|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיבי'
|
אלבום מוזר, עקשני ורחוק-משלמות מאת דייב קרמן, מתופף פרוגרסיבי-אוונגרדי יהודי-אמריקני שהגיע לישראל לזמן קצר. קרמן הפיק את האלבום הזה בתנאים בלתי-נסבלים, באולפן ביתי בתל-אביב, ללא תקציב. הוא נעזר במפיק המוסיקלי (והטכנאי) אודי קומראן. התוצאה הסופית לעיתים מעניינת, מעידה על דמיון ויצירתיות, אך לחלוטין לא קלה לעיכול, ובדרך כלל תמוהה. כמתופף, קרמן הוא מוסיקאי אנרגטי עם מיומנות גבוהה בביצוע תפקידי הקשה מסובכים ותמרון במשקלים בלתי-זוגיים. כמלחין, יש לו הרבה מה ללמוד.
קרמן מסוגל לדמיין תמונות-צליל מורכבות ומרשימות, אבל בסופו של דבר, המלודיות (התוניגנות) שהוא כותב על גבי דפי-התווים אינן מצליחות להיקלט במוח. השפה ההרמונית של קרמן נשמעת לעיתים שרירותית, כאילו המלחין מתכחש לעובדה שצריך להיות אלמנט כלשהו של היגיון במוסיקה. העיבודים שלו תזזיתיים, מקוטעים בצורה קיצונית, מתחלפים ללא הרף. לעיתים נדמה שהדבר נובע מן העובדה שקרמן עצמו משתעמם מן המוסיקה שהוא עצמו יוצר, ולא מסוגל לפתח אותה בצורה מושלמת.
למרות זאת, האלבום הזה כולל שתי יצירות סבירות. "Thoroughly Modern Attila" מתפרשת על פני תשע דקות, ונשמעת כמו מפגש בין אוניברס זירו לבין מאסיב אטאק. מעריץ ותיק, אבי בללי, מנהיג להקת נקמת הטרקטור, תורם כמה נהמות מקפיאות-דם (תזמון 6:21 בקטע 3) בשיאו העוצמתי של הקטע.
היצירה השביעית, "Noah's Flame", מתחילה להמריא בתזמון 1:49 והלאה: הלחן הדרמטי מהדהד מהשפעות מייק ג'ונסון, המוח המוסיקלי מאחורי האלבום המעולה In Extremis בו השתתף קרמן. חבל שקרמן לא מתייחס למוטיב הזה בסיום היצירה. קטע הביניים המהרהר ניצל ממשעמם בזכות השירה המעניינת של דבורה פרי, זמרת אמריקנית שהקליטה את התפקידים הווקאליים בחו"ל. הוא מסתיים בתזמון 5:48 וחוזר למסורת הרוק המתקדם האגרסיבי. קרמן נמצא במיטבו על מערכת התופים, ולמרות שהוא לא מסוגל לפתח את המוטיב הבסיסי לעומק, הקרשנדו הגדוש-אפקטים עובד טוב, עד לסיום הגרנדיוזי.
שאר היצירות קצרות ונוירוטיות מדי בשביל להפיק משמעות עמוקה יותר משל סקיצות בסיסיות המיועדות לפיתוח מאוחר. דוגמה לכך היא Penguins On Dizengoff, קולאז' של קטעים שלא מצליחים להתחבר יחדיו לאמירה רצינית; השימוש המוגזם באפקטים מעייף במהירות רבה, והמוטיבים המוסיקליים שקרמן משרבט על הקלידים ילדותיים למדי. גם Suits הקצר והמיותר חושף את שליטתו הבינונית של קרמן בקלידים (וצלילי הזבובים ברקע לא תורמים הרבה). אפילו Hill of Spring (תרגום ישיר ל"תל אביב"), המנסה לתאר את המולת הכרך האורבני של גוש דן, אינו משכנע, כיוון שקרמן אינו מוכן ללכת הלאה, אל מעבר להצגת הנושא. רק Doubt Be Met הקצרצר שומר על עקביות מינימלית.
היצירה האחרונה, Belly-Up, מבזבזת זמן רב עד שהיא למעשה נפתחת (בתזמון 4:02, לאחר ארבע דקות מיותרות). כהרגלו בקודש, קרמן מציג מוטיב אקסצנטרי ומסרב להמשיך לפתח אותו. בתזמון 7:18 קרמן מנסח מוטיב חדש על הגיטרה אבל זונח גם אותו לאנחות. היצירה מדשדשת בהזיות עד גסיסתה הסופית. אם קרמן ניסה לנסח כאן היגד כלשהו הנוגע לייאוש ולחוסר-תוחלת, הוא הצצליח לעשות זאת.
לקרמן יש אלבומים טובים יותר (למשל, Hunger's Teeth). כאשר הוא מקיף את עצמו במוסיקאים שיודעים להלחין (למשל, בוב דרייק המוכשר-להחריד), הוא מצליח להמריא. אך כאן, בישראל הקטנה, כשהוא כמעט לבדו, הוא כנראה לא מסוגל ליצור אלבום בעל ערך שאפשר להמליץ עליו לחברים ומכרים. אל פלא שבשנת 2003 הוא אסף כמה חברים רציניים מן הגולה (בוב דרייק, כריס קטלר, ג'נט פדר ותום דימוזיו) להקלטת אלבום נוסף בת"א. הציון: 7/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / להקות ואמנים