אכזרי, חולני ומעוות. זה שם-התואר שמגיע למוסיקה הכמעט-מזוכיסטית של "פרזנט" הבלגים. הפקה מוסיקלית עקבית ונוצצת, מלודיות מכאיבות-במכוון וסוללת כלי נשיפה מפתיעה: זה מה שמספק מנהיג ההרכב, רוז'ה טריגו. הגיטרה החשמלית המיוסרת שלו ושל בנו רג'ינלד שונאות כל רסיס של בלוז, ג'אז או פופ. זו מוסיקה אמנותית במלוא מובן המילה: חרדה מכל סוג של התחנפות או מתק-שפתיים, חופשית לחלוטין מכבלים מסחריים, ממוקדת במטרה, שיטתית, עקשנית וכמעט חסרת הומור. מבחינה סגנונית, אפשר לדבר על Avant-Rock, על קו התפר בין רוקנרול ובין אוואנגרד אירופאי, במיטב המסורת של תנועת "רוק באופוזיציה".

האלבום מורכב משלוש יצירות מרכזיות: טריגו הלחין שתיים, פייר שבלייה הלחין אחת. שמה המקאברי של הראשונה (כרגיל אצל פרזנט) הוא Souls For Sale. אפשר להשתמש בה כדי להוציא הודאות מאסירים בטחוניים במרתפי השב"כ. היא משתמשת במספר מצומצם של מוטיבים תוקפניים, המתפתחים בצורה איטית, בתבנית רפטיטיבית ומדויקת. האפקטים הקוליים המרשימים מרמזים על בית סוהר או אולי אפילו על צינוק: שרשראות מתנענעות, אסירים מטורפים צורחים בתוך תאים טחובים, אקורדיון סוריאליסטי מספק מוסיקת-רקע, חרב נשלפת והורגת אדם בלתי-ידוע.

גם הטקסט (בצרפתית) מדבר על מלחמה מיוסרת, מוות, עונשים וחזונות אפוקליפטיים. טריגו איננו מוכן לתת אפילו רגע של נחמה: זו יצירה חסרת-רחמים באורך 27 דקות, ולטעמי היא ארוכה מדי. המאזין נותר חסר-נשימה. אם אכן זו היתה כוונת המשורר (להעביר את המאזין דרך גיהנום בלתי-נסבל במשך זמן רב), אז יש דרכים טובות יותר לעשות זאת. ליצירה חסר מאוד איזון רגשי כלשהו, והיא חובטת במוחו של המאזין כמו פטיש כבד, באופן אובססיבי מדי.

למרות כל הניסיונות של טריגו להישמע מקורי לחלוטין, אי אפשר גם להימנע מהשוואות עם המוסיקה הקאמרית של יוניברס זירו, ביתו המוסיקלי הקודם של טריגו. גם הבסיס ההרמוני של היצירה מזכיר מאוד את יצירותיו של רוברט פריפ בקינג קרימזון של השנים 1973-1974. אפילו כמה מעברי-אקורדים מעידים על הדמיון הלא-אקראי (למשל, תזמון 1:23 עד 2:36 בקטע מספר 6 בדיסק). אפילו הגיטרה האנגולרית והצורמנית שלו מזכירה מאוד את מנהיג הקרימזונים.

היצירה השנייה, Strychnine For Christmas ("סטריכנין לחג המולד"), מאת פייר שבלייה, פחות קיצונית בגישתה הרגשית. היא נפתחת בהצגת מוטיב חולני אופייני, אחר כך עוברת לפיתוח שנון בתשע שמיניות (9/8), ומשם למונולוג קצר וקורע-לב של סקסופון (תחילת קטע 8), אולי הרגע המוצלח ביותר בדיסק כולו. הטקסט של שבלייה (קלידים) ודייוויד קרמן (כלי הקשה ותופים) משלב בין הלירי למקאברי: סיפורים על האמת מאחורי סנטה-קלאוס, ועל אב מוזר שמרעיב למוות את כל בני משפחתו. מבחינה דינמית, היצירה מאזנת היטב בין אכזריות, חמלה ושיגעון.

בניגוד ל"נשמות למכירה", "סטריכנין לחג המולד" איננה ארוכה מדי. היא משמשת מעין כדור-הרגעה מלנכולי בין שתי היצירות האלימות של טריגו. אולי בגלל ששבלייה הוא הקלידן, הפסנתר מקבל כאן תפקיד משמעותי יותר: במקום לחבוט את האקורדים ולהבהיל את המאזין, הוא זוכה לתבל את העיבוד בקווים עדינים יותר. צ'לו, גונג ומלוטרון מסייעים להוסיף גוונים מעניינים ליצירה.

היצירה השלישית, Reve De Fer, מאת טריגו, היא הפחות-מוצלחת מכולן: במשך שש וחצי דקות ההרכב מבצע וריאציות ואילתורים על מוטיב אחד ובתוך בסיס הרמוני יציב, ואז (בתזמון 6:44 בקטע מספר 9) הקטע לוקח תפנית שרירותית ובלתי-מוסברת למוטיב אחר לחלוטין, שעליו מאלתר סקסופון מבולבל עד סיומו של האלבום. התפר הגס בין שני תתי-הפרקים נותר בולט, והאפקטים הקוליים שתווספו אל המיקס לא מצליחים להסתיר או להסוות את התוכן המוסיקלי הדל בחלק המסיים. חבל.

האלבום הוקלט בתל-אביב ובבלגיה. את המיקס והעריכה הסופית עשה אודי קומראן בתל-אביב. הסאונד לא פחות ממושלם. אמנם קשה להאמין, אבל המחשבים האישיים של שנות האלפיים מספקים את הסחורה, בעלות נמוכה מבעבר. אך למרות ההפקה והצליל, האלבום עצמו קשה מאוד להאזנה, לעתים חוזר על עצמו, לעתים מכאיב ללא סיבה מובנת, ושתיים מתוך שלוש היצירות זקוקות לעיבוי ולהעשרה כדי להחזיק את עצמן לאורך הזמן שהוקצב להן. יש כאן כמה רעיונות מוסיקליים טובים, אבל האלבום כולו פשוט לא מספיק מפותח ועשיר.

גם אלבומה הקודם של פרזנט, ששמו No. 6, סובל מאותן הבעיות בדיוק: חומר דל מדי, פסימי מדי, שנמתח על פני זמן רב מדי. לעומתם, אלבומה Certitudes של הלהקה משנת 1998, זורם מהר יותר, "רוקי" יותר ומעיק פחות; גם הוא רפטיטיבי לעתים, ולמרות שההפקה המוסיקלית שלו אינו נוצצת, קל יותר לצלוח אותו בלי לטבוע בדיכאון. לסיכום, אלבום High Infidelity הוא פרויקט ייחודי אך מנוכר מדי, לא מספיק מושקע ולא תמיד מעניין. הציון: 8/10