דרים ת'יאטר הוציאה לאור את אלבומה ה-16 בפברואר 2025, כמעט ארבע שנים אחרי אלבומה הקודם, "נוף מפסגת העולם". ב-25 באוקטובר 2023 הודיעה הלהקה על חזרתו של מייק פורטנוי ללהקה, אחרי כמעט 13 שנים עם מייק מנג'יני על התופים (מאז 2011). שובו של פורטנוי להרכב העלה את הציפיות של המעריצים: האם פורטנוי יוכל לסייע ללהקה ולכוון אותה מבחינה הפקתית ואמנונתית, או שזה יישאר ההרכב הבלעדי של ג'ון פטרוצ'י? התשובה על כך היא: לא זה ולא זה.


ראשית, מדובר באלבום קונספט העוסק בקבוצה של הפרעות שינה. העיסוק בנושא זה מתאים כמו כפפה ללהקה ששמה הוא דרים ת'יאטר, שכן עולם החלומות קשור היטב לעולם השינה, באופן טבעי. הפרעות השינה הללו הן אמיתיות, ומעניקות לאלבום עומק, רלוונטיות, אותנטיות ועניין פסיכולוגי-נוירולוגי. הפרעות שינה מסוג פאראסומניה מובילות לשורה של התנהגויות בלתי-רצוניות, למשל "עוררות מבולבלת" שכוללת בין היתר גם הליכה בשינה, דיבור תוך כדי שינה, ביעותי לילה (סיוטים) ועוד. לגופו של עניין, הבחירה של דרים ת'יאטר בפאראסומניה היא מהלך אסטרטגי חכם, שלמעשה מחלץ את האלבום מצלילה אל תהומות השיכחה.


מבחינה מוסיקלית, למרות שהאלבום לא מצליח לחדש הרבה, הוא כן מציג תוכן מעניין מספיק כדי להסיט את תשומת הלב מ"עוד סולו" של פטרוצ'י או רודס, או מיכולות התיפוף הבלתי-מתעדכנות של פורטנוי. "פאראסומניה" בנוי כחוויית האזנה רציפה, ולא מאפשר למאזין להירדם על המשמר. הוא נפתח בצלילים של אדם המנסה להירדם -- התייחסות עקיפה להיפנוזה של האלבום 'סינס פרום איי ממורי' -- ונגמר ברצועה האחרונה עם היקיצה והחזרה למציאות. בין לבין, הלהקה מציגה מסע מטאלי ואפל בתפר שבין המודע לתת-מודע.





רצועת הפתיחה האינסטרומנטלית, "אין דה ארמס אוף מורפיאוס" (5:22) משמשת כמבוא קולנועי לאלבום, מעין "אוברטורה" לסימפוניית פרוג-רוק. היא מלווה בצלילים המדמים אדם ששוקע אט אט לשינה, כולל שעון מעורר. הקונספט מתורגם מוזיקלית למעבר הדרגתי מהמציאות הערה אל עולם הדמדומים, תוך הצגת מוטיב מוסיקלי קודר (2:16 והלאה) שבונה את תחושת המועקה והאימה. הפתיחה מוכיחה שלהקת DT הפסיקה לעבוד על טייס אוטומטי, וזה כמובן מבורך ביותר.


הרצועה השנייה, "נייט טרור" (9:55) עוסקת בתופעה אמיתית לגמרי המכונה בעתת לילה. הטקסט של פטרוצ'י מתאר את הרגע המבעית שבו אדם מתעורר בפאניקה מוחלטת, ללא יכולת להסביר ממה או לשלוט בפחד הקיומי שלו. מוזיקלית, השיר בנוי על ריף כבד ואגרסיבי בגיטרת 7 מיתרים, וכולל דו-קרב וירטואוזי ומהיר (אך צפוי מראש) בין הגיטרה של פטרוצ'י לקלידים של רודס. הקצב התזזיתי משקף במדויק את הדופק המואץ ואת תחושת הלכידות בתוך סיוט. זו רצועה קלאסית, אך למאזינים ותיקים של הלהקה היא עשויה להישמע כמו אלף דברים אחרים ששמענו בעבר.


את המילים לרצועה השלישית, "איי ברוקן מאן" (8:30) כתב לאברי, והן משתמשות בקונספט הכללי כדי להתמקד בלחץ הנפשי הכבד והפרעות השינה שחווים חיילים, לוחמים וקצינים הסובלים מפוסט-טראומה (PTSD) בעקבות מלחמה וקרבות. השיר, שנשמע רלוונטי לחלוטין לישראל הפוסט-טראומטית שמאז ה-7 באוקטובר 2023, מתאר אדם שנשבר מבחינה נפשית ופיזית בגלל הטראומות שמסרבות להרפות ממנו גם בלילה. הליריקס רומזים בסופם לפתרון מופשט של שלווה נצחית, אך בלי לציין נסיון התאבדות. קשה להישאר ציני מול היצירה הזאת, במיוחד אם אתה חי בישראל של ימינו.





הרצועה הרביעית, ואולי המוצלחת ביותר באלבום, היא "דד אסליפ" (11:06). זהו מיני-אפוס עם מילים של פטרוצ'י, המבוסס על מקרה אמיתי ומצמרר משנת 2009: בריאן תומאס, אדם תושב וויילס (בריטניה), שבמהלך התקף קשה של הליכה מתוך שינה חנק למוות את אשתו, כנראה מתוך מחשבה שהוא נאבק בפורץ. הקטע מתבסס על ריף אימתני (1:17 עד 1:54) ומפתח בהדרגה עוצמות מפתיעות בעוצמתן, שבוודאי יישמעו נהדר עוד יותר על הבמה. גם כאן יש רמזים דקים לתקופה הנהדרת של 'סינס פרום איי ממורי', והלהקה לוקחת את הזמן כדי לשרטט מבנים מוסיקליים מורכבים במיוחד, המדמים את הניתוק הטוטאלי של הסהרורי מהמציאות. העובדה שפטרוצ'י השתמש במקרה אמיתי (סוף-סוף) מקפיצה את היצירה כולה למעלה, ומעניקה לה תקפות פנימית נדירה - וזאת למרות סולואים נוסחתיים (עד כדי מעיקים) של הצמד פטרוצ'י-רודס.


הקטע החמישי במסע הלילי, "מידנייט מסייה" ('משיח של חצות', באורך 7:58), עם מילים של פורטנוי, מתייחס לעבר של דרים ת'יאטר, ונשמע כמו משהו שהוקלט בתקופה של 'רכבת המחשבה' (טריין אוף תו'ט). הריף המרכזי, שמזכיר לכל אדם נורמלי את להקת מטאליקה, נתמך ב"גניבות פנימיות" מתוך אותו אלבום קלאסי (סינס) ושלל רפרנסים לאלבומים קודמים, שירים קודמים ושיאי-עבר. פרץ הנוסטלגיה המוגזם, שאמור להיות סוג של "איסטר אג" למעריצים כבדים, נשמע קצת מיותר ואף מניפולטיבי. אפשר היה להסיר את משיח-החצות הזה מהאלבום, בלי להזיל דמעה.


הקטע השישי הוא רק מעבר קצר ("האם אנחנו חולמים?) באורך דקה וחצי. הוא מרגיע קצת את המאזין בדרך לשיאים רגשיים נוספים. הרצועה השביעית, "בנד דה קלוק" (7:25) נשמעת קצת מנותקת מהאווירה האלימה והמסוייטת של האלבום, וסגנון השירה הרגשני של לאברי מזכיר את האלבום המהפכני "אימג'ס אנד וורדס", לטוב ולרע. הטקסט מתייחס לחייו הקשים של אדם הסובל מהפרעות שינה, ורק מבקש לכופף את הזמן, כך שלא יסבול כל לילה. הרצועה משמשת כ"בלדת המנון", להרגיע את הקהל בזמן הופעה סוחפת. סולו הגיטרה המורחב והמלודי של פטרוצ'י (מתחיל ב-4:55) מזכיר את דיויד גילמור (פינק פלויד), ומסיט את הנימה המטאלית של האלבום לכיוון של רוק כבד קלאסי.


הגענו לקטע השמיני והאחרון, "דה שאדו מאן אינסידנט" (תקרית איש הצללים). האפוס הסוגר נמשך 19 וחצי דקות, עם מילים של פטרוצ'י. מי מאיתנו, כשהיה ילד קטן, לא חשב שראה אדם מפחיד נכנס לחדר שלו בלילה? היצירה מגוללת את סיפורו של ילד החווה שיתוק שינה (Sleep Paralysis) ומביט באימה בישות המכונה "איש הצללים" המופיעה בחדרו. עטיפת האלבום, בעיצובו הקלאסי של היו סיים, מתייחסת לטקסט של הרצועה הזו, וגם רומזת לעטיפה הדומה-אך-שונה של אימג'ס אנד וורדס מ-1992 (ילדה בחדר-שינה). כמצופה, הקטע נבנה בצורה קלאסית, ומשלב כמה מהלכים המהווים "העתקה עצמית מן העבר". יש כאן אפילו השפעות של ג'ז לטיני (רודס, באמצע הדקה ה-12 עד דקה 14). הסיום, פומפוזי אך פסימי, מאפיין את דרים ת'יאטר של השנים האחרונות אך לא מתיימר כלל לספק חידושים והמצאות ללקוחות התאגיד המשופשף. בסיומו נאמר "התעורר!", אך אי אפשר לומר שדרים ת'יאטר התעוררה באמת מתנומתה; היא עדיין חיה באיזור הנוחות כבר כ-20 שנה ברצף.

לסיכום, בהשוואה לקודמיו, שהיו טכניים במופגן וסבלו מתחושה של "טייס אוטומטי" ונוסחתיות בוטה, האלבום "פאראסומניה" איננו אכזבה מוחלטת. שובו של פורטנוי להרכב הזרים לדרים ת'יאטר מעט מן הדינמיקה הקבוצתית שהיתה לה פעם. חשוב לא פחות: הקונספט הכללי (הפרעות שינה) עובד היטב ומצליח להצדיק את קיומן של רוב הרצועות. הסאונד מעט פחות סטרילי ויותר חי, והמעברים בין הקטעים נשמעים פחות שרירותיים. עם זאת, השותפות של פורטנוי בכתיבה לא מורגשת מספיק, ובגדול -- דרים ת'יאטר נשארה אותה מכונה משומנת של פרוג-מטאל מהוקצע אך חסר-דמיון.

הציון: 8/10

---