להקת "שירי הציפורים של העידן המזוזואי" פועלת (שלא ברציפות) כבר 20 שנה באזור בוסטון, ארה"ב. אבל רק בזכות האלבום הלפני-אחרון שלהם, Petrophonics משנת 2000, יצא לי להכיר את אחד מהרכבי הרוק המתקדם היותר-חכמים ביבשת הגדולה ההיא. זו חבורה של מוסיקאים מדופלמים, מנוסים, לא צעירים, בעלי ידע פורמלי עשיר במוסיקולוגיה. המוסיקה שלהם מרוסנת, מוקפדת, דינמית, בוגרת ומפוכחת. הגישה שמה דגש חזק על הלחנה סדורה ומוקפדת, אילתור מינימלי, מאה אחוזים של אינסטרומנטליות (אין טיפת שירה!), מינימום קלישאות ו/או פומפוזיות.

מכל הבחינות, ההרכב לא השתנה בשלוש השנים האחרונות. זו אותה תערובת עקבית, הומגנית וסדורה של מוסיקה קלאסית, מינימליזם, רוק ומעט ג'אז ברקע. גיבורי הלהקה הם הקלידים (בראש ובראשונה) המובילים את המלודיות והדינמיקה, סקסופון חריף וגיטרה עוקצנית. התופים וכלי ההקשה נמצאים תמיד ברקע: מלבד הקטע המסיים, אין סולואי תופים, אין מבצעי ראווה ריתמיים, אין כוונה ליצור 'גרובים' מרקידים.

אריק לינדגרן (קלידים ומחצית מהלחנים), קן פילד (נשיפה), ריק סקוט (קלידים נוספים) ומייקל ביירילו (גיטרות, סאונד) מרכיבים צוות מפוכח ומרשים. אין כאן בסיסט, וזו לא עובדה חסרת משמעות. היעדרו של בסיסט משפיע על כל הדינמיקה של ההרכב, שנוטה לכיוון הקאמרי ולא נסחף קדימה אחרי יחידת-הקצב שלו. הריסון הריתמי מאפשר לקלידים לבלוט, ולהעשיר את הגיוון ההרמוני של כל הלחנים והעיבודים.

לא תמצאו כאן פוזות כאילו-אמנותיות של רוקרים צעירים, ואפילו לא רגע מבוזבז אחד. כל תו נמצא במקום, וכולם יודעים בדיוק למה הוא נמצא שם. הלחנים זורמים ביד בוטחת מן ההתחלה ועד הסוף, אפילו כאשר התפניות הרבות נדמות שרירותיות בהאזנות הראשונות. המוטיבים זוכים לאיזכור נבון, לאורך כל הדרך. התוצאה הסופית נשמעת כמו דיאלוג בלתי פוסק בין מערב אירופה ומזרח אמריקה, בין עבר והווה, בין מסורת ומרד, בין פורמליזם קלאסי מעונב ופיוז'ן מתוחכם.

לא קשה להאזין ל"שירי הציפורים של העידן המזוזואי": המוסיקה מלודית רוב הזמן, ומקפידה לאזן בין האוונגארד המתון ובין המלודיות הנעימות. מבחינה זו, הלהקה באמת ראויה להערכה על תשומת הלב לאלמנט האיזון הרגשי, שכל כך חסר אצל מוסיקאים חסרי נסיון. באף קטע לא מצאתי את עצמי חושב "נו, כאן הם הגזימו" או "אוף, הם מושכים את הפואנטה יותר מדי". הכל מדוד ומחושב היטב כדי ליצור את מירב האפקט אצל המאזין. במקביל, המזוזואים לא מנסים להרשים בתרגילי מהירות, התקפי וירטואוזיות או טריקים אולפניים שחצניים.

האזנתי לאלבום הזה מספר גדול של פעמים (למעלה מעשרים), ותהיתי ביני לבין עצמי מה כל כך מושך אותי אליו. אחרי כחודש, הבנתי שזו האהבה הגדולה למוסיקה. כל חברי הלהקה הם מוסיקאים רציניים ומלומדים, שאינם מתייחסים למוסיקה כאל כלי להשגת תהילה, עושר, הערצה או פרסום. הם באמת אוהבים לכתוב מוסיקה קפדנית, לבצע אותה בדיוק רב ולהקליט אותה בסבלנות. הם לא מעוניינים בכיבוש במות תקשורתיות, אינם עוסקים בגימיקים, תדמיות, מראה חיצוני, שיווק או יחסי ציבור. הם אינם מתלכלכים בפוליטיקה ובמסרים מילוליים מעורפלים. הם נותנים למסורת הקלאסית האירופאית להוביל אותם, לפי הסיסמה "מוסיקה לשם המוסיקה בלבד".

אל כל התשבחות הללו מצטרפת הפקה מוסיקלית צלולה ואלגנטית, איכות צליל גבוהה בטכנולוגיית HDCD, עטיפה אופיינית של רוג'ר דין המזדקן, ותקווה כנה שהמזוזואים ימשיכו לעבוד וליצור. הגירסה הנקייה שלהם לנוסחת הרוק המתקדם (רוק+קלאסי) מצליחה לשמר את האטרקטיבי בשני העולמות, עם נטייה לכיוון הקאמרי. זה לא אלבום שבא ליצור מהפיכות מוסיקליות כבירות, אבל הוא מפיק לקחים משגיאות העבר, ומוכיח שליטה מוחלטת בכל המרכיבים שיוצרים מוסיקה טהורה, מאתגרת ובהחלט לא מובנת מאליה.
הציון: 9/10