ניאו-פרוג: שנות השמונים
ניאו-פרוג (Neo-Prog) הוא כינוי היסטורי שנוי במחלוקת (המעלה למיעוט מסוים קונוטציות לא נעימות מגרמניה דווקא), שניתן לאוסף של להקות שניסו לשחזר את תהילת הרוק המתקדם בתקופת השפל הכי גדולה שלו: 1980-1990.
הרוק המתקדם, שהושפע עמוקות ממהפכת 'דור הפרחים' של ארה"ב ואנגליה, הלך ודעך ככל שהשתנתה הסביבה החברתית-כלכלית באירופה ובאמריקה. תעשיית המוסיקה עברה שינויים רבים, והחליטה להעדיף מוסיקאי פאנק (Punk), דיסקו ופופ. רוח החלוציות של הרוקנרול לא נעלמה, אבל תעשיית המוסיקה לא רצתה לגבות אותה. הלהקות הגדולות של הרוק המתקדם נעלמו או גססו. הקהל המקורי שהתעניין במוסיקה הזו עבר לסגנונות חדשים, שהתאימו לתקופה החדשה: הבי-מטאל, רוק פשוט, ג'אז-רוק ועוד.
את הגורמים הכלכליים אסור להזניח: באנגליה, התפתחה מצוקה כלכלית שניצניה עוד בשנת 1974 (משבר הנפט העולמי בעקבות המתיחות במזרח התיכון) וגרר מדיניות מיסוי חמורה. המיסים הכבדים שהוטלו על עשירי בריטניה גרמו ל'בריחת מוחות' מן האי, אל ארה"ב ומרכז אירופה. שנתיים לאחר מכן (1976), כבר פרץ המשבר הכלכלי במלוא עוצמתו, וגרר את מעמד הפועלים לתת את הטון עם מוסיקת הפאנק הזועמת. עם המעבר לשנות השמונים, החלה תעשיית המוסיקה לשלוט במוסיקאים ולנווט את הענף כולו לכיוונים שטחיים, אנטי-אידיאולוגיים, המתמקדים באופנות, דימויים ויזואליים, להיטים קצרים והופעות מוצלחות בטלוויזיה (MTV).
את הואקום הזה ניסו למלא כמה להקות אמיצות אך נשכחות ברובן.
לדעת עיתונאים וחוקרי רוק מתקדם, המשותף ללהקות כמו מריליון (Marillion), פנדראגון (Pendragon), איי-קיו (IQ), ארק (Ark), פאלאס (Pallas), סולסטיס (Solstice), קוואזאר (Quasar) וטוולפת' נייט (Twelfth Night) היתה האמונה בכוחו של הרוק המתקדם כסגנון בפני עצמו, שאינו תלוי בזמן או ברוח של תקופה כלשהי, אלא בתכניו המוסיקליים בלבד. המוסיקאים הללו סברו שניתן לשחזר, אפילו מתוך מניעים נוסטלגיים, את המוסיקה הגדולה של שנות השבעים. רוב הלהקות הללו הוציאו את אלבומן הראשון בין 1983 לשנת 1985, חלקן התפרקו וחלקן קיימות עד היום (למשל, להקת IQ שממשיכה להקליט ולהופיע בהצלחה, בעיקר בגלל הדמיון בין המוסיקה שלהם ובין זו של ג'נסיס).
IQ - The Wake
(1985)
מתוך השמות שהוזכרו לעיל, מכירים רוב רובם של חובבי הרוק המתקדם רק את השם 'מריליון'. הסיבה לכך היא כמובן מסחרית-תקשורתית: מריליון הצליחה לפרוץ לזירה הבינלאומית בזכות כמה להיטים שיצרה בשנות השמונים, ולבדה הפיצה את המונח 'ניאו-פרוג' בקרב כל מי שהתעניין בתחום. סולן מריליון Fish הפך למיני-כוכב בקרב המעריצים.
הניאו-פרוג, באופן כללי, פחות מורכב ומאתגר מזה של שנות השבעים. יש בו דגש חזק על דרמה ומתח מתמשכים, מורגש שימוש נרחב בסינתיסייזרים דיגיטליים, המקצבים פשוטים יותר, השירה מלודרמטית במקרה הטוב ו/או צעקנית במקרה הפחות-טוב, קיימת נטייה לקווים מלודיים נקיים והימנעות מטקסטורות א-טונליות או 'צורמניות'. כמו כן, מעמדו של הסולן (והשירה בכלל) התחזק, מיעוט מבוטל מבין היצירות הן אינסטרומנטליות בלבד, ואפשר לאבחן שאיפה לייצור להיטים. כל אלו אלמנטים אנטי-פרוגרסיביים בולטים.
ביקורת רבה נמתחה על הגישה של הניאו-פרוג. הניסיון לשחזר את 'תור הזהב' של הרוק המתקדם תוך הסתמכות על נוסחאות שהוכחו כמוצלחות, הפחד משינוי ומקידמה, החיקוי המוצהר של להקות כמו ג'נסיס או יס, ההפשטה הניכרת שעשו המוסיקאים לאלמנטים היותר-מורכבים של הזרם והפופוליזם הכללי גררו גינויים (מנומקים למדי) מצד המעריצים הפוריטנים.
לעומת זאת, אי אפשר להתכחש לעובדות: להקות הניאו-פרוג חשפו את הרוק המתקדם בפני קהל חדש שלא הכיר את המורשת המפוארת של תחילת שנות השבעים, עוררו התעניינות באלטרנטיבה ללהיטים הקצרצרים ששלטו בכיפה באותה תקופה, ואף תרמו לרנסאנס המפתיע של הזרם בשנות התשעים.
שתי דמויות בולטות אחראיות להצלחה היחסית של הניאו-פרוג באנגליה: קית' גודווין וטוני סטראטון-סמית' (שניהם נפטרו). גודווין היה זה שגילה את מריליון וקידם אותם לדרגת כוכבות. סמית', לעומת זאת, היה זה שהקים את 'כריזמה' (Charisma), חברת התקליטים שהחתימה בין השאר את ג'נסיס, ואן דר גראף, והצליחה להחתים גם את מריליון ופנדראגון. כריזמה פשטה את הרגל בשנת 1985. חברת ורג'ין (Virgin) קנתה אותה והחתימה גם את טוולפת' נייט. מריליון וקית' אמרסון הקדישו את אחד מאלבומיהם בשנות השמונים לסמית', שנפטר בשנת 1987. ללא השניים הללו, פניו של הרוק המתקדם הבריטי היו נראות אחרת.
טוני סטראטון סמית'
Tony Stratton Smith
גם להקות הניאו-פרוג צמחו מתוך מועדונים כמו המארקי (Marquee) בלונדון והפרייר'ס קלאב באיילסבורי (שם פרצה מריליון). פנדראגון יצאה מגלוצ'סטר, איי-קיו מסאות'המפטון, טוולפת' נייט מרדינג (באזור ברקשייר). פאלאס, לעומת זאת, יצאה דווקא מגלזגו שבסקוטלנד.
מרבית להקות הניאו-פרוג התקשו לפרוץ אל מעבר לסצינה הבריטית המקומית בה צמחו. חברות התקליטים הגדולות סירבו להחתים אמנים שלא נענו לדרישה לסינגלים קליטים ומהירים לשידור ברדיו. להקות שלא הוחתמו בחברה גדולה, דינן נגזר להישאר אנונימיות. גם לישראלים כיום קשה מאוד להשיג אלבומים של הלהקות הללו. חנויות מקוונות באינטרנט נדרשות להציל את המצב, אך היקף המכירות בהן עדיין זעום ביחס לקניות הלא-מקוונות.
כמו בשנות השבעים, החלוצים הבריטים סללו את הדרך ללהקות בינלאומיות אחרות. בארה"ב היו אלו הלהקות מאסטרמיינד (MasterMind) ואנצ'נט וויז'ן (Ancient Vision), ביפן בלטו בי-קיו-ראן (Bi Kyo Ran) וקנזו (Kenso), כמו גם הלהקה המקסיקנית איקונוקלאסטה (Iconoclasta). השם האחרון, אגב, מזכיר במקרה או שלא במקרה את השיר Iconoclast של אמרסון לייק אנד פאלמר מתוך האלבום טארקוס (Tarkus).
שמות נוספים: להקות אמריקניות כמו סיטאדל (Citadel), קאלאבאן (Kalaban), אד אינפיניטום (Ad Infinitum), מינימום ויטאל (Minimum Vital) בצרפת, או קאסט (Cast) המקסיקנית. מדובר בהרכבים ללא גיבוי תקשורתי, הפועלים במסגרת מחתרתית. ניתן לצרף לרשימה, עם הסתייגויות, גם קבוצה של להקות שוודיות משובחות שצמחו בשנות התשעים כמו אנגלגארד (Anglagard) ואנקדוטן (Anekdoten), שהציגו מוסיקה מורכבת ומאתגרת, אך צייתו לכללים הבלתי-כתובים של הרוק המתקדם הקלאסי. יש, כמובן, עוד שמות רבים. בשטח: ההערכות האומדניות נעות בין מאות של להקות לכמה אלפים בודדים. ניתן למצוא את השמות באנציקלופדיות דיגיטליות כמו ג'יברלטר, למשל, או באינדקס הלהקות המקיף (מאות של להקות) בספרו של ג'רי לאקי, Progressive Rock Files.
הניאו-פרוג עשוי להיחשב כ"החוליה החסרה" בין שנות השבעים האגדיות, למיני-רנסאנס של שנות התשעים והאלפיים. זהו פרק בלתי-ידוע בהיסטוריה המפותלת של הרוק המתקדם. קיומו השברירי מעיד על ניסיון אמיתי להזריק תכנים מוסיקליים מתוחכמים-יחסית אל תעשייה ממוסחרת וצינית למדי. במובנים רבים, זוהי פשרה הגיונית בין חופש הביטוי של האמנים, מוגבלותו השכלית של הקהל, דרישות התעשייה ואמצעי התקשורת.
לעיתים קשה להגדיר בדיוק מתי להקה היא ניאו-פרוג, פרוג "אמיתי" או אפילו פוסט-פרוג. ההגדרות המורכבות-ממילא מטשטשות, והדיון בהן הופך בעייתי. דבר אחד בטוח: קו דמיון מוצהר, מגמתי ובולט עובר כחוט השני בין הלהקות הבריטיות הראשונות. הניאו-פרוג הפך לעובדה היסטורית.