|
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים, ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיבי'
|
להקת "פייב-יו-יוז" היא שיתוף פעולה אוונגרדי בינלאומי בין מוסיקאים בריטים ואמריקנים שהקליטו בדרום צרפת. מנהיגי ההרכב הם דייב קרמן (תופים וכלי נוספים) ובוב דרייק (גיטרות, באס, הקלטה). האלבום הזה הוא התגרות חצופה ביכולת הקליטה של המוח האנושי, התעלמות גורפת מכל חוקי המוסיקולוגיה, ניסיון נואש להיאבק כנגד מסורת הרוק המתקדם, ובסופו של דבר, אלבום קשה מאוד להאזנה, מתיש ומוזר בכל קנה מידה.
קרמן מגדיר את הסגנון שלו כ"גרילה-רוק" (גרילה = מלחמה בלתי סדירה ע"י קבוצות קטנות; מתוך מילון אבן-שושן). האלבום, לדעתי, רחוק מסגנון הגרילה המחתרתי, ויותר קרוב לסגנון ה"קמיקזה" היפני; קרמן, כנראה במודע, מתאבד בעוצמה רבה אל תוך אוזניהם של רוכשי הדיסק. הוא לוקח את התופים ומוציא מהם משקלים אסימטריים בלתי אפשריים להבנה או לשחזור, מלחין מוטיבים מוסיקליים חסרי היגיון ובלתי קליטים בעליל, בונה שירים שאין להם התחלה ולא סוף, ומצפה מהקהל שיתמודד באומץ עם התבשיל המשונה.
חלק ניכר מהזמן זה פשוט לא עובד. פה ושם יש כמה רגעים שבהם קרמן ודרייק נרגעים קצת, מתפשרים ומצליחים להפיק רוקנרול שאפשר להתחבר אליו. אך יש לא מעט דקות באלבום הזה שנשמעות כמו מימוש התרחיש הבא: כל חברי להקת Yes אוכלים 5 קילו של פטריות הזיה, מחכים שעתיים כדי שהאפקט הפרמקולוגי ייכנס למוח במלוא העוצמה, ואז נכנסים במהירות לאולפן ומנגנים בלי לחשוב. אפילו הפרודיה הקצרה על האלבום הכפול החלוצי והמפורסם של Yes, "Tales From Topographic Oceans" (תזמון 1:57 בקטע 9), חסרת טעם ומיותרת.
אין אלבומים רבים בהם חשתי רצון חזק שהכל כבר יסתיים והדיסק יפסיק להסתובב. כעבור כעשרים דקות, כל קטע שנגמר גרם לי לחשוב "נו, כבר, די!". הסיבה לכך היא המבנה האנרכיסטי של כל השירים, הלחנים הסכיזופרניים, הטקסטים הבלתי-נהירים, המנגינות המגוחכות, האורגנים הצורמניים, התיפוף הכאוטי, הרעשים הבלתי-מוסברים והנטייה האנטי-מלודית המעצבנת, שכולם ביחד מכבידים מאוד על המאזין הממוצע והפרוגרסיבי כאחד. לעיתים זה נשמע כמו חיקוי, מוטציה או פרודיה ילדותית על להקות רוק מתקדם קלאסיות.
כאמור, בין ערימות הבלגן והשטות, פה ושם מסתתרים רגעים מצוינים, אנרגטיים, רוקיים וסימפוניים, אבל הם כל כך קצרים וחטופים עד שהם כמעט טובעים באנרכיה הכללית. קרמן מתגאה ביכולתו להפוך כמעט כל חפץ אקראי לכלי הקשה מאולתר, אבל בפועל, כלי ההקשה המרובים הם אולי האלמנט הכי נזנח באלבום. עם זאת, נגינת הבאס של דרייק ראויה לשבח, והצליל העסיסי שהוא מפיק מלא נפח ועוצמה.
בשורה התחתונה, זה לא אלבום שכדאי להמליץ עליו כמעט לאף אחד. קרמן עצמו טוען היום שמדובר ביצירה שנפלה על המאזינים כמו ערימת בלוקים במשקל טון. חובבי מוסיקה אקסצנטרית ימצאו פה, מן הסתם, כמה הנאות, אבל מי שגדל על רוק מתקדם סימפוני עשוי לחוש רתיעה עמוקה מפני דרך החשיבה הפתלתלה והמתאבדת של קרמן וידידיו. אם יש אלבום אחד של "פייב-יו-יוז" שאפשר להתייחס אליו בחיוב מלא, זהו Hunger's Teeth. אבל מעטים האנשים שיצליחו להאזין לאלבום Crisis In Clay מתחילתו ועד סופו בלי להשתגע. הציון: 7/10
איך אני מחשב ציונים?
קריטריונים רלוונטיים:
חדשנות ("אף פעם לא שמעתי כזה דבר")
מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כזה מתוחכם")
לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")
עיבודים ("כל הכלים משתלבים מצוין")
הפקה ("איזה סאונד בן-זונה יש לאלבום הזה")
טקסטים ("ממש משורר, הבחור הזה")
ביצוע ("איך שהם יודעים לנגן, זה לא יאומן")
אודות האתר / הספר / עמוד ראשי / חדשות ואירועים / להקות ואמנים