"אוקטופוס" הוא אחד מאלבומי-החובה של הז'אנר הפרוגרסיבי, במיוחד בגרסת הרימיקס של סטיבן וילסון מ-2015. כבר כשיצא לאור ב-1972, היה ברור כי ההבדל העצום ברמת ההפקה המוסיקלית בין אלבומם השלישי והרביעי של ג'נטל ג'ייאנט פוגם בקודם ומשדרג את המאוחר. למרות שהאלבום הקודם, ת'רי פרנדז (Three Friends) הוקלט באותו אולפן, אדוויז'ן בלונדון, ובאותה שנה (1972) כמו "אוקטופוס", הפער הטכנולוגי ביניהם גדול כמו ההבדל בין הפועל תל-אביב למנצ'סטר יונייטד. הקרדיט על איכות הצליל מגיע בעיקר לשלושה אנשים אלמוניים: טכנאי האולפן מרטין ראשנט, טכנאי ה'מסטרינג' קליף מוריס ומפעיל הטייפ ג'ף יאנג. לא פלא שהאלבום הזה הפך לקלאסיקה מהוללת של רוק מתקדם בריטי.


כבר ביצירה הראשונה של התמנון, "דה אדוונט אוף פאנרג'" (The Advent of Panurge) אפשר להרגיש עד כמה השתפרו חברי הלהקה בכל מה שנוגע לעיבוד, הקלטה וגימור. התיפוף של ג'ון וות'רס, שחקן הרכש החדש והמוצלח של ההרכב, נשמע מלא-חיים. הביצוע הקבוצתי של הלהקה לא היה מעולם מהודק יותר: כל תו נופל בדיוק במקום, למרות שהלחנים וההפקה האולפנית עדיין כוללים כמה יציאות סהרוריות אופינייות מרובות.


היצירה השניה באלבום, "רקנטור טרובדור" (Raconteur Troubadour), היא דוגמה קלאסית לרוק מתקדם שמושפע עמוקות מסגנון הבארוק האנגלי, וממורשת הטרובדורים המפוארת מימי הביניים של אירופה. ההשכלה הפורמלית של הקלידן קרי מיניר, אשף העיבוד והתיזמור, מוצאת שותפות נאמנה בנגינת הכינור המדויקת של ריי שולמן. גם כאן מתייחסת הלהקה לעצמה, בעצם, כשהיא מתפלספת על חיי האמן הנווד, שנע ממקום למקום ונשען על חסדיהם של התושבים המקומיים - בדיוק כמו להקת רוק בסיבוב הופעות ארוך. כמיטב המסורת, מצליחים חברי הלהקה בין תזמון 1:48 ועד 3:03 לדחוס מספר תפניות מפתיעות, עם פיל שולמן על החצוצרה, קרי מיניר על הצ'לו, והכינור של ריי שולמן. אין מה להגיד: מכללה מלכותית להלחנה.


היצירה השלישית באוקטופוס, "איי קריי פור אוויריוואן" (A Cry For Everyone) הושפעה מהישגיו הספרותיים והפילוסופיים של אלבר קאמי -- כן, הסופר מאחורי הרומנים "הדבר" ו"הזר". היא גם נהנית מעיבוד רוקנרול קשוח ועוצמתי. הגיטרה של גארי גרין נשמעת פה ושם קצת כמו זו של ג'ימי פייג'. ההקלטה המשובחת תופסת את הלהקה במצב מצויין, וכל המעורבים נשמעים גדולים ומרשימים מאי-פעם. זה נכון שמיניר לא משתלב בצורה אידיאלית בקונטקסט הרוקי הכבד, ומשרבט כמה שורות תמוהות למדי, אבל משחקי הסטריאו המסותנזים (תזמון 3:00) והסיום המטורלל שווים את הכל (תזמון 3:50).




היצירה הרביעית, 'נוטס' (Knots), היא אולי המפורסמת ביותר בכל תולדות הלהקה. פופולרית ממנה, אך בלתי-פרוגרסיבית, היא הבלאדה 'קייטס' (Kites) שמושמעת כל הזמן ברדיו, בגלגול הקודם של הלהקה תחת השם "סיימון דופרי אנד דה ביג סאונד". כאן הגיעה ג'נטל ג'ייאנט לפסגה חדשה של תחכום טקסטואלי, וואקלי והרמוני. מה שהם עושים כאן בארבע דקות, יש להקות שלא עשו באלבום שלם: קטעי א-קאפלה מקהלתיים מרהיבים ומבלבלים-בכוונה, סולו ויבראפון חכם ושובב, מעבר סימפוני מפחיד ופזמון משעשע בסגנון סוריאליסטי. זוהי קלאסיקה ג'נטל-ג'ייאנטית שהפכה לקטע-חובה בהופעותיה בשנות ה-70.


את ההוכחה הסופית לכשרונות הביצוע המתמטיים של כל חברי הלהקה אפשר למצוא ביצירה החמישית, הקטע האינסטרומנטלי המבריק 'דה בויז אין דה בנד' (The Boys In The Band), שיכול לשכנע גם את חובבי הפאנק המושבעים ביותר. אפשר רק לקנא בענקים העדינים הללו על אהבת המוסיקה, הנכונות להשקיע זמן ומאמץ חסר-שירה בקטע שאין סיכוי שיושמע אי-פעם ברדיו, למעט כמנגינת פתיחה לתוכנית לילית שמישהו יגנוב ולא ייתן ללהקה שום קרדיט עליה. הצליל הכל-כך-שנות-השבעים של הסינתיסייזרים האנלוגיים מעניק חותמת-תאריך מובהקת לקטע, אך ההפקה המוסיקלית הנוצצת מאפשרת לחברים להישמע כמו שמגיע להם.


היצירה השישית, "דוגז לייף" (Dog's Life), מוקדשת באהבה ל"רואדיז" - פועלי הבמה והצוות הטכני בהופעות של הלהקה. למרות השימוש החביב בכלי נגינה משעשעים, זו יצירה זניחה למדי, שנועדה להעביר מסר פשוט: אף אחד לא מבין שחייו של ה'רואדי' הם חיים של כלב. היצירה מדגישה את חוש ההומור המפותח של ג'נטל ג'ייאנט, בתקופה שבה יותר מדי להקות לקחו את עצמן יותר מדי ברצינות.


היצירה השביעית, "ת'ינק אוף מי ווית' קיינדנס" (Think Of Me With Kindness), היא בלאדה רומנטית עדינה. קרי מיניר, הקלידן המחונן, שר אותה בביישנות יתרה (וגם מזייף פה ושם, אבל ניחא). הלחן והעיבוד מנותקים כמעט לחלוטין מעולם הרוקנרול, והשיר נשמע כמעט כמו פופ סנטימנטלי מסורתי. רק השבירה הפתאומית של המבנה המקובל (בתזמון 1:48) מעידה על כך שלא מדובר בעוד רומנטיקן תאב-בצע המחפש מקום טוב במצעד הלהיטים. אולי בגלל אורגן ההאמונד הדומיננטי, הקטע נשמע יותר כמו משהו שדווקא להקת "פרוקול הארום" (Procol Harum) היתה מלחינה.


'ריבר' (River), היצירה השמינית והמסיימת בתמנון 'שמונת האופוסים' שלנו, משלבת כמצופה בין כמה ריפים בלוזיים מאצ'ואיסטיים ובין אלגנטיות פרוגית טיפוסית. זה סוג של איזון בריא בין הכיוון האמריקני של דרק שולמן וגארי גרין, ובין הכיוון הקלאסי-ג'אזי של ריי שולמן וקרי מיניר. קל יותר להבין את ההצלחה שזכתה הלהקה באמריקה, לאור הגוון העממי-פולקי החזק של הכינור השולמני וגיטרת הוואה-וואה של גרין. מישהו אמר קאנטרי פרוגרסיבי ולא קיבל?


למרות שהסאונד של תקליט הויניל היה טוב למדי, וגם גרסת הדיסק הראשונה מ-1990 היתה סבירה, גרסת הרימסטר של חברת 'רפרטואר' הגרמנית (Repertoire) מ-2006 שיפרה את המצב. ב-2015 הופיעה בשוק גרסת הרימיקס הדיגיטלית של סטיבן וילסון, וכך עקפה בסיבוב את כל שאר הגרסאות המוקלטות שהופיעו לפניה. אין ספק: הרימיקס של ווילסון הוא המעדן האודיופילי שאותו אתם מחפשים לזלול שוב ושוב. בגרסת הרימיקס הורחב אורך האלבום מ-34 הדקות במקור (לא מספיק) אל 50 דקות (מספיק בהחלט). זאת בזכות רצועה תשיעית באורך 15 דקות, המציגה קטעים נבחרים מתוך 'אוקטופוס' בהופעה חיה - בונוס נפלא עם סולואים נהדרים, באיכות לא רעה בכלל. דווקא רצועה תשיעית זו מדגישה עד כמה נשמעה GG במיטבה על הבמה, ולא באולפן.

לסיכום, "אוקטופוס" הוא אלבום קצר אך מדויק, שבו כל קטע ממלא פונקציה אחרת, מציג מצב-רוח ייחודי ומשקף פן מסוים באופיה הרב-גוני של ג'נטל ג'ייאנט. זה המקום המושלם להתחיל את ההיכרות עם הלהקה, במיוחד בגלל שההפקה המוסיקלית העשירה עומדת במבחן הזמן. התוצאה הסופית היא רוק מתקדם שנון, חייכני, ידידותי, אופטימי, הומוריסטי ומאיר-פנים, שלא מסתיר את מיומנותיו וכישוריו, אבל גם לא לוקח את עצמו ברצינות יתרה, וטוב שכך. הרימיקס של ווילסון מ-2015 השביח עוד יותר את טעמו של התמנון, והפך אותו לדליקטס מוסיקלי.

הציון: 9.5/10

 אלבומים מומלצים נוספים של להקת ג'נטל ג'ייאנט