הקטע הפותח את אלבומה השני והמעניין של ג'נטל ג'ייאנט הוא אחד הטובים בתולדותיה. בכל שניה של פנטגרואל'ס נייטיביטי (Pantagruel's Nativity) אפשר להרגיש את ההשקעה הגדולה בהקלטה ובהפקה (של טוני ויסקונטי). אך שאר האלבום סובל לעתים מהחלטות תמוהות ו/או שרירותיות בתחום ההלחנה, הביצוע והעיבוד. הסיבה: הלהקה נדרשה להגיע לאולפן ולהקליט אלבום בזריזות, בלחץ של זמן, למרות שלא הספיקה לכתוב חומר מוסיקלי לפני שהחלה להקליט.


ניכר שללהקה הצעירה היו הרבה רעיונות ולחנים טובים בשלב זה, אך היא לא הספיקה לארוג אותם יחד לעיבוד מהודק, באופן שההפקה כולה תישמע אורגנית ומשכנעת. גם הטקסטים מופשטים מדי, ולא מצליחים לגעת ברמה הרגשית. ניכר שמדובר באלבום-מעבר, שבו הלהקה מגששת את דרכה בחשיכה אחרי משענת יציבה. היא אף כתבה במפורש ש"מטרתנו היא להרחיב את גבולות המוסיקה העכשווית, תוך סיכון שנהפוך לבלתי-פופולריים".


ביצירה הראשונה מופיעים סולו הויבראפון האופייני של קרי מיניר, התפקידים הוואקליים המתוחכמים, ריף הגיטרה העוצמתי והשימוש במשקלים אסימטריים, וכולם מרכיבים את הפאזל הפרוגרסיבי הקלאסי. הלהקה בונה את השיאים המוסיקליים שלה בסבלנות, משתמשת במגוון עצום של כלי נגינה, ומגיעה להישג סימפוני מרשים, שראוי לכל המחמאות. זה לא מפליא שהשולמנים ומיניר בחרו דווקא בקטע הזה כפותח.


זה מה שקורה כשנותנים למיניר להמשיך להתפרע: אדג' אוף טוויילייט (Edge of Twilight) ממשיך את האווירה הלילית והסוריאליסטית (שלהי תקופת הפסיכדליה?) עם אפקטים אולפניים חביבים, קלרינט וצ'מבלו, טימפאני, ויבראפון, פנדר רודז ועוד. יש הטוענים כי מיניר "גנב" לכאן מנגינה אחת מתוך היצירה הקלאסית-מודרניסטית "פיירו הסהרורי" של שיינברג. זה נכון שאפקט תוף ה'סנר' שמושמע הפוך קצת התיישן, והקטע כולו זז קצת לאט מדי ובכיוונים סותרים, אבל היצירה נותרה מסקרנת.


היצירה השלישית, 'דה האוס, דה סטריט, דה רום' (The House, the Street, the Room), שוברת לחלוטין את מבנה שיר הרוק המסורתי. הרצף מתנפץ לרסיסים (תזמון 1:51) ומתאחה כבמטה-קסם רק דקה אחר כך. הגיטרה הבלוזית של גארי גרין עורכת מפגש מעניין עם האורגן האקצנטרי של מיניר, והבאס של ריי שולמן (באובר-דרייב) מוביל אותה בריף כוחני חזרה אל המסלול, לכאורה. אבל הסיפור שב ומתפרק לקראת סופו, כאילו כדי להכעיס. הומור לא מצחיק, השפעות מונטי-פייטוניות או סתם מצב רוח מבודר? אין לדעת, אבל זה לא נשמע בוגר במיוחד.


אקוויירינג דה טייסט (Acquiring the Taste), הקטע הרביעי הקצר, הוא בדיחה קלידנית חביבה; מיניר משתעשע עם ה'מוג' שלו ומעביר דקה וחצי בנעימים. 'רק' (Wreck), הקטע החמישי, נשמע כמו המנון-מלחים, וגם כאן ריף הגיטרה והבאס תופסים את רוב הנפח. הלחן באמת תופס, אבל הוא ממש לא אופייני ללהקה, ולא מתאים לכל מה שנבנה בעמל עד לנקודה זו. דיאלוג חליליות כפרי קצר מופיע ונעלם, כאילו כדי ליצור 'גשר' מלאכותי אל הבית האחרון, אבל האנרגיה נאבדת בין תתי-הפרקים, והסיום (פייד אאוט רשלני) לא משכנע.


'דה מון איז דאון' (The Moon Is Down) היא בלאדה נוספת שמראה השפעות קלאסיות-מודרניסטיות ולחן משובח. דיאלוג הגיטרות הקלאסיות (תזמון 2:11) אמנם מרשים, מתחבר יפה למוטיב אותו מבטאים זוג סקסופונים, ומוביל לסולו קלידים חמוד של מיניר; רק בתזמון 3:44 מתחברת היצירה חזרה לעצמה ומסתיימת בנימה סימפונית מהורהרת על הירח היורד. בהחלט לא רע, אבל עדיין לא שלם ולא מגובש מספיק.


הקטע השביעי, 'בלאק קט' (Black Cat) מדגים, פעם נוספת, את הסכיזופרניה המוסיקלית ממנה סבל ההרכב בשלב זה של חייו. הקטע על החתול השחור נפתח כהלכה, עם עיבוד 'נושם' ונקי, אבל התפנית הקאמרית בתזמון 1:30 פשוט לא נחוצה, ושוברת את האווירה בלי שום סיבה. עיבוד המיתרים הקלאסי אמנם שנון כתמיד, אבל אין לו שום מטרה ברורה, ולכן אפשר להתייחס אליו רק כאל הפרעה.


פליין טרות' (Plain Truth) חותם את האלבום עם ג'ם סשן זניח שמתמקד, רובו ככולו, בריף גיטרה-בס שגרתי ובכמה אילתורים לא-מדהימים של הגיטרה והכינור. התערובת המוסיקלית נשמעת כמו רוק-איכרים אמריקני שלא סובל מעודף אינטליגנציה. רק מי שמקשיב היטב יכול לשים לב לקרי מיניר, המשלב כמה קווים הרמוניים מעניינים בפסנתר, אבל הוא חלש מדי במיקס. אמת פשוטה? קצת פשטנית מדי.


במשך עשרות שנים סבל האלבום 'לרכוש את הטעם' מסאונד בינוני ביותר. גרסת הויניל מ-1971 והדיסק של חברת 'ורטיגו' מ-1990 היו שתיהן מאכזבות. רק בשנת 2006, באיחור ניכר, הצילה חברת 'רפרטואר' הגרמנית (Repertoire Records) את המצב בעזרת רימסטר טוב. היא הופצה על ידי חברת סוני וחברת בי-אם-ג'י (BMG). קיים גם רימסטר יפני מ-2009, אך הוא יקר יותר. סטיבן וילסון לא עשה רימיקס לאלבום זה, כיוון שסרטי ההקלטה המקוריים שלו נהרסו עם השנים, בדיוק כפי שקרה לאלבום הבכורה מ-1970.


עטיפת האלבום היתה בדיחה שרבים לא הבינו, בעיקר בגרסת הקומפקט-דיסק: העטיפה הקדמית של תקליט הויניל נראתה כאילו הלשון הארוכה מלקקת ישבן עסיסי. רק כאשר פותחים גם את הצד האחורי, רואים ומבינים שמדובר ב...אפרסק מיוזע, שסכין תחובה בצידו הימני. המסר בוטה למדי: אנחנו לא מתחנפים לאף אחד, בטח לא במובן המוסיקלי.

לסיכום, לפנינו אלבום מזגזג עם סיום מאכזב. ההקלטה מתעדת להקה צעירה עם הרבה דמיון ומקוריות, אך בלי זמן, הכנה מוקדמת ואולי גם מיומנות מספקת בכדי להוציא את חזונם לפועל כהלכה. מעבר לשנינות, הטכניקה והאומץ, חסרה כאן אמירה אמנותית מגובשת, משכנעת, עמוקה והחלטית. הלהקה באמת ניסתה לפרוץ שבילים חדשים, אבל אולצה להיכנס לאולפן בלחץ של זמן, בלי חומרים טובים, ולכן טרם בנתה כאן את עמוד השידרה שלה. לא היה ניתן לקבוע זאת לולא הוכיחה הלהקה שהצליחה למצוא את עצמה באלבומיה הבאים והמרתקים-באמת.

הציון: 8/10

 אלבומים מומלצים של ג'נטל ג'ייאנט