להקת יס בברלין

נדב לזר, ישראלי המתגורר בפראג, נסע לבירת גרמניה כדי לצפות בלהקת Yes המזדקנת במהלך סיבוב ההופעות העולמי של 2003. המוסיקאים אמנם לא בשיאם הגופני והמוחי, אבל את הקלאסיקות הם עדיין מבצעים כמו שצריך. להלן הביקורת המלאה.

כשאני אתפוס את האידיוט ששיבץ את ההופעות של קינג קרימזון ו-Yes בפראג באותו יום, באותה השעה, אני אעשה לו דפנסטרציה – מנהג צ'כי עתיק יומין של התנקשות באנשים ע"י השלכתם מחלונות.

ידעתי שאני חייב לראות את ההופעה. לפני שנה וחצי הייתי באמסטרדם וגיליתי בהתראה קצרה שהם מופיעים מרחק ארבע שעות נסיעה משם, באנטוורפן שבבלגיה. מאחר ולא היה לי מושג אם הם שווים צפייה בימינו, שלחתי אימייל בהול לידיד שכתב לי בחזרה שאני חייב לנסוע, ושאני לא אסלח לעצמי אם אני לא אעשה את זה. בסופו של דבר לא נסעתי, ואכן כפי שהוא חזה, התחרטתי על זה בדיעבד. אז ידעתי שהפעם אני לא מפספס ויהי מה.

הפתרון היחידי למצב היה לנסוע לברלין, חמש שעות נסיעה מפראג, ולראות את יס שם. באחד-עשרה ביוני, וכך היה. על הכרטיס נכתב שהמופע מתחיל בשמונה, מה שאומר בעברית פשוטה שהוא לא יתחיל לפני תשע, וגם זה בהנחה ולא תהיה להקת חימום. ורצה הגורל ועקב בעיות החניה בברלין יצא שבאמת איחרנו להופעה, והגענו לאולם בשמונה וחצי. "לא נורא", זרקתי לאחי בדיחת פרוגרים ישנה, "אנחנו מאחרים בחצי שעה – מקסימום נפסיד שליש מהשיר הראשון".

ולהפתעתי, לא הייתי כל כך רחוק מהמציאות. ממתי מתחילים הופעת רוק בזמן?! גרמנים, לך תבין.

בנקודה זו אני חייב לעשות גילוי נאות: אני לא מעריץ יס טיפוסי. למעשה, יש לי חורים גדולים בדיסקוגרפיה שלהם שאין לי צורך מיוחד להשלים, ואפילו את האלבומים שאני מכיר מעולם לא חרשתי לעומק. Fragile לדעתי הוא יצירת מופת, ובכל שאר האלבומים יש קטעים מצוינים וגאוניים, אבל אני לא מת עליהם כיצירות שלמות. האמת, רק לפני חודשיים התחלתי להתחבר מחדש ל-Close to the Edge, וגם זה קשה לי. ואני גם מאלה שחושבים שריק ווייקמן הוא קלידן פלצן ובלתי נסבל, שפה ושם יש לו יציאות טובות. יס לא כל כך עושים לי את זה, ועל כן לא מעט קטעים בהופעה שנשמעו לי מוכרים, אך לא ממש זיהיתי אותם ומאין הם לקוחים, ואיתכם הסליחה.

דבר ראשון - הלהקה, שחזרה להרכב שקרוב להרכב המקורי, נראית נורא. סטיב האו מתחרה רק במרטין באר (Martin Barre) של ג'ת'רו טאל על תואר הגיטריסט המתפרק ביותר. ריק ווייקמן ללא ספק צובע את שיערו בבלונד מרהיב, בהנחה וזו לא פאה. שאר חברי הלהקה מנסים להזדקן בכבוד, אבל לא ממש הולך להם. ההופעה הסתיימה באחת-עשרה בלילה, והחשד שלי הוא שזה בגלל שהם היו צריכים לקחת גלולות וללכת לישון. ואני כמעט משוכנע שלצד הכבלים של הגיטרות שהשתלשלו להם מהמותניים, ראיתי גם צינורות של קטטר.

היחידי שאיכשהו יצא טוב מבחינת תדמית והופעה הוא הבסיסט כריס סקווייר, שקפץ והשתולל כאילו הוא בן עשרים, והצליח שרוב הזמן זה לא ייראה פתטי. אם כי אפילו לו היו רגעים מביכים, והשרשראות שביצבצו לו מתוך החולצה המצחיקה בטח שלא עזרו. על החולצה של האו, שנראתה כאילו נסרגה ביד ע"י שתי זקנות ברומניה, מוטב שלא להכביר מילים. ואת הז'קט המצועצע עם ציורי התווים של ווייקמן כבר הזכרתי?

ולעומת זאת, ובטון חיובי יותר – כל חברי הלהקה נמצאים בכושר מצוין. מנגנים ללא רבב, ובביטחון מלא. היחידי שמעט החליד הוא ג'ון אנדרסון, שלקראת ההפסקה באמצע המופע לצרכי תה, רקיקים וריקון קטטר, ניתן היה לשמוע את קולו רועד לרגע ומזייף קלות. מאוד קלות, חסר משמעות ממש. בסך הכל – אין תלונות.

כמעט, בעצם. המתופף אלאן ווייט תמיד נראה לי סתמי. המופע הקצין את הדעה שלי עליו – הוא מתופף איום ונורא. הוא פספס בשיטתיות כל הזדמנות לעשות משהו מעניין, החריב בכישרון רב כל פיסת גאונות שביל ברופורד יצר לפניו, ויותר מהכל נראה שהוא לא באמת מבין את התפקיד של מתופף בהרכב רוק מתקדם. הוא בעיקר השתדל לתת קצב ולהתעלם משבעים אחוז מהמצילות שלו, שהשתעממו נורא.

את כל הרפרטואר, כאמור, אני מתקשה לזהות. לשמחתי הגדולה, יס ביצעו במהלך הערב כמעט את כל Fragile למעט קטעי הסולו של ווייקמן וברופורד, כמובן, ו-Mood for a Day של האו. הם גם עשו את זה באופן נפלא ואנרגטי, כך שאני יצאתי מההופעה מאושר ומסופק. הם אפילו עשו גירסה מקוצרת ל-We Have Heaven והתמודדו עם ריבוי ההרמוניות הקוליות באמצעות שימוש בלופים בזמן אמת. כשהם התחילו את השיר הזה, אגב, אנדרסון התחיל לפרוט על הגיטרה וחיכה שסקווייר יצטרף אליו בבס, אך זה לא קרה. אנדרסון המבולבל הסתכל הצידה וגילה שסקווייר קפץ אל מאחורי הקלעים. סקווייר הנבוך חזר, ואנדרסון אמר לקהל "זה לא יאומן, היינו אחת הלהקות הגדולות בעולם, אבל אנחנו בעצם חבורה של ליצנים!".

בסוף South Side of the Sky ווייקמן והאו פתחו בדיאלוג קלידים-גיטרה מצוין, ואפילו כמעט השתכנעתי שווייקמן נהנה מזה. אם כי באופן כללי, לכל אורך המופע הרגשתי שמנסים למכור לי שהם נהנים מזה. "הנה, השלמנו, אנחנו כבר לא שונאים אחד את השני ותובעים אחד לשני את התחת כל שני וחמישי". כן, בטח. השיא של ההופעה היה ללא ספק Heart of the Sunrise, שבוצע בשלמות שקשה לתאר במילים.

בשלב מסוים ווייקמן התחיל לנגן נעימת פסנתר שמאלצית והרגע שממנו חששתי הגיע. אנדרסון ניגש אל המיקרופון ואמר ב"ספונטניות":

"Wow, you know, music - it's so powerful"

הקהל היה נבוך לשנייה, אך מהר מאוד התעשת ומילא את חלקו בהסכם, כשהוא פוצח במחיאות כפיים סוערות, בתקווה שאנדרסון ישתוק. אך הלה המשיך עם פאוזות גדולות בין מילה למילה:

"...You know, the divine is all around us, constantly... constantly... constantly"

מה שהיווה את ההקדמה לשיר שנקרא, ככל הנראה, Constantly. גילגלתי עיניי והבנתי שזה הזמן ללכת לקנות לעצמי בירה. אך עדיין הקשבתי לשיר בחצי אוזן, וחשבתי לעצמי שמדהים כמה שזה נשמע נורא ומאולץ, כמו פארודיה על פרוג ממש, ושזה בטח אחד מהקטעים שלהם משנות השמונים. להפתעתי, בסיום השיר אנדרסון הודה לקהל על ההאזנה ואמר שמדובר בשיר חדש. ראו הוזהרתם.

במופע שולבו קטעי סולו של כל אחד מהחברים, שנועדו לחשוף את כישרונותיהם, או משהו. קשה להאמין כמה שזה היה מיותר. סטיב האו עלה עם קטע סולו גיטרה שהוא כתב לבן שלו, "מוסיקאי מאוד מוכשר שמוציא בקרוב דיסק רמיקסים נפלא לשירי יס, ואני אוהב אותו". שיהיה. השיר עצמו היה רחוק מפרוג כמרחק ישראל מפסטיבל נירפסט, ישב יותר באזור הראגטיים והשתמש בדרך באינסוף קלישאות מוסיקליות. אנדרסון עלה עם שיר שלטענתו הוא כתב בתקופת Fragile, אלא ששלושת האקורדים שהוא פרט בכישרון רב על הגיטרה המעוצבת מידי שלו והלחן השמאלצי משמים רמזו שהוא אולי משקר. הוא כמובן לא שכח להודות לאשתו "שאני אוהב אותה מאוד".

המופע החל להיראות כמו טקס בר מצווה. ווייקמן עשה את מה שווייקמן יודע לעשות הכי טוב - להשפריץ טכניקה בחוסר רגש מוחלט, עם נטייה דוחה לבומבסטיות וחשיבות עצמית, תוך בחירה בסאונדים הכי מוגזמים ולא נעימים לאוזן ולחנים בנאליים וצפויים. ווייט וסקווייר, לעומת זאת, ביצעו פרפרזה על The Fish מ-Fragile, במהלכה ווייט בעיקר שירת את סקווייר, שלהבדיל מחבריו, דפק קטע סולו אלוהי. הוא עזב את The Fish דיי מהר ופרץ בשורת אילתורים משולבים בלחנים כתובים מראש שהתפתחו נפלא, בוצעו באופן וירטואוזי, והשתמשו במגוון סאונדים שרק סקווייר יודע להוציא מבס הריקרנבקר שלו. הוא קפץ, רקד, השתולל ושיחק עם הבס כמו בת זוג לריקוד כשהוא מחייך חיוך חתולי ושמנוני במיוחד אל הקהל, מודע לחלוטין לכך שהוא הכוכב האמיתי בלהקה, ולרגע כל הזקנה נשטפה ממנו.

באחד השירים, אגב, סקווייר עלה לבמה עם גיטרת בעלת שלושה צווארים (יש פה גם תמונה להוכיח את זה) – גיטרה חשמלית, גיטרת בס, וגיטרת בס פרטלס. אני לא יודע כמה זה היה נחוץ, אבל זה ללא ספק היה מגניב. מאוחר יותר, האו חזר לבמה לקטע סולו, וביצע את To Be Over (מאלבום Relayer) על גיטרה בלבד, כשהוא מוכיח שהוא לא באמת צריך את הלהקה. עיבוד מבריק וביצוע נפלא. מיותר לציין שבמהלך ההופעה האו החליף אינספור גיטרות, גם במהלך השירים עצמם.

יס נתנו שני הדרנים וסיימו את ההופעה הברלינאית שלהם, שארכה סך הכל כמעט שלוש שעות מלאות בכל טוב, וגם בכמה דברים לא כל כך טובים, אך נסלחים. למעט כמה בעיות סאונד עם הבס באמצע המופע וסאונד גרוע של התופים לכל אורכו, זו הייתה הופעה מצוינת.