דיויד תורן, גיטריסט ופילוסוף-צליל, אסף שלושה מוסיקאים נוספים כדי להקליט בלונדון באמצע שנות השמונים את האלבום "ענן סביב מרקורי". מארק אישאם הוסיף כלי נשיפה וסינתיסייזר, הבסיסט טוני לוין תרם את הצ'אפמן סטיק שלו, וביל ברופורד הביא מהבית מערכת כלי הקשה אלקטרונית מבית 'סימונס', שאיתה עבד גם עם קינג קרימזון בשנות השמונים. ההקלטה עברה מיקס בעיר אוסלו, ויצאה בחברת ECM הגרמנית.

התוצאה הסופית היא אלבום "תורני" טיפוסי: מהורהר, נוגה ומרוסן. עם זאת, שאר המוסיקאים לא ניחנים בניצוץ של תורן, מתקשים להתחבר לסגנון היצירה שלו, ולכן הם לא הצליחו להגשים את החזון שלו כהלכה. זה חבל, מפני שבפרוייקטים אחרים זה דווקא עבד מצויין. דוגמה נהדרת לכך היא שלישיית פוליטאון, שהוציאה לאור בשנות התשעים אלבום נדיר באיכויותיו. תורן הסוליסט, שכנראה מסתדר עם עצמו הכי טוב, הוא יוצר מעניין עם הרבה עומק מחשבה.

הבעיה המרכזית היא דווקא יחידת הקצב לוין-ברופורד, שלא יוצאת מגדרה כדי לסייע לתורן לפתח אילתור קבוצתי מעניין. הבסיסט והמתופף פשוט מניחים לגיטריסט ולחצוצרן להרביץ כמה סולואים מעוררי-מחשבה, ותו לא. תורן לא צריך כאלה מוסיקאים, כיוון שהוא אדם המתמחה בניפוץ מסגרות ובטשטוש גבולות. ברופורד ולוין כנראה עבדו קצת יותר מדי עם המיינסטריים של התעשייה בשביל לחרוג מהשגרה המקצועית שלהם.

מבחינה סגנונית, תורן משייט בעדינות על השטחים האפורים שבין רוק מתקדם, פיוז'ן היי-טקי וג'אז אירופאי עדין. ברופורד ולוין דוחפים אותו לכיוון הרוקי, אישאם דוחף לכיוון הג'אזי לפי מורשתו של מיילס דיוויס. תורן הוא מאלתר מעולה, וההתבטאויות שלו על המיתרים מקוריות מאד. אישאם לא משתווה לו כאן, והשניים האחרים (כאמור) מרוסנים מדי. אם תורן היה נשען פחות על אילתורים ומשקיע יותר עבודה בכתיבת לחנים מפורטים יותר, ייתכן שהפרוייקט היה נשמע מגובש יותר, מרשים יותר ומבולבל פחות. חבל. הציון: 7.5/10

איך אני מחשב ציונים?

Mitkadem.co.il

Email: uribreitman@gmail.com