|
צריך להיות לא-שפוישאול גרוסברג הוא מיסיונר-לשעבר. לא, לא של הכנסיה הקתולית. של הרוק המתקדם (וגם הלא-מתקדם) הישראלי. עשר שנים נאבק במנטליות המקומית, בתנאים הכלכליים הדלים, בחוסר הנסיון וקהות החושים, עד שהחליט שזה מספיק. "פרנק זאפה אמר פעם שאם אתה מתעסק ברוקנרול, יהיו לך רק צרות. הוא לא היה בן-אדם טיפש", הוא מסכם.פורסם: יולי 2001עו"ד גרוסברג לא קונה דיסקים, מתוך עיקרון. יש לו אוסף מרשים של כמה אלפי אלבומי ויניל. רק ויניל. אפשר לומר שהוא מעין וינילופיל. "הדור הנוכחי התרגל לדיסקים ולא מכיר שום דבר אחר", הוא מקונן, "אבל אם אתה מוצא ויניל בהקלטה דיגיטלית, עם הדפסה טובה, עם מגבר מנורות ישן ורמקולים גדולים, אין דבר יותר טוב מזה".בין השנים 1971-1980 הפיק מאות הופעות, תמך בלהקות ואמנים ישראלים, פירסם כתבות, שידר מוסיקה ברדיו, המליץ על אלבומים לכל מי שרצה לשמוע, חי בעוני והפסיד כסף. הרבה כסף. גרוסברג (שמו הוא "הר גדול", בגרמנית), כמו הרוקנרול, עבד כמו מטורף, עד שתשו כוחותיו. כעיתונאי-מוסיקה, כתב על רוק במשך שנים רבות ב'להיטון', 'העולם הזה', 'הארץ', 'ווליום'. בין השנים 1972-1975 שידר ברשת ב' תכנית רדיו שבועית כל יום שני בצהריים, ששמה "רוק מתקדם". יחד איתו הגישו לחילופין שדרנים כמו שמירה אימבר ואהוד מנור. "זה התחיל צולע, ואחרי איזה שנתיים זה הגיע להאזנת-שיא בכל הארץ. אני אומר את זה לפי הגלויות והמכתבים שקיבלנו. אחרי שלוש שנים בערך זה מיצה את עצמו, והפסקתי". מעניין לציין עד כמה התאימה תקופת שידור התכנית למה שהתרחש מעבר לים: הרוק המתקדם עלה לגדולה בשנת 1972 והחל להראות סימני דעיכה בשנת 1976 בערך. אפשר לומר שגרוסברג הפסיק לשדר בדיוק ברגע הנכון.
בתקופה שבה להקות כמו 'יס' או 'ג'נסיס' מכרו מאות אלפי עותקים והופיעו בארה"ב, הוא היה מנסה לחסוך קצת כסף ע"י הליכה ברגל במקום נסיעה באוטובוס. "העיקר היה שהצביעו עלי ברחוב ואמרו הנה שאול, הוא מומחה לרוקנרול'". עיקר גאוותו באותה תקופה היה אולם בית לסין בהנהלתו, בו הופיעו להקות רוק מתקדם ישראליות נשכחות כמו זינגלה, אטמוספירה, ששת, כדור-שלג, גן-עדן, חלום קוסמי וגם שמות אחרים כמו תמוז, יצחק קלפטר, מישה סגל, קסדה, פרפר אטומי, ברזל מלובן, קוסמוס, פיאמנטה, 14 אוקטבות והפלטינה. מאחורי כל שם מסתתר סיפור שלם.
להקת ששת"זו היתה הלהקה האחרונה שהפקתי. באו אלי בסוף 1976 שני חבר'ה: הגיטריסט שמוליק בודגוב והבסיסט שמוליק ארוך. הם אמרו שהם רוצים לעשות להקה של מוסיקה מתקדמת, של דברים מתקדמים. בודגוב עבד בעבר עם הצ'רצ'ילים והיה משופשף. שמוליק ארוך היה מבוגר יחסית, אבל ידע לעשות הכל: ההרכבים הראשונים שהשתתף בהם היו עוד בשנות השישים, "להקות הקצב". אני ראיתי אותו בפעם הראשונה בשנת 1966 במועדון בדרום ת"א מנגן בשלישייה שהפציצה גרסאות כיסוי של 'קרים' (Cream) והנדריקס. ארוך עבר את כל הסגנונות"."חיברתי אליהם עוד שני חבר'ה, עדי רנרט (קלידים) ואיקי לוי (תופים), שבדיוק השתחררו מהצבא, שניהם צעירים. המפיק והאמרגן אשר ביטנסקי אירגן להם הרכב שנקרא 'אנסמבל הרוק החדש'. חיברתי את ארבעתם ביחד, ואז ביטנסקי אמר 'בשביל כזה דבר תיקח את שם-טוב לוי, שיהיה הרוח מאחורי העניין הזה'. באותו זמן התפרקה שלישיית 'קצת אחרת' [גרוניך, יידוב, לוי], ואמרתי שעם החליל שלו הוא יכול להיות כמו בכיוון החשמלי של ג'טרו טאל". "הם אמרו שהם מעונינים שזו תהיה להקה עם זמרת. יהודית רביץ היתה אז בת 22, עוד ממש ילדה. אחרי הצבא היא עבדה בצמד עם קורין אלאל. שתיהן הכירו מלהקת פיקוד דרום. רביץ השתתפה בפסטיבל הזמר עם השיר 'סליחות'. אז היא נכנסה לתודעה".
"הבאתי את רביץ והיתה להקה. מימנתי את הכל מכיסי. שישה אנשים. הם עבדו במרתף של צוותא ועשו חזרות כל היום, והיה צריך להשקיע בזה כסף. היה ציוד לארגן, היה צריך לתאם הופעות, אולמות, להפיק פוסטרים. הם הסתובבו בהופעות בקיבוצים, אלו היו הקניינים הכי טובים שלהם באותה תקופה. בשנות השבעים הקהל של הקיבוצים היה יותר פתוח לדברים שונים ומשונים. אבל זה לא הלך. זה הפסיד כסף. היה צריך מימון בשביל לעשות גם תקליט ולא היה לי. צריך לדאוג לאוכל ושתייה לכל האנשים האלה, כנ"ל גם תחבורה, זה פרוייקט רציני. היום שיטות ההפקה והאחזקה של להקות מקצועיות יותר, אבל אז זה היה תהליך פרימיטיווי. ירדתי מהעניין". את האלבום של 'ששת', שהפך אותם מעוד-הרכב-מוחמץ לקלאסיקה ישראלית, הפיקה חברת סי-בי-אס (CBS) ללא גרוסברג. אפילו התקליט, למרות שהופק במהירות רבה ובאמצעים חסכוניים, לא כיסה את העלויות. "עלות הפקה של אולפן, במיוחד בימים ההם, היה דבר יקר מאוד, לייצר תקליט היה דבר יקר מאוד. לדעתי לא נמכרו יותר מ-2000 עותקים מהויניל המקורי, וזה ממש לא הרבה. היום, כשהאלבום יצא כבר בדיסק, יש לו מעין מיני-רנסאנס והוא מוכר בחנויות, אבל אז זה פשוט היה הפסד". "האמונה ב'ששת' עלתה לי הרבה כסף ולא יצא לי שום דבר חוץ מהקרדיט על האלבום 'תודה לשאול גרוסברג שהאמין'. שנים רבות אחר כך, שם טוב-לוי התראיין לסדרה של קוטנר 'סוף עונת התפוזים' ואמר שששת היתה להקת רוק מתקדם ישראלית. הם שידרו שם קליפ של הלהקה. אבל מיד אחרי הקלטת האלבום הם התפרקו והלכו כל אחד לדרכו. שמוליק ארוך הוא היחיד שירד מהארץ [התגורר בארה"ב וחזר ארצה]. כמובן שנושא התמלוגים בכלל לא היה קיים. אף אחד לא חשב על חוזה מסודר ועל שום דבר הגיוני או נורמלי. שיטות העבודה אז היו בעל-פה והכל היה חלטוריסטי".
זרוקים בצריף"רוב הלהקות שהכרתי אז בשנות השבעים לא התפשרו כמו היום. מי שרצה לעשות משהו, עשה את זה עד הסוף, ולא משנה אם יש כסף או אין כסף, יש מה לאכול או אין מה לאכול. להקת גן-עדן, למשל, שבתחילת דרכה עשתה קאוורים ליצירות רוק מתקדם ושאפה לעשות רוק מתקדם באנגלית בארץ, עשתה חזרות בצריף של מעברה בשכונת דורה בנתניה. היינו ישנים על הרצפה ושותים מים מאיזה ברז שהיה שם; העיקר לעשות חזרות ולהעמיד הופעה. ומה יצא לכל החבר'ה האלה שעשו רוק מתקדם? המתופף שלהם, מישל עמר, מופיע היום ב'טברנה'. דני ממן, הגיטריסט, חזר בתשובה. הבסיסט מיקי גל נעלם בגרמניה. אפילו מני בגר לא הסתדר מי יודע מה, עד היום יש לו בעיות, כולל תאונת-דרכים שהוא היה צריך להתאושש ממנה"."גם להקת זינגלה עבדה בצריף, על יד בית הקברות של קרית-שאול". להקת רוקנרול עושה חזרות על יד בית קברות -- כל כך אופייני למדינה שלנו. "זה היה חור-אימים. בשנת 1974 לא היה אפשר להגיע לשם עם כלי-רכב. הייתי נוסע באוטובוס, יורד בשומקום, הולך חצי שעה ברגל מצומת 'הפיל' עד למעמקי החורשה. ככה זה היה. כמו קומונה". למותר לציין, שגם להקת זינגלה התפרקה במהירות וכל חבריה חוו תהליכים שונים וכואבים: חזרה בתשובה, ירידה מהארץ, התאבדות, החלפת מקצועות והפסקת פעילות כללית.
הגדולים והגדולותבמקום לשמוע על הצרות של הפרוג-רוק הישראלי, אפשר גם לדבר על האלבומים האהובים ביותר על גרוסברג. כשהוא נשאל על 10 התקליטים האהובים עליו, הוא מנסה לבחור ביניהם בלי להעליב אף אחד. הוא מזכיר בהיסוס ובמאמץ רב את Wish you were here של פינק פלויד, Foxtrot של ג'נסיס, 'רוק בוטום' (Rock Bottom) של רוברט ווייאט, Thick as a Brick של ג'טרו טאל, איינג'לס אג (Angel's Egg) של גונג, HQ של רוי הארפר, אין סרץ' אוף ספייס (In search of space) של הוקווינד, רד (Red) של קינג קרימזון והאלבום הראשון של רר בירד (Rare Bird).השמות האלה הם חלק זעיר מעולם רוחני נרחב, השראה מלאת-עוצמה לכל מה שגרוסברג ניסה לעשות בהצלחה חלקית במשך 10 שנים. "אין הרבה הקלטות מאותה תקופה. אולפנים היו אז דבר מאוד יקר. היום קל להקליט בבית באיכות טובה, אבל אז פשוט לא היה כסף. היה הרכב בשם 'חלום קוסמי' עם ברי סחרוף, שהיה אז רק בן 16 ושעשה רוק מתקדם (ראה תמונה למעלה). להקת 'כדור-שלג', שהורכבה מחמישה חבר'ה בני תיכון מתל-אביב, היה להם ציוד טוב מאוד בגלל שהמצב הכלכלי שלהם היה בסדר. אני ארגנתי להם הופעות ואהבו אותם מאוד. המתופף שלהם, קובי בלטר, הוא עורך-דין, ודיויד גרייבס הוא מרצה באוניברסיטת תל-אביב. אבל הם לא הצליחו להקליט שום דבר שאני יודע עליו, ומהר מאוד התפרקו".
להקת אטמוספירה"זו גם להקה מעולה. היה שם גיטריסט שקראו לו מוטי פונסקה. ארגנתי להם הופעות בבית לסין, בבית החייל ובתיאטרון האוהל. התייחסו אליהם כמו שצריך, היה להם המון קהל, לא היתה אף הופעה שלא נמכרו כל הכרטיסים. היתה בעיה שלא היו ממש מועדוני רוק כמו הרוקסן בשנות השמונים, והייתי צריך למצוא כל מיני אולמות תיאטרונים עם מקומות ישיבה, למרות שזה היה מקובל בשנות השבעים ללכת ל'קונצרט רוק' ולהאזין בישיבה, לא כמו היום שכולם עומדים בהופעות רוק, בגלל שזו מוסיקה יותר מסובכת ואי אפשר לשמוע את זה בעמידה. זו היתה המסורת באנגליה, למשל". "גם אטמוספירה לא הצליחו אז להוציא אלבום מסודר. היו רק הקלטות ראשוניות". לאחר 25 שנה שבהן שכב סרט המאסטר המקורי של אטמוספירה אצל המפיק ניצן זעירא )מחברת 'נענע דיסק'(, הוא נמכר לחברת 'מיו' (MIO) הישראלית, שהשקיעה מאמצים גדולים כדי להוציאו לאור בצורה מכובדת ככל האפשר, תוך הוספת קטעים מהופעות חיות. הצליל של אטמוספירה מזכיר מאוד את זה של להקת 'יס' (Yes) בגלל העיבודים המורכבים וקולו של הסולן והגיטריסט אפרים ברק, שהיה גם חבר להקת 'זינגלה', שהזכיר את זה של ג'ון אנדרסון.
המסך הכמעט-אחרון"ההופעה האמיתית האחרונה שלי התקיימה בשנת 1980 בקולנוע חן הישן בת"א. הגיעו הרבה להקות כמו 'קליידוסקופ' עם גרי אקשטיין, הלהקה של יוסי פיאמנטה, 'מים חמים' של פורטיס [אחד ההרכבים הראשונים שלו], וגם 'זינגלה' בהרכב קצת שונה ו'הבמה החשמלית' של שלמה מזרחי [להקה ירושלמית]. ואז הלכתי ללמוד משפטים בירושלים, וכבר למעלה מעשרים שנה אני עובד כעורך דין". לאחרונה פרש מעריכת דין, וכיום (2016) הוא פנסיונר.ההפקות היחידות שארגן מאז היו בתחום ערבי-הוידאו (1985-1988) בפאב של האוזן השלישית בתל-אביב. הערב שהוקדש לפינק פלויד, למשל, היה גדול יחסית ונערך בקולנוע אלנבי בנוכחות 1200 איש. הוא הצליח להשיג קלטות וידאו נדירות מתוכניות של בי-בי-סי שנשלחו אליו ע"י ידידים ברחבי אירופה. חלק גדול מהחומר ההוא לא הופץ עד היום בקלטות וידאו מסחריות, ונותר פריט ארכיוני מבוקש. ביתו של גרוסברג, במובנים רבים, הוא מוזיאון רוקנרול לכל דבר: אלפי תקליטים מקוריים, קטעי עיתונות וקלטות וידאו, שמורים ומסודרים.
גזר הדיןהסיכום של גרוסברג נוקב ופשוט: "מכל ההתעסקות הזו יש רק הפסדים. אתה אוכל רק חרא. צריך להיות ממש בן-אדם לא שפוי בשביל להתעסק בתחום הזה, ורצוי שיהיה לך אבא מליונר שתוכל להפסיד כל שנה מליון שקל. יש גבול עד גיל מסוים שאתה יכול לחיות כל הזמן על הגחון שלך, לשרוד ממנת פלאפל ביום וללכת ברגל במקום לנסוע באוטובוס. זה בעצם מה שעובר על רוב המוסיקאים בארץ, ולחלקם אין מה לאכול, ממש ככה. התקשורת מתייחסת אליהם די בזלזול. מי הכוכבים הגדולים היום? זמרים מזרחיים וכל מיני מוסיקאים שבקושי יודעים לשיר. כל הענף של הרוקנרול לא יכול לחיות בלי תמיכה כספית".
ואי אפשר לעבוד ב'סתם עבודה יומית' ולהתעסק במוסיקה במקביל?"מי שמתעסק במוסיקה הוא אמן. הוא צריך את הזמן שלו ואת השקט שלו, הוא לא יכול לעבוד בעבודה אחרת. זה בלתי אפשרי. את רוב האנשים במדינה הזאת זה לא מעניין בכלל. כל כמה שנים יש דור חדש. להקות רוקנרול לא יכולות להופיע בחתונות בשביל להתפרנס. זה לא בידור. אז אולי קונים פה תקליטים בכמות סבירה, אבל אנשים מבוגרים לא יוצאים מהבית בשביל הופעות רוק. לאנשים יש היום וידאו בבית והם לא ייצאו ממנו, הם לא רוצים להצטופף באיזה האנגר ולראות מישהו עושה רעש של גיטרה".ואתה שומע רוק מתקדם כיום?"אני לא יודע מה הולך היום. אני לא בגיל המתאים. אתה צריך להיות ממש נטול-דאגות בשביל להכניס את הראש שלך לסיפור הזה. כשיצאתי מהצבא ועד שהתחלתי לעסוק בעריכת-דין, זה מה שעניין אותי בחיים; לא היו לי דאגות מסוג אחר. הלהקה האחרונה שאני זוכר בתחום הזה היא מריליון. התקופה הזאת נגמרה. אי אפשר לצפות שזרם או סגנון יחזיק הרבה שנים. לכל דור יש את אורח-החיים שלו ואת המסרים שלו להעביר. אפילו הגל הפסיכדלי, שלדעתי היה היציאה המבריקה ביותר של הרוקנרול מאז ומעולם, החזיק רק שנתיים-שלוש, לא יותר".ובכל זאת..."לדעתי הצ'רצ'ילים הוא אלבום הפרוגרסיב הכי טוב שאי-פעם הוקלט בארץ. גם בגלל שהוא אחיד ומגובש, וגם בגלל שזו מוסיקה טובה. אין קונצים. אסור לשכוח שהפיק את זה בחור לא-ישראלי, רוב האקסלי. הוא הביא איתו מאנגליה סטנדרטים מכובדים של עבודה, עם רקע אנגלוסקסי. בארץ שלנו הוקלטו המון אלבומים מבולבלים. הצ'רצ'ילים הוציאו משהו שנחשב עד היום בעולם לאלבום מעולה, והשווי של הויניל המקורי בשוק האספנים הוא 1000 דולר". גרוסברג מתלהב מאוד מתקליטים נדירים: הוא מציין בהתלהבות שהאלבום 'דוד אבידן קורא משיריו' שווה 5,000 דולר בערך בשוק האספנים. גם האלבום הפסיכדלי הנדיר של דני בן-ישראל, ערכו נמדד בסדר-גודל של כמה אלפי דולרים. "ויניל זה דבר יקר היום, במיוחד הדפסות מקוריות".דור ההמשך"הבת שלי, מיכל, אפשר לומר שהיא ממשיכה את המסורת. היא הפיקה ערב מחווה לפינק פלויד בתיאטרון תמונע. היא רק בת 16.5 והיא מארגנת כל מיני מסיבות ואירועים. אני לא יודע אם זה כל כך טוב". למה? "השאלה היא לאיפה זה מוביל. תראה, היה פעם מישהו שקראו לו פרנק זאפה. באלבום שלו, המוסך של ג'ו (Joe's Garage) הוא אמר: 'אם אתה מתעסק ברוקנרול, יהיו לך רק צרות'. הוא היה בן-אדם לא טיפש".לאחר פרישתו של שאול גרוסברג, ממשיכים בניו את מלאכת ההפקה של 'מועדון הרוק הישראלי', והקימו להקה תחת השם 'האחים גרוסברג'.
עוד 10 פנינים נדירות, האהובות על שאול גרוסברג
הראיון נערך ביולי 2001, עודכן לאחרונה בדצמבר 2016 |
|
Email: uribreitman@gmail.com