בעיצומה של מגיפת קורונה (קוביד) עולמית, נכנסה להקת דרים ת'יאטר לאולפן החדש שלה (DTHQ), והקליטה תוך מספר חודשים את אלבום האולפן מספר 15 שלה. התוצאה? לא רע בשביל להקה קשישה, כמעט בפנסיה; אבל גם לא מספיק טוב בשביל לרגש. יש כאן הפקה סופר-מקצועית, מלוטשת ומרהיבה לאוזן, אך באותה מידה - נטולת השראה, צפויה מראש, נוסחתית וחזרתית, למרבה הצער (ולא בפעם הראשונה או השנייה).


הבעיה המרכזית באלבום אינה ברמת הביצוע, שהיא כרגיל פנומנלית (כמעט על-טבעית), אלא בשמרנות המחשבתית ובנוסחתיות הכמעט-סינתטית שבה הלהקה פועלת. במקום לנסות ולפרוץ גבולות, התאגיד של פטרוצ'י ושות' מעדיף להישאר באזור הנוחות המסחרי והבטוח שלו. זה מתבטא בבחירת הכלים השגרתית: אותם סאונדים צפויים של קלידים מצד ג'ורדן רודס, המקצבים הרועמים והטכניים-מדי של מייק מנג'יני, וההפקה המלוטשת יתר על המידה, שמסרסת כל שמץ של חספוס או רגש אנושי.


כבר בפתיחת האלבום עם "דה אליין" (The Alien) שאפילו זכה בפרס גראמי (בעיקר כפרס מפעל חיים מאוחר), החמישייה מציגה את השטיק הקבוע שלה: פתיחה מהירה ומורכבת במשקלים א-סימטריים, מעבר לבית כבד, ופזמון מלודי שמרגיש כאילו נכתב על ידי אלגוריתם בינה מלאכותית של "דרים ת'יאטר קלאסית". הרצועה העוקבת, "אנסרינג דה קול" (Answering the Call), ממשיכה בדיוק באותו קו עם גרוב כבד וצפוי שמזכיר חומרים מתקופת "טריין אוף ת'וט" (Train of Thought), שכבר אז הריחו ריח עז של חיקוי מטאליקה. לכאורה, השירים האלו בנויים היטב מבחינה ארכיטקטונית, אך הם סובלים מתחושת דז'ה-וו קשה, שבה המאזין המנוסה יכול לנחש בדיוק מתי יגיע הברייק של התופים ומתי ג'ון פטרוצ'י יפתח בסולו מהיר כהרגלו.





החלק האמצעי של האלבום AVFTTOTW (מה זה השם הארוך הזה?) רק מחזק את התחושה המאוסה, שמדובר במוצר פס ייצור תעשייתי ברמת קופי-פייסט. הסינגל "אינביזיבל מונסטר" (Invisible Monster) הוא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לשמרניות החזרתית של הלהקה על ציר הזמן; זהו ניסיון מאולץ לייצר 'להיט פרוג-מטאל' נגיש, עם ריף מרכזי בנאלי ופזמון שכבר שמענו ב-10 אלבומים קודמים שלהם. מיד לאחר מכן מגיע "טרנסנדינג טיים" (Transcending Time), שלא נשמע שייך בכלל לאווירה הקשוחה והאפלה של אלבום #15. זוהי רצועה מאז'ורית שמנסה לספק קצת אנרגיה חיובית ומזג אוויר בהיר בסגנון "ראש" (Rush), אך צונחת למלכודת של קיטש פרוגרסיבי ומהלכים הרמוניים צפויים לחלוטין, שלא מצליחים לעורר עניין אמיתי מעבר להנהון ראש רובוטי. נכתב על ידי בני אדם? לא בטוח בכלל.

גם כשהלהקה מנסה להציג חידוש קוסמטי, הוא נשאר במים רדודים ומעופשים: ברצועה "אווייקן דה מאסטר" (Awaken the Master), פטרוצ'י משתמש לראשונה בגיטרת 8 מיתרים (וואו), בחירה שהייתה אמורה להעניק ללהקה סאונד מודרני וכבד יותר. אלא שבפועל, השימוש במיתרים הנמוכים מרגיש כמו גימיק שלא מצליח לייצר מוטציה ב-DNA של הלהקה. מעריצים כבדים של DT אמורים כבר להיות "מחוסנים" מפני מניפולציות שקופות כאלו. מילא שהנוסחה נשארת בדיוק אותה נוסחה, והשיר נשמע כמו כל קטע כבד אחר שלהם, רק נמוך יותר בכמה טונים; אבל נסו להעמיק קצת במילים ולזהות קונספט כלשהו. לא תמצאו אף התייחסות משמעותית לעולם שלנו, התרבות שלנו והחברה שלנו. אפס תוכן מילולי, מעט מאוד תוכן מוסיקלי חדש. לכך מתווספת השירה של ג'יימס לאברי, שאמנם עושה מאמץ ואינה מביכה כלל, אך לא פורצת גבולות בשום צורה ואופן.

גולת הכותרת של האלבום אמורה היתה להיות אפוס הנושא, "תצפית מפסגת העולם" (A View from the Top of the World), כותרת שאפתנית ויומרנית שנתפסת כסוג של שחצנות מצד הלהקה. האפוס נמתח על פני למעלה מ-20 דקות, ולא לגמרי בצדק. במקום יצירה קוהרנטית ומתפתחת כמו "איי צ'יינג' אוף סיזנס" מ-1995, קיבלנו פסיפס של ריפים וקטעים אינסטרומנטליים, שאינם תפורים חזק מספיק, וערוכים בצורה חסרת-דמיון. יש כאן את ה"צ'ק ליסט" הצפוי: החלק האמביינטי באמצע, דו-קרב קלידים-גיטרה (פטרוצ'י תמיד מנצח שם, משום-מה), והסיום הפומפוזי שאמור להישמע כמו ניצחון רוחני כלשהו. זוהי חוויית האזנה מתסכלת, שכאילו מסכמת את האלבום כולו: חבורת מוזיקאים מיומנת באופן מגוחך, שבנתה לעצמה אולפן הקלטות מפואר, בו היא יכולה לחזור על עצמה שוב ושוב ללא שום הפרעה מהעולם החיצון.

לסיכום, השם הנכון לאלבום צריך להיות "תצפית מפסגת מפעל המיחזור", שכן הדרימרים מניו-יורק שוב הפיקו אלבום מרהיב מבחינה טכנית, שאין לו קונספט, משמעות או מסר לעולם. גרוע מכך: כל חברי הלהקה משתכשכים באיזור הנוחות האישי שלהם, מסרבים להתרחב, לנסות אתגרים חדשים או אפילו להשמיע למעריציהם סאונדים חדשים. כן, הם לגמרי בכושר, והם עושים פרוג-מטאל לפי הספר, אבל הם משעממים, משועממים וכנראה גם ימשיכו לשעמם אותנו באלבומם הבא.

הציון: 7.5/10