 |
המדריך העברי לרוק מתקדם - חדשות, ביקורות, להקות, מאמרים,
ראיונות, ביוגרפיות - כל מה ש'פרוגרסיב'
|
כאשר שלישיית אמרסון לייק ופאלמר נאלצה להחליף את המתופף העסוק שלה, קרל פאלמר, במתופף אחר שגם לו יש פי (P) בשם המשפחה - תעשיית המוסיקה התפקעה מצחוק. מה לא עושים בשביל לשמור על המותג ELP? מגייסים את המתופף האנגלי קוזי פאואל (מהלהקות 'ריינבואו' ו'ווייטסנייק'), שאינו מזוהה עם פרוג, לאלבום אחד ויחיד שזכה לביקורות מעליבות מדי. כבר על עטיפת האלבום אפשר להבחין בבעיה: במקום תמונה של שלושה אנשים ידועים, מקבלים גרפיקה ממוחשבת של של שלוש דמויות מלבניות, חסרות-זהות, בצבעים אדום, חום ושחור. אבל במבט לאחור, האלבום הזה לא היה אסון מוחלט, ויש מה להאזין לו כאן.
ראשית, הבהרה: זהו אלבום אייטיז, לטוב לרע (בעיקר לרע). ההפקה שלו אייטיזית, הסינתים שלו אייטיזים, ואפילו התיפוף המדהד מזוהה עם העולם האלקטרוני והדיגיטלי של שנות ה-80 האבודות. אבל, אחרי הכל, עדיין יש לנו כאן את אשף הקלידים קית' אמרסון - והוא בא לתת עבודה.
האלבום נפתח ב"דה סקור" (The Score), קטע כמעט-מוצלח. מרגישים היטב את הצעצוע החדש של אמרסון - סינתיסייזר ימאהה דגם GX-1, שהיה אז "המילה האחרונה", במחיר לצרכן של 60 אלף דולר בלבד. איפה אורגן ההאמונד? הוא דווקא מופיע פה וברצועות נוספות, אבל לא מספיק. איפה ה'מוג'? איפה הפסנתר האקוסטי? חבל על זניחת כלי העבר. עם זאת, אפשר להאזין לרצועה הראשונה בלי להתעצבן - במיוחד אם השגתם את הרימסטר המוצלח מ-2024 של חברת "ספיריט אוף יוניקורן", ששיפרה את הסאונד והוציאה מארז משולש עם כמה בונוסים חמודים.
העניינים מתחילים להתדרדר קצת ברצועה השנייה, "לרנינג טו פליי" (Learning to Fly), שנשמע כמו נסיון לשווק סינגל לתחנות הרדיו. כמעט מיותר לציין שהן שסירבו לשתף פעולה עם התרגיל. אמרסון לייק ופאואל אולי למדו לעוף, אבל הרצועה השנייה כמעט מתרסקת בשלב ההמראה. הלאה ל"דה מירקל", הרצועה השלישית: אווירה בומבסטית, תיפוף חסר-דמיון, מילים מעורפלות (משהו על הצלת אמא אדמה), בלי חוש הומור - שבע דקות שהולכות לאיבוד בערפל.
"טאץ' אנד גו", רצועה #4, נשמע קצת כמו מוסיקת-פתיחה לסדרת טלוויזיה אמריקאית, וזאת למרות שהוא מבוסס במקור על שיר-עם שמצא המלחין רלף וון-ויליאמס. ההתמכרות של אמרסון לאפקט החצוצרות בסינתי של ימאהה עולה לו ביוקר, כי בשלב הזה שום דבר לא נשמע אמיתי מלבד הקול של גרג לייק. לפתע מתעוררים געגועים קשים לגיטרה הקלאסית של לייק, משנות ה-70 היפות. "לאב בליינד" (רצועה #5) הן נסיון כושל להפיק משהו רומנטי, אבל מה שנוצר באמת זה מוצר פופ שנקבר בבית העלמין של שנות השמונים במאה ה-20.
אמרסון לייק ופאואל - ההרכב החדש בשנות השמונים
"סטפ אסייד" (רצועה #6) משליכה הצידה את ההפקה המוסיקלית הסינתטית לטובת סאונד קצת יותר אולד-סקול. אמרסון מנגן כאן קצת על פסנתר אמיתי (!), אבל נוטש אותו פתאום לטובת סינתים מאוסים. לייק עשה טעות בהפקה, כאשר התעקש להישאר על "ריברב" (Reverb) חזק, שלא מתאים לבלדות אינטימיות. סולו הפסנתר הקצר של אמרסון כאן הוא כמו ג'אז בלובי של בית מלון חצי-ריק. גם ברצועה השביעית, "ליי דאון יור גאנס", גרג מתעקש שיש ביכולתו להפיק בלאדה רומנטית שתהפוך ללהיט נצחי (זה לא קרה). בבקשה לא לאבד תקווה, כי זה עוד לא נגמר.
עצרו הכל: הגענו לרצועה הטובה ביותר באלבום. קטע מספר שמונה הוא "מארס, דה ברינגר אוף וור". לשם שינוי, כתב אותו מלחין רציני בשם גוסטב הולסט. זהו עיבוד פרוגרסיבי סביר ליצירה קלאסית מפורסמת ומכובדת בשם "דה פלאנטס" (כוכבי הלכת) משנת 1917, שהשפיעה מאוד על יצירת המוסיקה של סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" ועל סרטי חלל רבים נוספים. זה נכון ש"מארס" נשמע קצת כמו פסקול של סרט, ועדיין -- רק בשביל הקטע העל-זמני הזה, וההיכרות הנרחבת עם היצירה המקורית והמלאה של הולסט (כן, מוזיקה קלאסית במיטבה), שווה היה להשיג את הדיסק הזה. "מארס" גם הצליח ל-ELP בהופעות חיות, כפי שהוא הצליח להרכבי רוק, פרוג ומטאל רבים שכתבו עיבודים משלהם. וזו הסיבה ש"אמרסון לייק ופאואל" איננו ראוי להתעלמות גמורה ומוחלטת.
חלק מגרסאות הדיסק של האלבום כללה גם שני בונוסים: הראשון שבהם הוא "דה לוקו-מושן" (רצועה #9), עיבוד מרושל ללהיט מ-1962 שהפך ענק ב-1988 בזכות הזמרת קיילי מינוג. הבונוס השני הוא "וייקנט פוזשן" (Vacant Possession), מונח משפטי שמשמעותו היא נכס נדל"ן ריק -- שיר רומנטי לכאורה, בעיבוד כבד ומסורבל מדי, עם סולו עליז-מדי של אמרסון, שאינו מתואם עם הטקסט כלל וכלל.
סופה של "אמרסון לייק אנד פאואל" היה מהיר ואכזרי. המעריצים ביקשו את פאלמר בחזרה, ומיד. כבר בסיבוב ההופעות עם פאואל, התגלו בעיות חמורות עם ההנהלה - והיא פוטרה. ההרכב התפרק בלי להקליט אלבום שני. ברגע שקרל התפנה מעיסוקיו הרווחיים עם להקת "אסיה" (Asia), הוא חזר. שלישיית ELP הקלאסית התאחדה ב-1992 כדי להקליט את "בלאק מון", סיפור מביך בפני עצמו. פאואל, אגב, נפטר ב-1998 בתאונת דרכים.
ראשית, הבהרה: זהו אלבום אייטיז, לטוב לרע (בעיקר לרע). ההפקה שלו אייטיזית, הסינתים שלו אייטיזים, ואפילו התיפוף המדהד מזוהה עם העולם האלקטרוני והדיגיטלי של שנות ה-80 האבודות. אבל, אחרי הכל, עדיין יש לנו כאן את אשף הקלידים קית' אמרסון - והוא בא לתת עבודה.
האלבום נפתח ב"דה סקור" (The Score), קטע כמעט-מוצלח. מרגישים היטב את הצעצוע החדש של אמרסון - סינתיסייזר ימאהה דגם GX-1, שהיה אז "המילה האחרונה", במחיר לצרכן של 60 אלף דולר בלבד. איפה אורגן ההאמונד? הוא דווקא מופיע פה וברצועות נוספות, אבל לא מספיק. איפה ה'מוג'? איפה הפסנתר האקוסטי? חבל על זניחת כלי העבר. עם זאת, אפשר להאזין לרצועה הראשונה בלי להתעצבן - במיוחד אם השגתם את הרימסטר המוצלח מ-2024 של חברת "ספיריט אוף יוניקורן", ששיפרה את הסאונד והוציאה מארז משולש עם כמה בונוסים חמודים.
העניינים מתחילים להתדרדר קצת ברצועה השנייה, "לרנינג טו פליי" (Learning to Fly), שנשמע כמו נסיון לשווק סינגל לתחנות הרדיו. כמעט מיותר לציין שהן שסירבו לשתף פעולה עם התרגיל. אמרסון לייק ופאואל אולי למדו לעוף, אבל הרצועה השנייה כמעט מתרסקת בשלב ההמראה. הלאה ל"דה מירקל", הרצועה השלישית: אווירה בומבסטית, תיפוף חסר-דמיון, מילים מעורפלות (משהו על הצלת אמא אדמה), בלי חוש הומור - שבע דקות שהולכות לאיבוד בערפל.
"טאץ' אנד גו", רצועה #4, נשמע קצת כמו מוסיקת-פתיחה לסדרת טלוויזיה אמריקאית, וזאת למרות שהוא מבוסס במקור על שיר-עם שמצא המלחין רלף וון-ויליאמס. ההתמכרות של אמרסון לאפקט החצוצרות בסינתי של ימאהה עולה לו ביוקר, כי בשלב הזה שום דבר לא נשמע אמיתי מלבד הקול של גרג לייק. לפתע מתעוררים געגועים קשים לגיטרה הקלאסית של לייק, משנות ה-70 היפות. "לאב בליינד" (רצועה #5) הן נסיון כושל להפיק משהו רומנטי, אבל מה שנוצר באמת זה מוצר פופ שנקבר בבית העלמין של שנות השמונים במאה ה-20.
אמרסון לייק ופאואל - ההרכב החדש בשנות השמונים
"סטפ אסייד" (רצועה #6) משליכה הצידה את ההפקה המוסיקלית הסינתטית לטובת סאונד קצת יותר אולד-סקול. אמרסון מנגן כאן קצת על פסנתר אמיתי (!), אבל נוטש אותו פתאום לטובת סינתים מאוסים. לייק עשה טעות בהפקה, כאשר התעקש להישאר על "ריברב" (Reverb) חזק, שלא מתאים לבלדות אינטימיות. סולו הפסנתר הקצר של אמרסון כאן הוא כמו ג'אז בלובי של בית מלון חצי-ריק. גם ברצועה השביעית, "ליי דאון יור גאנס", גרג מתעקש שיש ביכולתו להפיק בלאדה רומנטית שתהפוך ללהיט נצחי (זה לא קרה). בבקשה לא לאבד תקווה, כי זה עוד לא נגמר.
עצרו הכל: הגענו לרצועה הטובה ביותר באלבום. קטע מספר שמונה הוא "מארס, דה ברינגר אוף וור". לשם שינוי, כתב אותו מלחין רציני בשם גוסטב הולסט. זהו עיבוד פרוגרסיבי סביר ליצירה קלאסית מפורסמת ומכובדת בשם "דה פלאנטס" (כוכבי הלכת) משנת 1917, שהשפיעה מאוד על יצירת המוסיקה של סדרת סרטי "מלחמת הכוכבים" ועל סרטי חלל רבים נוספים. זה נכון ש"מארס" נשמע קצת כמו פסקול של סרט, ועדיין -- רק בשביל הקטע העל-זמני הזה, וההיכרות הנרחבת עם היצירה המקורית והמלאה של הולסט (כן, מוזיקה קלאסית במיטבה), שווה היה להשיג את הדיסק הזה. "מארס" גם הצליח ל-ELP בהופעות חיות, כפי שהוא הצליח להרכבי רוק, פרוג ומטאל רבים שכתבו עיבודים משלהם. וזו הסיבה ש"אמרסון לייק ופאואל" איננו ראוי להתעלמות גמורה ומוחלטת.
חלק מגרסאות הדיסק של האלבום כללה גם שני בונוסים: הראשון שבהם הוא "דה לוקו-מושן" (רצועה #9), עיבוד מרושל ללהיט מ-1962 שהפך ענק ב-1988 בזכות הזמרת קיילי מינוג. הבונוס השני הוא "וייקנט פוזשן" (Vacant Possession), מונח משפטי שמשמעותו היא נכס נדל"ן ריק -- שיר רומנטי לכאורה, בעיבוד כבד ומסורבל מדי, עם סולו עליז-מדי של אמרסון, שאינו מתואם עם הטקסט כלל וכלל.
סופה של "אמרסון לייק אנד פאואל" היה מהיר ואכזרי. המעריצים ביקשו את פאלמר בחזרה, ומיד. כבר בסיבוב ההופעות עם פאואל, התגלו בעיות חמורות עם ההנהלה - והיא פוטרה. ההרכב התפרק בלי להקליט אלבום שני. ברגע שקרל התפנה מעיסוקיו הרווחיים עם להקת "אסיה" (Asia), הוא חזר. שלישיית ELP הקלאסית התאחדה ב-1992 כדי להקליט את "בלאק מון", סיפור מביך בפני עצמו. פאואל, אגב, נפטר ב-1998 בתאונת דרכים.
לסיכום, "אמרסון לייק ופאואל" נקטל מכל הכיוונים כשיצא לאור, ולא לגמרי בצדק. זה נכון שמר קוזי פאואל לא התאים להרכב, והביצועים המוקלטים שלו כאן על התופים הם כמעט חסרי-נוכחות. מצד שני, קית' אמרסון עדיין היה בכושר קרבי על הקלידים כאן בפרט ובמהלך רוב שנות השמונים בכלל (הבעיות הרפואיות ביד ימין החלו רק ב-1993), ולא פחות חשוב: גרסת הרימסטר מ-2024 של האלבום מקלה על עיכול ההפקה המוסיקלית האייטיזית. מי שלא התייאש באמצע הדיסק, זכה להנות מ"מארס" -- עיבוד פרוגי למהדרין שלא כדאי להחמיץ.
הציון: 7/10
עוד אלבומים של שלישיית אמרסון, לייק ופאלמר
|
קריטריונים רלוונטיים: חדשנות ("אף פעם לא שמעתי משהו כזה") מורכבות ("אני בחיים לא הייתי חושב על דבר כל כך מתוחכם") לחנים ("הם ממש יודעים לכתוב מנגינות") עיבודים ("כל הכלים משתלבים נהדר") הפקה ("איזה סאונד צלול יש לאלבום הזה") טקסטים ("ממש משורר, הבחור") ביצוע ("איך הם מנגנים, קשה להאמין")
| ||
