יותר מדי אנשים לא יודעים שלהקת ג'נטל ג'ייאנט (להלן GG), אחת מלהקות הרוק המתקדם החכמות בהיסטוריה, בכלל הקליטה את האלבום 'אין איי גלאס האוס'. הכל בגלל תקרית עצובה שאירעה לה עם חברת התקליטים: הסניף האמריקני של 'קולומביה' החליט שהאלבום החמישי מכיל חומר 'לא מסחרי', וסירב להוציא אותו בארה"ב, קהל היעד העיקרי של GG ולהקות רבות אחרות. באירופה הוא הצליח לא רע, אבל השוק היה קטן מדי. בארה"ב הוא נמכר כתקליט-ייבוא בלבד, אבל בכמויות קטנות בהרבה ממה שהיה מוכר אם היה מופץ שם כהלכה, כמוצר מקומי במחיר סביר.


'בבית של זכוכית' הוקלט בתקופה שבה היתה ג'נטל ג'ייאנט במסלול המראה הדרגתי, והיתה נחושה לפרוץ בגדול כמו עמיתותיה הפרוגרסיביות. אחרי ההצלחה האמנותית של קודמו, "אוקטופוס", השקיעה GG מאמצים רבים להישמע במיטבה, אבל לא היתה מוכנה לוותר על התיחכום והתעוזה; אחרי הכל, כמה להקות רוק מכניסות סולו ויברפון סוער בשיר הראשון? בשנת 2000 יצא האלבום במהדורה עצמאית, משופרת וסבירה, מטעם הלהקה ובמימונה הישיר, דרך הלייבל 'אלוקרד'. ב-2026 הוציאה הלהקה גרסת רימיקס דיגיטלית טובה עוד יותר, שהסתייעה בבינה מלאכותית. ביקורת זו תנתח את הגרסה של שנת 2000 מקרוב, באיכות משופרת, ובתוספת שני קטעי בונוס.




את המוסיקה כתבו ביחד קרי מיניר, דרק שולמן וריי שולמן (כן, השניים האחרונים הם אחים). האח פיל שולמן, שהיה אחראי על מחלקת כלי הנשיפה, נטש את הלהקה בשלב זה לטובת קריירה בהוראה, בעיקר כיוון שהתגעגע למשפחתו בסיבובי ההופעות המפרכים של הלהקה ברחבי העולם. העיבודים נותרו דינמיים ותזזיתיים: רגע אחד הם קופצים לכל הכיוונים, רגע שני הם מנמנמים, ורגע שלישי הם מתמרנים בין שינויי משקלים וסולואים בלתי-צפויים שמופיעים ונעלמים בזריזות. חוש ההומור האופייני להם מתאפיין במעברים מהירים בין מצבי רוח מנוגדים. זה לא בגלל שהם באים לזעזע את המאזינים. הם פשוט לא יכולים לעבוד אחרת: שיגרה זה משעמם.


אם באלבום "ת'רי פרנדז" (Three Friends) היה אפשר לדבר על קונספט דרמטי רציני, כאן קשה לאבחן קו כזה. נדמה כאילו מיניר מנסה לשבור כל מוסכמה אפשרית בכל תיבה. אפשר אפילו לטעון שהלהקה מגחכת על הקלישאות של הרוק המתקדם עצמו, בזמן אמת. בעוד להקה כמו קווין (Queen) הקפידה לרגש את מאזיניה תוך שימוש בפרודיות עליזות, 'הענק העדין' מסרב כאן בתוקף לסחוף את מעריציו אל מערבולת של יצרים בסיסיים. בכל רגע נתון חייב המאזין/צופה להישאר רגוע ועירני אל מול ההתפתחויות הרבות, מה שיוצר בסוף אלבום תובעני למדי למאזיניו, היבט שאולי התנקם בתוצאות המסחריות של האלבום בפרט והלהקה בכלל.


שיר-הנושא החותם את האלבום הוא היצירה החזקה ביותר מתוך השש. המתח המוסיקלי בין ריפים בועטים של רוקנרול אמריקני כוחני (עם שירה של דרק שולמן) ובין הקונטרפונקט הקלאסי והביישני (עם שירה של קרי מיניר), מתמצת את גדולת ההרכב באותה תקופה בלתי מתפשרת.


שני קטעי הבונוס של מהדורת "אלוקרד" (2020), שנוספו במיוחד לגרסה זו של האלבום, כוללים כמה אילתורים מעולים של הלהקה (ובמיוחד של הגיטריסט גארי גרין) בהופעה חיה בגרמניה. שוב ושוב אותה תובנה: על הבמה, הענקים העדינים נשמעים הרבה יותר שמחים ואנרגטיים מבאולפן. מצחיק במיוחד לשמוע את דרק שולמן אומר לקהל 'דנקה שיין' ('תודה רבה', בגרמנית).

לסיכום, "אין איי גלאס האוס" הוא אלבום תובעני, אוונגארדי ובלתי מתפשר. הוא מציג לראווה להקה עם חוש הומור בריא, אך גם צונן ומנומס. באותה תקופה חלוצית, רק מוסיקאים בריטים יכלו לקחת את הבלוז, להפוך אותו לקרקס מעונב שבו הנדריקס ובאך קופצים דרך חישוק בוער, ועדיין להישמע מכובדים כמו לורדים במסיבת קוקטייל. אז אולי 'בבית של זכוכית' נשמע קצת פחות 'קלאסי' מאחרים (כמו 'אוקטופוס' או 'שלושה חברים'), אבל עדיין זהו אלבום טוב מאוד שלא התיישן כלל עם השנים, וכדאי לבחון אותו גם במהדורת הרימיקס המאוחרת שהוציאה הלהקה עצמה ב-2026.

הציון: 8.5/10

 אלבומים מומלצים נוספים של ג'נטל ג'ייאנט