להקת סטרובס - The Strawbsמאת יעקב אשכנזיעדכון: למרות שהלהקה הודיעה שתופיע בישראל, ב-15 נובמבר 2011, במועדון רדינג 3, נמל תל אביב - ההופעה לא תתקיים, דהיינו היא מבוטלת, נכון לעכשיו. ההפקה הישראלית שיזמה את המופע מסרה שהדיווח באתר הלהקה שגוי.סיפורה של להקת Strawbs הוא סיפורו של הפולק-רוק הפרוגרסיבי, סגנון מוסיקאלי בריטי שורשי, שהצליח להותיר את חותמו על עולם הרוק, בשנות השבעים, אך מקומו נפקד מתוצרי המהפך המוסיקאלי שהביאו איתן שנות השמונים.בעוד להקות כמו ג'נסיס, יס, קינג-קרימזון, ג'ת'רו טאל ואחרות הצליחו לנווט עצמן אל העולם הפלאסטי-מלאכותי של שנות השמונים, מי באמצעות התאמה, מי באמצעות שמרנות ומי באמצעות פסיחה על שני הסעיפים, המוסיקאים הרכים האלה, עם הקהל הכל-כך ספציפי, נותרו מאחור. כוכבן של Gryphon, Fairport Convention, Amazing Blondel, Steeleye Span, דעך בשנות השמונים. חלקן המשיכו ליצור במינונים קטנים יותר, חלקן חדלו מלהתקיים. הסטרובס עלו אט-אט בסולם ההצלחה, לא הצליחו להגיע אל פסגתו, ואז נפלו מטה בקול ענות חלושה. הם החלו את דרכם כהרכב בלו-גראס רך בלונדון של שלהי שנות השישים. דייב קאזינס, טוני הופר ועוד כמה חברים מזדמנים, נטלו לידיהם גיטרות אקוסטיות, בנג'ו (כלי מאד לא בריטי, כידוע), מנדולינות וחלילי בית-ספר, וניגנו מוזיקת רועים בריטית, עם טיפ-טיפת השפעה של פולק אמריקאי והרבה פולק בריטי. גם צרופה של זמרת בעלת קול זמיר כמו סנדי דני לא עזרה לצמד לצאת מאלמוניותו, והאלבום שהקליטו איתה יצא לאור רק בשנת 1973 אחרי שסנדי כבר כיכבה בהרכב פולק מצליח אחר ושמו 'פיירפורט קונוונשן'. אפילו צירופו של וירטואוז הקלידים ריק ווייקמן, הידוע מחברותו בלהקת יס (לאחר מכן), לא הביאה לתוצאה המיוחלת. המגמה של קאזינס בצירופו של ווייקמן היתה לתת ללהקה תבלין של קלאסיקה להרכב: להביא את באך וליסט לשדות הירוקים של יורקשייר. שלושה אלבומים הקליט ווייקמן עם הלהקה. הראשון שבהם, עדיין כנגן אורח על פסנתר, Dragonfly שהוקלט ב 1970. השני, Just a Collection of Antique and Curios שהיה אלבום הופעה חיה, הוקלט באותה שנה. הוא דווקא הצליח לעורר איזושהי התעניינות בקרב כמה בעלי מועדוני רוק בלונדון, מה שהעניק ללהקה כמה שעות נגינה בפני קהל, השתתפות בכמה פסטיבלים, וקצת כסף לחדש את הציוד. באלבום הזה כבר ניתן היה לחוש בשינוי מגמה. העיבודים נטו להיות רוקיסטיים יותר, בעיקר תודות להצטרפותם של הצמד ריצ'רד האדסון (כלי הקשה, שירה וסיטאר) וג'ון פורד (באס ושירה). הצמד הזה, שניגן יחד בהרכב שנקרא Velvet Orchestra בא מעולם הרבה יותר רוקיסטי, כשההשפעה הישירה של תקופת 'אבי רואד' של הביטלס ניכרת כמעט בכל דבר שעשו. גם ווייקמן נטל חירות באלבום הזה וניגן קטע סולו בשם Temperament of Mind בו הוא מפליא על הצ'מבלו, האורגן והפסנתר. האלבום הגיע למקום 27 במצעד הבריטי, הישג מרשים עבור להקה שעשתה מוסיקה מאד לא אופיינית לתקופה (פסיכדליה, להזכירכם). האלבום הבא, שיצא בשנת 1971 ונקרא From the Witchwood עם אותו הרכב (קאזינס והופר בגיטרות ושירה, פורד בבאס, האדסון על תופים וסיטאר, ווייקמן בקלידים), המשיך את הקו של האלבום הקודם, וכלל יצירת מופת של הלהקה, המופיעה בכל האוספים המאוחרים The Hangman and the Papiest, שיר מחאה חריף על ההירארכיה הכנסייתית הרקובה (נושא שהעסיק באותה שנה גם את ג'טרו טאל באלבומם 'אקוולאנג'). השיר נוגן עם כלי הקשה רבים ושירה עצבנית של קאזינס עם גיטרה בדיסטורשן מייבב והאמונד מסולסל במיטב המסורת הבארוקית של ווייקמן. האלבום הגיע למקום 39 במצעד מכירות האלבומים בבריטניה, ולמרות העוצמות החדשות שהיו בו, הוא לא המשיך את קו ההצלחה של אלבום ההופעה מהשנה הקודמת.
Strawbs - Grave New World בתחילת 1972 הצטרף ווייקמן, שהאמין כי ההרכב לא ישתפר, ללהקת Yes וקאזינס המנהיג, חיפש קלידן חדש. המחליף נמצא בלהקת הבריט-פופ הנודעת Amen Corner (בישראל כינו אותה "פינת האמן", למרבה המבוכה), ושמו Blue Weaver. למתבוננים בתמונתו נדמה לרגע שמדובר בריק ווייקמן: שיער בלונד חלק וארוך, לבוש נוצצים, מוקף מערכת קלידים מורכבת והאמת, שגם הנגינה לא רחוקה באיכויותיה. ייתכן שוויבר לא היה וירטואוז כמו ווייקמן, אבל השתלבותו בצליל של הלהקה היתה מושלמת, והעניקה להם את הצליל שחיפשה בנרות במשך כמה שנים. האלבום הראשון בו ניגן ויבר היה Grave New World הנחשב בעיני רבים לפאר היצירה של הלהקה. האלבום "גרייב ניו וורלד" עם ציור העטיפה היוצא דופן יצא לאור בשנת 1972 והגיע למקום 11 במצעד המכירות הבריטי, הישג שמעט מאד להקות מסוגה של סטרובס הגיע אליו. זהו "אלבום קונספט", המתאר את חייו של האדם מלידתו ועד הצטרפותו אל האלים, דרך חוויות שונות במהלך חייו. למרות הקונספטואליות, כל שיר מהווה יחידה בפני עצמה, הן מבחינת הלחן, העיבוד ואופי הנגינה. לראשונה, שולב המלוטרון בעיבודיה של הלהקה באופן שונה. בעוד להקות כמו ג'נסיס, קינג קרימזון, המודי בלוז ובגר'ס אופרה השתמשו במלוטרון כדי לייצר "קיר של צלילים" כמו קבוצת מייתרים, כלי נשיפה או מקהלה, וויבר השתמש במלוטרון ככלי נגינה לכל דבר והצליח להשתמש בו לקטעי סולו מרשימים. ניתן לשמוע זאת היטב בשיר הנושא New World. שני שירים אחרים שראויים לאזכור, הן בשל עבודת המלוטרון והן בשל שירת האה-קפלה של כל חברי הלהקה, הם Benedictus והשיר הפותח את הצד השני של התקליט (רצועה 6 בדיסק) The Young Man and the Flower שבו הסולן הוא טוני הופר. שירתו מלווה בכלים מסורתיים כמו אקורדיון, ופתאום נכנס המלוטרון המדמה צליל של כלי נשיפה מעץ, בעוצמה אדירה והלהקה כולה מצטרפת בשירת אה-קפלה מהדהדת. האלבום הבא של הלהקה, Bursting at the Seams הביא איתו גם את הלהיטים הראשונים (והאחרונים) של הלהקה. את טוני הופר החליף דייב לאמברט על הגיטרה המובילה. העיבודים הרב-שכבתיים נותרו בעינם, המלוטרון המשיך להפציץ ואף צורפה תזמורת סימפונית ליצירה Down By the Sea ולשיר The River. עם זאת, צירופו של לאמברט, גיטריסט מוכשר ביותר עם נטייה פופית משהו, חיזק את הצד הרוקי והעלים כמעט לחלוטין את שרידי הפולק-רוק שעדיין ניכרו באלבום הקודם. הדגש, הפעם, היה על הצלחה מסחרית. הלהיט הגדול של האלבום, פרי עטם של הצמד האדסון-פורד, היה Part of the Union שהביא את סיפורו של מעמד הפועלים הבריטי וה"הסתדרות" שלו – ה Union. השיר רוקיסטי לחלוטין, ואין בו סממנים פרוגיים או פולקיים שמאפיינים את שאר האלבום. הלהיט השני, Lay Down הוא עיבוד מוסיקאלי שעשה דייב קאזינס לאחד ממזמורי תהילים, עם גיטרת דיסטורשן ברקע, קצב מרקיד וקצת מלוטרון בשביל הטעם בסוף.
אין פלא שהאלבום, ששני להיטיו הגיעו למקום הראשון במצעד הלהיטים, הגיע למקום השני במצעד המכירות של האלבומים לשנת 72. אף להקת רוק מתקדם לא הצליחה להשיג הצלחה כזו עד שנה זו, ונראה היה שהשמים הם הגבול. אך כשבאה ההצלחה, הוילונות המסתירים את אחורי הבימה, מתחילים לנוע בעצבנות. שאלות אגו עולות על הפרק, ומחריבות כל חלקה טובה. עם תום סיבוב ההופעות של האלבום הזה שיצא בשנת 73, פרשו מהלהקה הקלידן לטובת קריירה אמריקאית (ניגן בפסקול הסרט Saturday Night Feaver וליווה את הבי-ג'יז) והצמד האדסון-פורד, שהרגישו שאם הם הצליחו להביא להיט לראש המצעד, הם יצליחו בכך גם בהמשך. השניים יצאו לקריירת סולו, במהלכה הוציאו כמה אלבומי פופ לא רעים, אך לא כאלה שעשו גלים (אולי פרט ללהיט Burn Baby Burn שהגיע לאיזשהו מקום במצעד, ונעלם כלעומת שבא). קאזינס ולאמברט צירפו נגנים חדשים, Chass Cronk על הבאס; Rod Coombs על התופים ואת קלידן רנסאנס בעבר John Hawken שהביא את הצלילים המוכרים של רנסאנס בהרכב הראשון שלה. האלבום הבא, שהוציא ההרכב הזה נקרא Hero and Heroine והוא נחשב כאלבום ה'מתקדם' ביותר של הלהקה. צליל הפולק נדם לחלוטין, הקלידים האלקטרונים הפכו דומיננטיים, קאזינס ולמברט שרו רוקנרול ולא פולק. היתה זו תחילתה של הנפילה. האלבומים הבאים של הלהקה: (Ghosts (1975), Nomadness (1975), Deep cuts (1976), Burning for you (1977), Deadlines (1978), היו ירידה מתמדת בסולם הכשלון. גם הכיוון הפופי שאפיין את שני האלבומים האחרונים, לא הצליח להציל את הלהקה. קאזינס ניסה בכל כוחו לייצר להיטים. הקהל, שאהב את אלבומי הפרוג הטהורים שלהם או שהעדיף את הפולק-פרוג הרך, לא הסכים לקבל את השינוי. המעריצים הותיקים נטשו, חדשים לא הצטרפו. הפאנק חיזק את מעמדו ולהקות כמו הסטרובס נאלצו לרדת למחתרת. בסוף שנת 78, בזמן שהלהקה ישבה באולפן וניסתה לסיים את ההקלטות לאלבום אחרון, החליט קאזינס, בלית ברירה, לשים לזה סוף. האמרגן של הלהקה סירב לשלם לחברים את שכרם, לא חידש את חוזה ההקלטות שהסתיים, וקאזינס, לאמברט וחבריהם נותרו ללא עבודה, עם משפחות לפרנס וחובות בבנקים. רק בסוף שנות התשעים, כשהחל גל ה'רטרו', לא מעט בחסות רשת האינטרנט, התעוררו המוסיקאים לחיים וחזרו לשורשים. קאזינס חזר אל הפולק, ויחד עם זמר עם ידוע בשם ברייאן ווילובי הוציא אלבום פולק ב 1994, וחידש ימיו כקדם. אפילו ריק ווייקמן חידש את הקשר עם העבר, ובין סיבוב הופעות עם Yes להקלטה עם בנו, מצא זמן להפיק אלבום חדש עם דייב קאזינס שיצא בשנת 2002. בשנת 2004 הופיעה סטרובס בפסטיבל נירפסט האמריקני מול קהל מופתע ונלהב. ההופעה יצאה על גבי דיסק שנמכר היטב. ה'סטרובס' אינם מוכרים היטב בארץ. הוותיקים שבינינו זוכרים אולי את הלהיטים מBursting at the Seams, אך לצעירים אין כמעט שום דרך לגלות את הלהקה. מי שבכל זאת נחשף אל הלהקה בשנות הזוהר שלה בין 1971 ל 1975 לא יכול להתעלם מהצליל הייחודי, מאיכות ההלחנה, מהעיבודים התפורים-היטב ומהאהבה הגדולה שלהם למוסיקה. הגיוון הצלילי, המלודיות הסוחפות והתמלילים הרגישים והאינטליגנטיים, תופסים את אזנו של המאזין לראשונה ומחיים את העבר המופלא של הלהקה הבריטית הנהדרת הזאת. עדכון אוקטובר 2011: להקת סטרובס לא תגיע לישראל. למרות שהלהקה הודיעה באתר הרשמי, שתופיע במועדון רדינג 3, בנמל תל אביב, בתאריך 15 נובמבר 2011, ההופעה בסוף לא תצא לפועל. ההפקה הישראלית מסרה שהיתה כוונה להביא את סטרובס לישראל, אבל זה לא יצא בסוף. (כתב: יעקב 'יקי' אשכנזי)
תגובות על להקת ה-Strawbs |
אודות האתר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / ביקורות אלבומים / להקות ואמנים / הספר
Email: uribreitman@gmail.com
Mitkadem.co.il