להקת ארת'סייד האמריקאית לקחה את הזמן עם אלבומה השני, "תן לאמת לדבר" (לת דה טרות' ספיק). כמה זמן עבר מאז אלבום הבכורה, "איי דרים אין סטטיק" מ-2015? שמונה שנים תמימות. האם היה שווה לחכות? הו, כמה שכן. זהו אלבום השנה ל-2023 וללא ספק אחת ההפקות הפרוגרסיביות הטובות ביותר של השנים האחרונות. לפניכם יצירת-על עשירה באופן מופגן, מושקעת ברמות אחרות ומוקפדת כפי שכבר לא עושים בתעשיית המוזיקה חסרת הסבלנות של ימינו.


ג'יימי ואן דייק (גיטרות), פרנק סקרמון (קלידים), ריאן גריפין (בס), בן שנברום (תופים). הרביעיה הפרפקציוניסטית הזאת גייסה שורה ארוכה של זמרים וזמרות, תזמורת ואנשי מקצוע כדי להפיק את אלבום הפרוג האולטימטיבי. התוצאה מפילה לסתות, עוצרת נשימה ומעוררת יראת-כבוד. ומה הקונספט? הטקסטים מקוננים על מצבה המעורער של האנושות בעידן ההתחממות הגלובלית, תחושה עמומה של אובדן דרך, הכחשה עצמית וניכור בין בני אדם.


אלבום הבכורה של ארת'סייד (2015, כאמור) היה פרויקט מפתיע ומעורר הערכה. הפעם הם היו נחושים להתעלות על כל מה שעשו בעבר - והם עמדו במשימה. התוצאה היא מסע רוחני שלוקח אתכם לגבהים ולתהומות, מסעיר עד כדי דמע וצמרמורת. יופי מפואר לצד זעם טהור, זעקות-שבר לצד לחישות קמאיות. גנגסטר נושא את תפילתו האחרונה, בזמן שכדור הארץ שוקע, האנושות כולה שקועה במצב של הכחשה, והכי חשוב - כל מה שידענו ואהבנו מתרסק אל מול עינינו.


איך אפשר להגדיר את המוסיקה של ארת'סייד? רוק סימפוני, קולנועי, גדול מהחיים, סוחף, אפי (מלשון אפוס), נושם עמוק, מטפס גבוה וצונח מגבהים. המוסיקה מתוכננת לפרטי פרטים, מהונדסת כמו בניין בעל עשרות קומות. היצירה תמיד מתקדמת בצורה אורגנית, עולה ויורדת, לוחשת וצורחת, מתפוצצת ומתמוססת, מתפרקת ומרכיבה את עצמה מחדש בצורה מאוזנת ומנומקת. אין כאן פספוסים או חצאי-עבודות.




סולנים שונים ומשונים מכל רחבי העולם מתארחים בפרויקט: קטורה, איי-ג'יי צ'אנר, פריטהאם אדיקארי, לארי בראגס, סם גנדל, דניאל טומפקינס ואחרים. רובם ככולם מביעים את זעקתה הוירטואוזית של אנושות מיוסרת, בזמן שהתזמורת המטאלית יורקת ריפים מדויקים, כלי-מיתר מעופפים ומבחר כלי הקשה מעודנים יותר ופחות. עיבודים מקוריים ומורכבים מערימים גם חצוצרות, טרומבון, סקסופונים, פסנתרים ועוגב כנסייתי על המאזין ההמום. זה לא אלבום לאנשים שאוהבים מוסיקה קטנה וחמודה.

שיאים מוסיקליים באלבום - לפי רצועות

1. תזמון 3:28 עד 3:40 - קליימקס גיטרות מטאלי-סימפוני
2. תזמון 4:42 עד 5:30 - התעופפותה של הזמרת 'קטורה'
3. תזמון 3:46 עד 4:27 - פריטהאם זועק את נשמתו (מהי רודנות?)
4. תזמון 1:03 עד 1:33 - אייג'י צ'אנר קורא לאלוקיו
5. תזמון 5:29 עד 6:56 - סולו גיטרה אורגזמטי של ואן דייק
6. תזמון 8:10 עד 9:19 - לארי בראגס וסם גנדל מבשלים פ'אנק-מטאל
7. תזמון 1:00 עד 1:32 - ארייה של הכחשה
8. ללא שיא כלשהו
9. תזמון 6:42 עד 7:18 - שיא אחד מבין רבים של דניאל טומפקינס והאורקסטרה
10. תזמון 8:10 עד 9:13 - גראנד פינאלה + עוגב כנסייה אמיתי

אם אפשר לדבר על מוטיב אחד ויחיד שמתפרש על פני כל LTTS, הרי שזו אמירת אמת: בכל שיר אנחנו עומדים מול כאב עירום ומזוקק, זועקים כביום היוולדנו, מסרבים להתכחש ולהכחיש עוד, מתמודדים באומץ עם המצב האנושי והאקלימי העגום כפי שהוא. האלבום מוקלט, מעובד, ערוך ומעורבל בצורה מופתית. "לט ד'ה טרות' ספיק" מאזן היטב בין יצירות אינסטרומנטליות ליצירות מושרות (ווקאליות), כשהוא משכיל לתת בדיוק את מרחב הנשימה הנכון בין ליריקה לבין צלילים, דממה ורעש, בניית מתח לפירוקו, הרגעה והתקפה.

לסיכום, אלבומה השני של ארת'סייד נוגע בפסגות המושלגות של הז'אנר הפרוגרסיבי, מציג הפקה ברמה שכמותה עוד לא שמעתם בימי חייכם, מצדיק שמונה שנות המתנה ודורש את כל תשומת לבכם. זהו פרויקט קולנועי ללא תמונות, סימפוניית-רוק עצומה המעלה את הרף לאלו שיבואו אחריה, ובעיקר מסע רוחני שאי אפשר שלא להישאב לתוכו. התלונה היחידה היא על חלק מן הטקסטים, שלעיתים נותרים מעורפלים ומופשטים מדי, וכן כמה רגעים שהיו יכולים להרוויח מנגינה מעט וירטואוזית יותר בזירת הקלידים והגיטרות.

הציון: 9/10

 האלבום הקודם של ארת'סייד