הספר "חוות החיות", מאת הסופר וההוגה הסוציאליסטי ג'ורג' אורוול, יצא לאור עם סיום מלחמת העולם השנייה, ממש באותה תקופה שבה נולד רוג'ר ווטרס. הסיפור נבנה כמשל סאטירי על כשלון המהפיכה הקומוניסטית ברוסיה של סטאלין. אורוול ניסה להראות כיצד חזון השוויון, העבודה והצדק החברתי עלול להפוך למשטר של טרור, ניצול, שיעבוד ושחיתות. ווטרס, סוציאליסט גאה, ניסה להמשיך את עבודתו של אורוול אל עולם הרוקנרול באלבום "אנימלז".

 

"אנימלז" היה קו השבר בתולדות פינק פלויד. תחושות הניתוק והניכור, שנבנו באופן הדרגתי משנת 1973, החלו לתת את אותותיהם, ראשית בקלידן ריצ'רד רייט. חיי הנישואים שלו התפרקו. ביחד עם ראשיתה של התמכרות לסמים, הוא הפך לאדם אומלל וחלש. ווטרס ראה שהשותף שהוותיק שלו מתפורר לנגד עיניו, והחליט להדק את המושכות על השליטה בהרכב. הוא החל להתנהג כאילו הלהקה איננה שווה דבר בלעדיו, כתב את כל הטקסטים, תרם חלק משמעותי מן הלחנים, ונתן לגילמור להתבטא רק במישור המוסיקלי המצומצם. ריק רייט (קלידים) וניק מייסון (תופים) לא קיבלו קרדיט על כלום, ולמעשה נבעטו מן הגרעין הקשה של הלהקה.

 

מלבד המימד האישי, השינויים בדינמיקה הקבוצתית השפיעו בצורה מכרעת על האלבום. רייט, שחיבר את פלויד אל העולם הפרוגרסיבי, נחלש. זו אחת הסיבות שבגללה "אנימלז" נשמע כמו אלבום רוק "רגיל" רוב הזמן, למרות שרוב הקטעים ארוכים למדי וכוללים אפקטים של חיות (בעיקר חזירים וכבשים). בעוד גילמור היה עסוק בעבודת גיטרות שגרתית, ווטרס היה עסוק בהעברת מסרים חברתיים-פוליטיים על מאבקים בין שלושה מעמדות מרכזיים בעולם החיות: חזירים (קפיטליסטים נצלנים), כלבים (מעמד הביניים השליט), כבשים (הפועלים - הקורבנות). באלבומים הבאים של פלויד הצליח ווטרס למצוא תחליפים לרייט המסכן, אך כאן חסרונו הורגש היטב: לאלבום הזה חסר נפח הרמוני ומלודי ניכר.

 

"אנימלז" הוא אלבום קל להאזנה, וזה אולי מסביר את הפופולריות שלו. הנושאים שבהם הוא עוסק הם קודרים ומדכאים, אך הקצב שלו נעים, כמעט עד כדי פ'אנק (Funk), העיבודים אווריריים (מדי) והלחנים קליטים (מדי). גילמור הוא זה שעשה את רוב עבודת הבאס המוצלחת. הוא הודה בראיון בשנות התשעים שבקטעים "שיפ" ו"פיגז" (Sheep ו-Pigs) הוא היה הבסיסט, ורוג'ר ניגן רק את "דוגז" (Dogs), ולמעשה כיכב ברוב האלבום כמוסיקאי המרכזי. התופים והקלידים נשארו ברקע, וניגנו "כינור שני".

 

לא רבים יודעים שחלק הארי של הטקסט ביצירה "פיגז" (Pigs) מוקדש, בהמון "אהבה", לאישה בריטית בשם מרי ווייטהאוס, פעילה ציבורית נגד מה שהיא ראתה כ"השחתת המידות של הטלוויזיה והרדיו". ווטרס הצליף בה ללא רחמים בלי להזכיר את שמה הפרטי (התייעץ עם עורכי דין?), אקט מיותר שממש לא התיישן היטב. הסרקזם החריף של ווטרס, שהחל להרים ראש עוד בימי האלבום וויש יו וור היר (Wish You Were Here), לא נפסק עד ימינו. שלא לדבר על היצירה 'דוגז' (Dogs), שעוסקת בדמותו של איש עסקים אכזרי שמוצא את מותו ממחלת הסרטן, בודד ומנוכר. כדי לאזן את הנימה המרירה, בחר ווטרס לפתוח ולסיים את האלבום עם קטע קצר ואקוסטי, שבו הוא מביע מסר קצת בלתי-משכנע של תקווה ואחווה אנושית, על רקע העגמומיות הכללית.

 

המורשת התרבותית האמיתית של "אנימלז" היא בלון ענק בדמותו של חזיר. הבלון המתוקשר הפך לכוכב ההופעות הפומפוזיות של פינק פלויד בשנות השבעים המאוחרות, אך גם בשנות השמונים, התשעים והאלפיים. החזיר המעופף והמפחיד הפך לאייקון, אטרקציה קרקסית, פריט חובה לאספני טריוויה פלוידית. ווטרס הגה את הרעיון הנועז להפריח אותו לאוויר ולצלם אותו ליד תחנת הכוח המכוערת 'באטרסי' (Battersea), עבור עטיפת האלבום; החזיר סירב לשתף פעולה עם צוות הצילום, עף עם הרוח, שט מעל לונדון, המשיך לגרמניה, גרם נזקים, הוחזר הביתה -- ולבסוף השתלב על גבי העטיפה כתוספת גרפית מלאכותית. כשווטרס עזב, ההנהלה הוסיפה לחזיר אשכים, כדי להתחמק מתביעות משפטיות מיותרות על זכויות יוצרים, מטעמו של הסולן והבסיסט הנקמני (רוג'ר).

 

ב-2018 יצאה גרסת רימיקס משופרת לאלבום. ג'יימס גאת'רי ניקה ושיפץ את ערוצי הסאונד, וההקלטה אכן נשמעת טובה יותר. עם זאת, האלבום נותר מטריד, אנטי-סוציאלי, קודר, ריקני וחלול כשהיה. מבחן הזמן הוכיח כי רק חלק קטן ממעריצי פינק פלויד מעוניין לחוות את הגרסה המלאה של "דוגז" (17 דקות ארוכות מדי) או "פיגז" (11 דקות ארוכות מדי), ומוכן להסתפק בגרסאות מקוצרות או ערוכות.

לסיכום, "אנימלז" סובל, משתי בעיות מרכזיות:

א) תהליך הדה-הומניזציה שהוא מעביר את הדמויות האנושיות בסיפור שלו יוצר מסר פשטני ומרתיע, שממנו סבל חלקית גם "חוות החיות". אחרי הכל, בני אדם אינם חזירים, כלבים או כבשים. אנחנו יצורים מורכבים ביותר מבחינה חברתית. התעלמות מעובדה זו מייצרת בהכרח היגדים רדודים, מעוותים, מטושטשים ואף מסוכנים. כהוכחה לכך, מומלץ לקרוא את הספר המונומנטלי "1984" של אורוול, ולהשוות ביניהם.

ב) השילוב המבורך בין קלאסיקה ורוקנרול, כפי שהופיע למעשה מאז תחילת שנות השבעים, כמעט נעלם כאן לחלוטין (הקטע 'שיפ' (Sheep), בחלקו, הוא חריג); לכן התוצאה הסופית היא אלבום בעייתי, חלול לעיתים, לא מספיק מעניין לאוזניים, ולפרקים אף בלתי-פרוגרסיבי בעליל.

הציון: 7.5/10

ביקורות נוספות על פינק פלויד

אנימלז - ביקורת נוספת של עומר גליקמן

רוג'ר ווטרס - החומה לייב

אטום הארט מאד'ר

פינק פלויד בפומפיי - גרסת הבמאי

מדל - Meddle

דארק סייד אוף דה מון

דה דיוויז'ן בל

דה פיינל קאט

דה וול - החומה

אומהגומה

וויש יו וור היר - Wish You Were Here

מור - More

איך מחשבים כאן ציונים?

קריטריונים רלוונטיים:

חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה")

מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם")

לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות")

עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר")

הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה")

טקסטים ("ממש משורר, הבחור")

ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")

 

ביקורות אלבומים נוספות...