי עם מרטין. אני זוכר שהשיר Sitting Alone היה במצעד השנתי של גלי צה"ל. זה ממש הפתיע אותי שהשיר הזה נכנס לאיזשהו מצעד, אבל זה קרה. נועם: אז בוא נשמע, באמת שיר יפהפה. (מושמע השיר השישי Sitting Alone אך לא במלואו) נועם: כבר אמרנו שהאלבום הזה מאוד חושפני, מאוד פרוע. עכשיו אנחנו מגיעים לקטע המטורף-באמת - שיר הנושא של התקליט, 'למה לא סיפרת לי'. יש הרבה סיפורים על מה שקרה שם באולפן ההקלטות. רגע לפני שנשמע את הגרסה שלך, שלמה, בוא נשמע קטע קצר מהשיר הזה. רק נזהיר - הקטע הבא אינו מיועד לבעלי לב חלש. (מושמע קטע מתוך 'למה לא סיפרת לי', קטע 11 באלבום) נועם: שלמה גרוניך, הבמה שלך. מה קרה שם באולפן? שלמה: לא יודע עד כמה לדבר פה עכשיו בכלל....אהה...טריפ! הבן-אדם בטריפ. זה קטע שהתחיל כקטע מאולתר. ישבתי ליד הפסנתר מוכן להקלטת הנגינה לשיר הבא, והתחלתי ככה לשחק עם הפסנתר. ריצ'רד, הטכנאי מאנגליה, מקליט ואני לא ידעתי שהוא מקליט. ואז אמרתי לו "o.k., I'm ready" אז הוא אומר לי "It's running" (זה רץ). אז אמרתי לו "?Fuck you, why didn't you tell me". ורק אחר כך, מאוחר יותר, כשחשבנו על שם האלבום, בחרתי במשפט הזה, 'למה לא סיפרת לי', כשם שהולם את הרגע הזה של שלמה ושל האווירה של התקליט הזה. והתחיל טריפ - טריפ של בכי, צרחות, צחוקים, דפיקות על הפסנתר - כל התחושות של הילד ההוא יצאו החוצה באופן ישיר וקיצוני. לידי ישב רוני בראון [כיום מנכ"ל הליקון]. בסוף ההקלטה, כשאני נופל על הפסנתר אחרי שאני צועק איזה שבעים פעם "פאק, פאק, פאק". הפכנו את זה, ולא שומעים 'פאק' בתקליט - אלא 'קאפ', 'קאפ'. ריצ'רד פשוט הפך את ההקלטה. אחרי שאני מכה על הפסנתר וצורח את הקללה ונופל על הפסנתר מוכה וחבול - רוני הוא זה שאומר 'סטופ' (עצור) ושומעים את ההקלטה. תשמע, הייתי בתקופה לא טובה. הייתי לבד, עזבה אותי האישה, והוצאתי את הכל פה. נועם: שלושים שנה אחרי, אתה הרבה יותר רגוע ונינוח. שלמה: אחרי הרבה יותר רגוע ונינוח, אבל אתה יודע - זה מזעזע אותך מבפנים. נועם: בוא, כדי לקבל קצת פרספקטיבה, נשמע דווקא שיר מהאלבום האחרון שלך, שיר הנושא 'בדרך אל האור'. אולי הוא ממחיש בצורה הכי טובה את ההבדל בין גרוניך של פעם לגרוניך של היום. שלמה: רק תראה את הדמיון, לפחות בשם - התקליט ההוא היה תקליט בתקופה החשוכה. 'בדרך אל האור' זה אומר שאני עדיין בתקופה חשוכה, אבל בגלגול אחר של חושך שלי, שאז כתבתי את 'בדרך אל האור' כי אז ידעתי שהאור יגיע, ואכן הוא הגיע. נועם: בדרך אל האור, מהאלבום האחרון. (מושמע השיר החדש 'בדרך אל האור', שאינו קשור ל'למה לא סיפרת לי') נועם: אז זה שלמה גרוניך מודל 2003. אתה מתגעגע לגרוניך המוטרף של שנות השבעים? שלמה: באיזשהו מקום - כן. אני מסמפט את הבחור ההוא. האנרגיות המוטרפות שעדיין משקעים מהם וזרמים מהם מצויים בי, פחתו בהרבה, כאילו נרגעו. יש משהו מאתגר בלשוב לשם וללכת עם זה עד הסוף. נועם: ואיך היה לשמוע עכשיו את האלבום ההוא, אחרי שכל כך הרבה שנים לא שמעת אותו? שלמה: היה לא קל, אבל פחות מפחיד בגלל נוכחותך הנעימה, נועם - אני קולט שאתה מרגיש את האלבום הזה וזה עוזר לי להירגע - ואני רוצה בהזדמנות זאת להודות לאנשים, במיוחד שני אנשים, שעבדו על האלבום הזה בשביל שייצא כל כך נקי וכל כך ארוז-יפה. מחברת 'פונוקול' האיש הוא רוני שפס, שבאמת מתוך אהבה אמיתית לחומר השקיע והגיע לתוצאה. ומי שעזר לאורך כל הדרך, ועוזר לי כל הזמן, זה בחור צעיר, עופר שנער, שלא רוצה שאני אגיד את שמו, ואני אומר אותו אפילו פעמיים - הוא איש שפתח אתר של שלמה גרוניך ומי שרוצה לחוות את זה יכול לעבור לשם. תודה לשניהם, ולכל מי שעשה במלאכה, ותודה לך. שודר בגלי צה"ל (27.12.03) אבי אפרתי, עיתון תל-אביב - על האלבום המחודש: "...פרק משמעותי ביצירתו ובתולדות הרוק הישראלי בכלל. גרוניך, הצעיר מאוד אז, שיגר ב'למה...' אלומת אש אדירה. לא תמיד ממוקדת, בטח שלא מגובשת, לעתים מפקששת, ובכל זאת. ים של תעצומות נפש, אוקינוס כשרון ואקספרסיביות אפקטיבית להפליא..." למה לא סיפרת לי - באתר הרשמי של שלמה גרוניך קצת אחרת: המפגש של גרוניך, יידוב ושם-טוב השפעת הרוק המתקדם על מוסיקאים ישראלים |
תגובות על שלמה גרוניך |
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים
Email: uribreitman@gmail.com