אגרול בחורשים - ביקורת הופעה

קיבוץ חורשים הוא חור. חור יפה, אמנם, אבל עדיין חור מרוחק ונידח. לכן, כנראה, הגיע קצת פחות קהל להופעה המשובחת של אגרול, שנמשכה למעלה משלוש שעות והשתפרה בהדרגה עד סופה.

ביקורת: אורי ברייטמן

צילום: רן קראוס

04/10/2003

 

הנסיעה לקיבוץ חורשים ללא ניווט כתוב מראש נידונה לכישלון. כל הנוסעים היו חייבים להצטייד בהוראות הגעה מפורטות, אם רצו להגיע בשלום למחוז חפצם הלא-נודע. הקיבוץ אמנם איננו ממוקם בתחום השטחים הכבושים של מדינת ישראל, אבל הוא לא רחוק מהם במיוחד. הכפר הערבי-ישראלי ג'לג'וליה, מקום משכנה של קבוצת הכדורגל המפוארת, שוכן קילומטרים ספורים משם. אין בכך כדי לרמז על סכנה בטחונית (ההופעה היתה מאובטחת), אך הריחוק מלב גוש דן איננו מתאים במיוחד לקהל האורבני של הרוק המתקדם.

 

לכן זו, לדעתי, אחת הסיבות מדוע החמיצו כמה מאות אנשים (במודע!) את ההופעה המצוינת של להקת אגרול בחורשים. המיקום איזוטרי מדי, התזמון (שישי בערב) מנטרל כל אפשרות לתחבורה ציבורית, ורבים נוספים כנראה חשבו שאין סיבה לטרוח, כיוון שמדובר בהופעה זהה לזו שהתקיימה בגני טרופיגן. ככל הנראה הגיעו לחורשים רק 300-400 בני אדם. לטרופיגן הגיעו בערך 700, ובתוכם חברים ובני משפחה רבים.

 

 

למעשה, זו היתה הופעה טובה יותר. ההגברה היתה טובה יותר מבחינת איכות הצליל (למרות כמה תקלות משעשעות בכל מה שקשור לקלידים), הגן היה נינוח ואוורירי יותר (היה אפשר לראות את הכוכבים בשמיים), ההופעה היתה ארוכה יותר, הקרנות הוידאו עבדו טוב יותר, הקהל היה נלהב יותר. גם מזג האוויר היה אידיאלי: קריר וללא גשם, מה שהכריח לא מעט אנשים לקום ולרקוד כדי לא לקפוא בכיסאות.

 

למעשה, הקהל התחלק לשני פלחים עיקריים: הפלח המבוגר רצה לסיים את הסיפור כמה שיותר מהר, כיוון שיש לו בדרך כלל משפחות לטפל בהם בשבת בבוקר. לכן חלקם התרגזו (ובצדק) על העובדה שבהזמנה היה כתוב 22:00 אך ההופעה למעשה התחילה קרוב לחצות, מעבר לכל איחור צפוי. הם גם היו הראשונים לעזוב, לאחר כשעתיים של מופע. חלקם הגיעו מרחוק (חיפה והצפון, למשל), ולכן לא רצו להירדם על ההגה. הפלח השני, הצעיר, יכול היה להרשות לעצמו להתפרע ולרקוד עד עלות החמה בלי לתת חשבון לאף אחד, ולכן מחא כפיים בהתלהבות כדי לקבל עוד ועוד הדרנים, עד אחרי שלוש בבוקר.

 

ההופעה השתפרה ככל שהתקדמה: ככל שעזבו יותר מבוגרים, ככל שהערב העמיק אל הבוקר, וככל שהנוכחים שתו יותר אלכוהול, כך גברה ההיענות החיובית של הקהל. מספר האנשים שהחלו לרקוד עם המוסיקה גדל בטור לינארי. חברי הלהקה שמו לב לכך, והגיבו בהתלהבות הולכת וגדלה עד לקטע המסיים המסורתי, The Knife של ג'נסיס.

 

הרפרטואר של הקאברים לא השתנה בצורה דרמטית. הפעם היה הדגש על ג'נסיס וקרימזון גדול מתמיד: רוב ההופעה הוקדשה לחבורת פיטר גבריאל ורוברט פריפ. שני החידושים המשמעותיים היחידים היו Thick as a Brick של ג'תרו טאל, שבוצע היטב, והבלדה המפוארת Starless שזכתה לביצוע סביר. כמו כן, הרחיבו האגרולים את הביצוע ליצירה Snow Goose.

 

 

חלק מהקהל התלונן, ובצדק, על כך שההופעה היתה נטולת פינק פלויד ויס, שתי להקות נכבדות במיוחד. זאת בניגוד ל"הבטחה" הכתובה על ההזמנה. ועל כך הגיב אחד מחברי הלהקה אל המיקרופון: "לך למשטרה ותתלונן שלא עשינו את Yes". תשובה ישראלית מצחיקה וטיפוסית, אבל במקרה הזה דווקא הקהל צדק לחלוטין.

 

בניגוד להופעה הקודמת, היה הסולן ליאור סקר "רגוע" מתמיד, קצת מודאג ולעיתים אפילו עצוב. ייתכן שזה קשור בכמות הקהל שהגיע (המפיק, ירון ברבי, קרוב משפחה שלו, כנראה הפסיד כסף על ההפקה). חלק מהאנרגיות המטורפות שיצאו ממנו בטרופיגן, והפכו אותו למוקד ההתעניינות, התאדו אל השמיים בגלל מצב רוח ירוד. הוא ניהל רוב ההופעה דיאלוג מהול בחרדה עם הסאונדמן (גיא בוט, המכונה "האגרול השביעי"), קרא שמות של מכוניות שחוסמות את שער החירום, ושידר את חוסר שביעות רצונו מההפקה הלא-מושלמת.

 

הפעם היה זה הגיטריסט המצוין שגיא אחיאל שתפס את מרכז הבמה. אחיאל הבחין בעובדה שהסולן איננו מצוי ברקיע השביעי, והלך צעד אחד קדימה. הוא זכה לקבל הגברה אלחוטית, שאפשרה לו לנוע בחופשיות, וברדיוס נרחב. כך הוא לא חשש לקפוץ ולשכב על הבמה, לשבת על שוליה, לרדת לקהל ולרקוד תוך כדי נגינה, לערוך טיולי היכרות עם אחורי הבמה, לאגף את המתופף מאחור, ובכלל היה במצב רוח קרבי ומבדר. אפשר היה לראות על הפנים שלו שהוא בא לנגן עד אור הבוקר, לא משנה מה, ובחלק מהסולואים (למשל, בסולו הגיטרה הפינק-פלוידי של "סנו גוס" מאת להקת קאמל) הוא פשוט חייך כמו ילד קטן שקיבל עכשיו מתנת יומולדת גדולה.

 

הקלידן ליאור טלמור לא הסתיר את חרדתו המתמשכת מפני תקלות הסאונד המסתוריות סביב שני הסינתסייזרים שלו. הוא אמנם ניגן יפה מאוד והצליח לעבור את הערב המסובך והארוך הזה בלי שגיאות מובהקות, אבל לעיתים נראה כאילו הבעיות הטכניות עלולות להוביל אותו לכדי התמוטטות עצבים כוללת. אמרתי בעבר ואני אומר את זה שוב: תנו לבחור קטע קלידים סולו, כדי שיוכל לבטא את עצמו כמו שצריך מול הקהל, ויזכה למחיאות כפיים מעודדות. משהו באגו של טלמור פגוע, והוא מקרין החוצה תחושה של אאוט-סיידר. זה לא תמיד נעים.

 

הבסיסט דן קרפמן הכריז שמדובר ב"הופעה סוריאליסטית", ולכן היה שרוי במצב-רוח משעשע. הוא ניגן טוב מאוד כהרגלו, שר בהתלהבות וזייף הרבה פחות בשירה. עם זאת, נראה כאילו הוא לא רצה לנגן כל כך הרבה, וניצל את ההזדמנות הראשונה שניתנה לו כדי לרדת מהבמה ולרקוד עם הקהל. הוא הכריז "אני רוצה לרדת למטה ולחבק אנשים שאני לא מכיר", וזכה לתגובות זועמות מהקלידן הנדהם. מבחינה מוסיקלית, אני חייב לציין שביצירה סטארלס (Starless) הוא היה צריך להעביר את הבס דרך דיסטורשן בוער (כמו ג'ון ווטון), אבל הוא לא עשה זאת, וזה בהחלט היה חסר למי שמכיר את הקרימזונים כמו שצריך.

 

 

המתופף גיל עידן שוב סיפק את הסחורה, אבל משהו בנוכחות הבימתית הקודרת שלו משדר חוסר שביעות רצון. אולי הוא מתוסכל מן החזרה על חומרים מוסיקליים מוכרים, אולי הוא לא מאותגר מספיק מבחינה מוסיקלית טהורה, ואולי הוא רוצה לאלתר יותר. אין לדעת. מלבד סולו התופים הידוע שלו באמצע 21st Century Schizoid Man הוא לא בלט. נראה לי שהוא לא ממצה את יכולותיו המוסיקליות המלאות, והוא זקוק לרענון כללי.

 

החלילנית נעמה שליו שוב נתנה הופעה סולידית, אך חליל הצד שלה היה נמוך מדי במיקס, ולפעמים היא פשוט נבלעה בתוך ההמולה. חבל, מפני שהיא היתה צריכה להיכנס לנעליהם של איאן אנדרסון הגדול ופיטר גבריאל האחד והיחיד. הכריזמה הבימתית שלה פשוט נמוכה. היא ירדה מן הבמה באמצע ההופעה, ובכך חיזקה את התחושה המוקדמת לפיה מדובר בנגנית חיצונית בלבד, ולא בחברת-להקה המעוניינת לתרום יותר ולהשתייך לאנסמבל באופן מלא.

 

לחומר המקורי של אגרול התווסף אמש קטע חדש, לא מפתיע אבל מגובש וקליט. המגמה השמרנית של אגרול מובנת, אך החומר המקורי איננו עולה ברמתו על החומר ה"קאוורי", בנוסף. שיניתי את דעתי בנוגע לשפת השירה: אולי בכל זאת הקהל רוצה עברית. ייתכן ששירה ב"שפת הקודש" תיתן את הצבע הנכון לחומרים המוסיקליים, ותבדיל את אגרול מן הבריטים.

 

לסיכום, זו היתה הופעה משובחת, נדיבה וארוכה, זולה (רק 50 ש"ח לכרטיס) ומיוחדת בגלל המיקום האקזוטי. עקב נסיבות אקלימיות, זו תהיה ככל הנראה ההפקה הפתוחה האחרונה של השנה, ומעתה יאלצו האגרולים להצטופף בתוך מועדונים מעושנים ועירוניים. ההופעה בחורשים היתה הפתעה שלילית מאותה בחינה שההופעה בטרופיגן היתה הפתעה חיובית מבחינת היענות הקהל. עם זאת, אגרול רק הולכים ומשתפרים, ולא מן הנמנע שיאספו בעתיד מספיק חומר מקורי כדי להוציא אלבום בכורה.

 

עוד תמונות - ההופעה בחורשים