היצירה של יאן האמר נעה על הגבולות המטושטשים בין רוק מתקדם, פיוז'ן, מוסיקת עולם ואלקטרוניקה. עם זאת, היא מציגה חזון מוסיקלי חסר-גבולות, ומפתיע בעוצמתו ובבהירותו. האמר ברא בכוחות עצמו, ללא עזרה כלשהי בתחום ההלחנה והעיבוד, סימפוניה טכנולוגית מרהיבה. הוא עשה זאת בדיוק באמצע שנות השבעים, תוך שימוש במיטב הציוד שעמד לרשותו באותו עידן אופטימי. הרימסטר הדיגיטלי המעולה מפיח חיים חדשים בתקליט הויניל המקורי, שנעלם תוך שנתיים מן השוק וזכה עם הזמן למעמד של קלאסיקה אבודה. זו הפעם הראשונה שהאלבום מופיע על גבי דיסק.

ראשית, קצת רקע: יאן האמר (לא ג'אן, אלא יאן, כמו יאנוש קורצ'ק) הוא קלידן צ'כי, יליד פראג של 1948. הוא ברח ממולדתו בשנת 1968 עקב הפלישה הרוסית-קומניסטית, היגר לארה"ב והשתלב במהירות בסצינת הפיוז'ן הבינלאומית. כוכבו דרך כשהצטרף ללהקתו של ג'ון מקלפלין, Mahavishnu Orchestra, בשנת 1971. שנתיים וחצי בילה עם הרכב הפיוז'ן החלוצי, הקליט עמם שלושה אלבומים מהוללים, וגם עלה איתם על הבמה 530 פעם.

מקלפלין פירק את החבילה במפתיע וגייס מוסיקאים אחרים (בדיעבד, זו היתה טעות: ההרכב המקורי היה מוצלח בהרבה). האמר לא נכנס לדיכאון עמוק מדי: הוא לקח את הכסף שהרוויח מכל העבודה הזו, והשקיע אותו בבניית אולפן ביתי בביתו במדינת ניו-יורק (הרחק מן העיר הגדולה), קנה מערכות קלידים מגוונות וגם פסנתר סטיינוויי מהודר. עם השנים עבד עם עשרות מוסיקאים מהוללים בכל העולם, כמו ג'ף בק, אל דימיולה ומיק ג'אגר, והתמחה בכתיבת פסקולים לסרטי קולנוע, תוכניות טלוויזיה ומשחקי מחשב. הוא הפך מפורסם מאוד דווקא בגלל שהלחין את מוסיקת הנושא לסדרת הטלוויזיה האמריקנית "מיאמי וייס" (דון ג'ונסון החטוב רץ ברחובות העיר עם אקדח שלוף). אכן, תהילת-עולם נקנית לעיתים בדרכים משונות: הוא זכה בשני פרסי גראמי, שלל הצעות עבודה וגם המון כסף.

האלבום הראשון בקריירה שלו מוקדש, לכאורה, לשבעת ימי הבריאה. האמר אינו אדם דתי, והוא הקפיד לציין ש"כל אחד מן הימים האלה יכול היה להימשך אפילו מאה מיליון שנים. הגישה הדתית והגישה המדעית אכן נפגשות בנקודות מסוימות". הקטע הראשון מוקדש לתוהו ובוהו, השני להופעת השמש, השלישי ליבשות והמים, הרביעי לעצים והצמחים, החמישי לחיות, השישי לבני-האדם, והשביעי מוקדש ליום השביעי עצמו. למעשה, הוא כותב בגילוי לב, "הנושא הזה נתן לי תירוץ לכתוב שבע יצירות מוסיקליות."

האמר אוהב את הפסנתר, וקשה להאשים אותו: הסינתיסייזרים הראשונים היו מוגבלים ומסורבלים מבחינת הדינמיקה והגוון. הוא עבד עם פנדר רודז, סינתיסייזר מוג, סינתיסייזר אוברהיים וסיקוונסר דיגיטלי, מלוטרון, סינתיסייזר מיתרים 'פרימן', מערכת תופים וכלי הקשה. על הקלידים האקוסטיים הוא במיטבו, אך ניסה לנצל את יתרונותיהם של הכלים המחושמלים, ובמקביל גם להתגבר על חסרונותיהם המעיקים. עם זאת, הכישרון המרכזי של האמר איננו טכני: זוהי יכולת ההלחנה המבריקה שלו, שמתבטאת בין השאר בניסוח מוטיבים משכנעים.

הקלידן בנה כאן צרור מנגינות מוצלחות, אפקטיביות, מרגשות ומקוריות. אפשר להאזין לאלבום הזה שוב ושוב בלי להתעייף. האיזון הרגשי כמעט מושלם. יש כאן דרמה ומתח, אפקטים שמרעידים את כל החדר, תיפוף אקזוטי (בסיועו של בחור ושמו דיויד ארל ג'ונסון) וכינור קלאסי (סטיב קינדלר) שנכנס במקומות הנכונים. במיוחד הרשימו אותי שני הקטעים הראשונים, שיכלו להשתלב בכל סרט מדע בדיוני תקופתי.

האמר, מסתבר, רק הרוויח מכוונתו שלא ליפול לשום סיווג מוסיקלי מוגדר. הוא אפילו לא מוכן לכנות את היצירה "אלבום קונספט". הוא הקפיד לשמור על אקלקטיות תרבותית: חומרים מחושמלים בסגנון ספייס-רוק סימפוני, אילתורים קצביים במסורת האפריקנית, לצד אלמנטים קאמריים עדינים שנלקחו מן החינוך המוסיקלי האירופאי הפורמלי שקיבל בילדותו. הוא טורח לכתוב "לסקרנים: אין גיטרה באלבום הזה". אכן, למרות הדיסטורשן שמופיע פה ושם, זה לא אלבום של גיטריסטים, אלא של קלידנים.

האזנה חוזרת לאלבום מגלה שהאמר ללא ספק הושפע עמוקות מרוק מתקדם שכתב חלק מן היצירות (במיוחד הראשונה, השנייה והשביעית). אפשר למצוא הקבלות לדברים שעשו באנגליה שנים ספורות קודם לכן, בעיקר בתקופת 1972-1974. הרומן של האמר עם מוסיקת-עולם ואקלקטיות תרבותית זהה למגמות של מוסיקאים פרוגרסיביים רבים באותו הזמן: ג'ון מקלפלין, סטיב הילאג', ג'ון אנדרסון, מייק אולדפילד, פטריק מוראז, פיטר גבריאל וקייט בוש הם רק חלק מן השמות שהשכילו ללמוד ממה שקורה גם באסיה ובאפריקה. אפשר למצוא הרבה דימיון לאלבום Heaven and Hell של ואנגליס מאותה שנה בדיוק: גם זה הישג סולו מרשים של אשף קלידים, שעזב את עולם הרוק הממוסד, בנה אולפן עצמאי ופתח בקריירה של פסקולים.

"שבעת הימים הראשונים" הוא אלבום רגיש וחלוצי של מוסיקאי מחונן, שנהנה מחופש רב ויצר מוסיקה עם חזון גרנדיוזי, שמצליחה לקחת את המאזין הרחק מן האטמוספירה; האמר איננו רואה את עצמו כבול לז'אנר זה או אחר, אבל הוא ללא ספק שואב השראה רבה מעולם הרוקנרול. באתר הרשמי שלו הוא מציין את הנדריקס והביטלס כהשפעות מרכזיות בחייו, לצד מיילס דיוויס או יאנאצ'ק. הוא בר-מזל: הצלחתו הכלכלית בתחום הטלוויזיה והקולנוע איפשרה לו לזכות בפריבילגיה השמורה רק לאנשים שהתעשייה מעריכה באמת: הפצה חוזרת של אלבום "ישן" ובלתי מסחרי בעליל. דור חדש של מאזינים יכול להיחשף אל האלבום הזה, במהדורתו הדיגיטלית המשופרת והצלולה.
הציון: 8.5/10