בשנים האחרונות אני נוסע ללא מעט פסטיבלי פרוג באירופה. זו דרך לראות כמה הרכבים שאני שומע בקביעות, אבל לא פחות מזה, לגלות הרכבים שלא בטוח שהייתי מגיע אליהם בדרך אחרת. לפעמים חוזרים מפסטיבל עם שם חדש לפלייליסט. כך הכרתי, למשל, את "וויל" (Wheel) בפסטיבל מידסאמר פרוג (Midsummer Prog) במאסטריכט. לפעמים חוזרים עם הופעה שלא יוצאת מהראש, ולפעמים גם עם ההבנה שלהקה מוערכת מסוימת פשוט לא מדברת אליי.
פסטיבל Be Prog! My Friend בברצלונה מספק בדיוק את החוויה הזאת. במה אחת, עשרה הרכבים, בלי הופעות מקבילות ובלי הצורך לבחור על מי מוותרים. כרטיס לשני הימים עלה 130 אירו לאדם, בערך 460 שקל נכון למועד הפסטיבל, סדר גודל של הופעה עד הופעה וחצי של הרכב מחו״ל בישראל. מבחינתי, הסולן איינר סולברג (Einar Solberg), והלהקות סואן (Soen) ורנדוו פוינט (Rendezvous Point) לבדן כבר הצדיקו את המחיר. כל השאר הפך את זה לפסטיבל שלם ולא רק לשלוש הופעות מוצלחות.
השבוע המוזיקלי שלנו התחיל למעשה יומיים קודם, בהופעה מצוינת של להקת הייקן (Haken) ב-Razzmatazz 2, במסגרת סיבוב ההופעות לקידום ה'איפי' (EP) החדש שלהם, "אין איי פיבר דרים" (In a Fever Dream). במשך כשעה ועשרים הם שילבו את חמשת שירי ה-EP עם חומר מתקופות קודמות ונתנו הופעה מדהימה, שהכניסה אותנו ישר לאווירה. האולם הצפוף מדי והתקרה הנמוכה היו פחות לטעמי, אבל זה היה רק הפרולוג לדבר האמיתי.
כפר ספרדי, במה אחת וקהל משני עולמות
הפסטיבל התקיים במקום שנקרא "לה קארפה" (La Carpa), מתחם קטן ותחום בתוך פואבלה אספניול (Poble Espanyol) שעל הר מונז'ואיק. למרות השם והמראה, זו אינה עיירה עתיקה אלא מתחם אדריכלי פתוח שנבנה לקראת התערוכה הבינלאומית של ברצלונה ב-1929, ומדמה רחובות, כיכרות ומבנים מאזורים שונים בספרד. נעים להסתובב בו, בעיקר בביקור הראשון, אבל הפסטיבל עצמו מרוכז בשטח מצומצם ואינטימי, בקיבולת רשמית של עד 1,200 איש בלבד.
בכל יום התקיימו חמש הופעות, מארבע אחר הצהריים ועד חצות. בשתי ההופעות הראשונות השמש עדיין מכה ברחבה, ואפשרויות הישיבה שמהן רואים טוב את הבמה מוגבלות. השיטה שמצאנו היתה פשוט לעמוד קרוב בהרכבים שמעניינים אותנו, לנוח רחוק יותר באלה שפחות, ואם משהו מתחיל להתפתח -- להתקרב. השמשיות של עמדת הסאונד הסתירו חלק ניכר מהבמה מחלק ממקומות הישיבה, אבל ברחבה עצמה הסאונד היה מצוין לכל אורך הפסטיבל.
הקהל הרגיש צעיר יותר מזה שאני רגיל לראות בפסטיבלי פרוג שאינם ממוקדי מטאל. לצד חובבי פרוג מובהקים היו לא מעט אנשים שנראה שהגיעו מהצד הכבד יותר של המפה, והחיבור בין העולמות יצר אווירה מיוחדת - קהל קשוב ומוזיקלי, אבל גם אנרגטי ולא נוסטלגי מדי.
היום הראשון: בין תיאטרליות לעוצמה
את היום הראשון פתחו "אפטר לאפס" (After Lapse) הספרדים. לא ממש התחברתי. שמעתי פרוג - מטאל מלודי שנשען במידה רבה על רוק כבד קלאסי, עם שירה תיאטרלית למדי, אבל לא הרגשתי שהם מביאים חידוש או מורכבות שעוררו בי עניין.
אחריהם עלו אייג'נט פרסקו (Agent Fresco) האיסלנדים והעלו מיד את הרמה. זו להקה עם שילוב מעניין של רוק אלטרנטיבי, מטאל, מת׳-רוק ומלודיות רגשיות, וההופעה היתה טובה מאוד. פחות אהבתי את הדיבורים המרובים של הסולן בין השירים ואת הניסיון להיות שטותניק, שקצת פגע בעיניי בפאסון ובמתח שהמוזיקה מצליחה לייצר. כשהם ניגנו, לעומת זאת, הם היו מצוינים.
אחת מנקודות השיא של הפסטיבל כולו הגיעה כבר בהופעה השלישית. איינר סולברג (Einar Solberg), סולן לפרוס, עלה לבמה בהרכב של שמונה מוזיקאים, בהם כינור ושני צ׳לו. כלי הקשת לא שימשו כקישוט אלא הוסיפו עומק, מתח וצבע של ממש לעיבודים. סולברג הוא זמר אדיר ופרפורמר מעולה. על התופים ישב קלי גוד׳יונסון, המתופף של אייג'נט פרסקו, כך שהוא מצא את עצמו מנגן בשתי הופעות רצופות ושונות מאוד. זו היתה הופעה עשירה ומרגשת, ומהטובות שראיתי בפסטיבלים מהסוג הזה.
עם להקת "דה דיר האנטר" (The Dear Hunter) היה לי קשה יותר. מדובר במוזיקאים טובים ובהרכב בעל עולם מוזיקלי ורעיוני מפותח, אבל ההופעה לא ריגשה אותי ולא הרגישה לי מספיק מעניינת. בחוויה שלי היה בה משהו שהזכיר ניאו-פרוג מלודי ותיאטרלי, גם אם זו אינה בהכרח ההגדרה המקובלת של הלהקה. זה מסוג המקרים בהם אני מבין למה הרכב נחשב טוב, אבל ההבנה אינה הופכת את זה לחיבור עבורי.
את הערב סגרו "דה אושן" (The Ocean) בהופעה חזקה, כבדה ואגרסיבית. זה לא הרכב שאני שומע בדרך כלל, אבל על הבמה העוצמה עבדה וסיפקה סיום אפקטיבי מאוד ליום הראשון.
היום השני: טכניקה, גילוי והחמצה אחת
את היום השני פתחו סראפיס פרוג'קט (SerapiS Project) המקומיים, ובשלושים וחמש הדקות שהוקצו להם הם דחסו כמות כמעט בלתי סבירה של טכניקה, מהירות ועיבודים. המתופף היה מפלצת, והזמרת קריסטינה וגה היתה אדירה, גם אם תיאטרלית מאוד. בדיעבד, התיאטרליות מובנת יותר כשמבינים שהיא עוברת בין דמויות שונות כחלק מהסיפור שההרכב בונה, ומשנה בהתאם גם את אופי השירה. פה ושם הופיעה בגיטרה פריטה בניחוח ספרדי, אבל זו היתה נגיעה קטנה ולא מאפיין מרכזי. זה לא בהכרח סגנון שהייתי שומע בבית, אך אי אפשר היה שלא להעריך את השואו שהם נתנו בזמן קצר כל כך.
אחריהם עלו "לוטון" (Iotunn) עם נגינה מהירה, הרבה דאבל-בס, ריפים וסולואים של גיטרה, לצד קול עמוק וגראולים מרשימים. אני לא מתיימר לקבוע לאיזה תת-ז׳אנר נכון לשייך אותם, אבל באותו ערב הם נשמעו לי קרובים יותר לפאוור-מטאל כבד מאשר לפרוג שמבוסס על מורכבות הרמונית, מלודית ודינמית. היכולת הטכנית היתה ברורה; התחושה של מסע מוזיקלי ושל שינוי אמיתי בתוך השירים היתה עבורי פחות נוכחת.
ואז הגיעו "רנדוו פוינט" (Rendezvous Point) וקרה בדיוק מה שאני מחפש בפסטיבל. הרכב שהכרתי רק באופן חלקי נתן הופעה אדירה והפך מבחינתי לאחד מסיפורי הפסטיבל. הסולן האנסן גירמונד (Geirmund Hansen) משך קווים קוליים ארוכים ומלאי רגש מעל הטירוף של התופים והריפים של הגיטרות, עם פלצט מצוין ובלי מניירות מיותרות. על התופים ישב בארד קולסטד (Baard Kolstad), המתופף של להקת לפרוס (Leprous), כך שאפשר לדמיין את הטירוף. היו רגעים שהזכירו לי שילוב בלתי אפשרי לכאורה בין גזפצ'ו (Gazpacho) ומריליון (Marillion) לבין לפרוס (Leprous), טול (Tool) וקרניבול (Karnivool) -- מלודיות ורגש מצד אחד, סאונד כבד ועומק קצבי מצד שני. זו להקה אדירה, עם זמר אדיר, ואחת ההפתעות הגדולות של היומיים.
מלהקת גרין קרניישן (Green Carnation) ציפיתי ליותר. מדובר בהרכב נורווגי ותיק ומוערך, בעל היסטוריה ארוכה, אבל כבר בשני השירים הראשונים הרגשתי שהמוזיקה נשמעת לי קצת מיושנת. ההרמוניות, המלודיות, הכפלות הגיטרות הגבוהות והריפים הזכירו לי רוק כבד של פעם, והשירה נשמעה מעט עייפה. חיכיתי שההופעה תיפתח לכיוון אחר, אבל התחושה שלי נשארה עד הסוף. לאחר רצף של הופעות דינמיות ומלאות חיים, זו היתה מבחינתי ההופעה שהכי פחות התחברתי אליה ביום השני (תחושה אישית שלי כמובן ולא קביעה כזו או אחרת לגבי ההרכב עצמו).
סיום בלי פומפוזיות
את הפסטיבל נעלו סואן (Soen), בדיוק כפי שצריך לנעול יומיים כאלה. הגעתי עם ציפיות גבוהות וקיבלתי הופעה עוצמתית ומרגשת, ששילבה חומר מהאלבום החדש "ריליינס" (Reliance) עם שירים מתקופות קודמות. היו שם אנרגיה, מקצוענות, רגש ושואו, אבל בלי פומפוזיות ובלי תיאטרליות מיותרת. השירים, הנגינה והנוכחות עשו את העבודה.
זו היתה הופעה של הרכב שיודע בדיוק מה הוא רוצה להיות על הבמה, והיא סגרה עבורי את המעגל של הפסטיבל. איינר סולברג סיפק את אחת ההופעות המרשימות והמרגשות של היום הראשון, רנדוו פוינט היו הגילוי הגדול של היום השני, וסואן נתנו את הסיום החזק שקיוויתי לקבל.
לא התחברתי לכל ההרכבים ב"בי פרוג מיי פרנד", וטוב שכך. פסטיבל מעניין אינו אמור להיות פלייליסט שמישהו כבר בנה בשבילי מראש. הוא מאפשר לעבור בין סגנונות, לבחון מחדש שמות מוכרים, להתאכזב לפעמים ובעיקר לגלות דברים חדשים. תמורת 130 אירו קיבלנו יומיים מלאים, עשר הופעות ושלוש הופעות שבפני עצמן הצדיקו לחלוטין את המחיר, וכל מה שהיה מסביב - המקום, הקהל, ההפתעות וגם ההופעות שפחות עבדו - הפך את זה לחוויה שלמה ומרגשת. וזה מבחינתי בדיוק מה שפסטיבל טוב צריך לעשות. עכשיו נשאר רק לחכות לפסטיבל הבא...
סקירה מלאה ותמונות באדיבות
אבירם צור
