בשנת 1974, אמרסון, לייק ופאלמר (ELP בקיצור) לא היו סתם שלושה מוסיקאים בריטיים; הם היו קרקס נודד של סינתסייזרים אנלוגיים ואורגנים מסורבלים, מערכות תופים מפלצתיות, מגלומניה של צעירים חסרי-מנוח ותאטרליות פורצת גבולות. הם סחבו איתם 40 טון של ציוד, אותו שינעו והרכיבו 140 אנשי צוות (!). סיבוב ההופעות של אלבומם הרביעי והמצליח "בריין סאלאד סרג'רי" (1973) פתח אותם בפני קהלים רחבים עוד יותר, והאלבום החי המשולש (במקור), שזכה לשם הארוך והחביב "וולקאם באק מיי פרנדז טו דה שואו דאט נוור אנדס" (ברוכים הבאים, חברים, למופע שלעולם לא נגמר), תיעד אותם בעיר האמריקנית אנהיים, קליפורניה, בפברואר 1974.


בקרב מעריצי אי-אל-פי, קיימת הסכמה ברורה שמדובר בתיעוד החי הטוב ביותר בקריירה של הלהקה. עם זאת, התקליט סבל מסאונד "בוצי", מהדהד ולא-נעים שפגם בחוויית ההאזנה, במיוחד בעידן הדיסק הדיגיטלי, בו היו הציפיות גבוהות בהרבה. וכאן יש לנו בשורה בשבילכם: בספטמבר 2016 יצא הרימסטר המשובח של טכנאי האולפן אנדי פירס (מחברת "לידקלאס") עבור חברת בי-אם-ג'י (BMG), שפתר את מרבית הטכניות של ההקלטה המקורית, בהיעדר יכולת לבצע רימיקס יסודי. כל מי שקנה את תקליט הויניל המקורי, או חשב שקיבל עסקה משתלמת כאשר רכש דיסק כפול בשנות התשעים או תחילת האלפיים -- זו המהדורה היחידה שבאמת מאפשרת להנות מ-109 דקות של פרוג וירטואוזי, בומבסטי וחסר-גבולות.


רשימת הקטעים מפתה ביותר, לפחות על הנייר: הואודאון, ג'רוזלם, טוקטה, טארקוס (במלואו), טייק איי פבל, אילתורי פסנתר, ג'רמי בנדר, דה שריף - והדובדבן שבקצפת: קארן איוול ניין (שלושת החלקים). ולמי ששואל את עצמו "בשביל מה אני צריך את זה?", אחרי שכבר חרש את הגרסאות האולפניות של החומרים, גם כאן יש תשובה: הביצועים ב"וולקאם באק מיי פרנדז" לרוב מהירים יותר, פראיים יותר, וירטואוזיים יותר ובמידה רבה גם רדיקליים יותר. קית' אמרסון הוא ללא ספק הכוכב כאן: יכולות הנגינה שלו על הבמה מציגים קלידן שנמצא בפסגת מיומנותו, תוך שהוא מנצל את ה-'מוג' (Moog) שלו בצורה טובה יותר מבאולפנים.




דוגמה טובה לעליונות האינסטרומנטלית של "וולקאם באק" על המקבילות האולפניות היא היצירה "טארקוס": היא אמנם נשמעת נהדר באלבום המקורי, אבל על הבמה של אנהיים היא זכתה לקטעי סולו ארוכיים, חופשיים וג'אזיים יותר. אפילו בהשוואה לאלבום ההופעה הראשון, "תמונות בתערוכה", הלהקה נשמעת הרבה יותר בטוחה, בוגרת ומשוכללת מבחינה טכנית. יש קטעים במהלך ההופעה שבהם נשמע כאילו קית' אמרסון הוא שני קלידנים נפרדים, עד כדי כך הוא היה מרוכז, אנרגטי ויעיל.


בין ההפתעות באלבום אפשר למצוא את סולו התופים הארוך (5 דקות) של קרל פאלמר במהלך הפרק הראשון של "קארן איוול ניין" (כולל גונג, כמובן), תקציר הבלדות "סטיל...יו טרן מי און" ו-"לאקי מאן" של הסולן והגיטריסט גרג לייק, ואיזכור מעניין של לייק ליצירה 'אפיטף' (Epitaph) של קינג קרימזון (אותה שר במקור), דווקא באמצע של טארקוס ("בטלפילד"). כמו כן, הקטעים הנפרדים "ג'רמי בנדר" ו"דה שריף" אוחדו לכדי מחרוזת אחת. האזנה מרוכזת לאילתורי הקלידים של אמרסון מוכיחים כי הוא היה אגדה חיה באותם ימים, ולא פלא שחלה התדרדרות עצבית באצבעות ידו הימנית -- הוא "התעלל" בהן קשות במשך שנים רבות.





מבט השוואתי על ציר הזמן מגלה כי "וולקאם באק מיי פרנדז" הוא תיעוד נדיר, שלידו אלבומים אחרים כמו "אין קונסרט" (1979), "לייב אט דה רויאל אלברט הול" (1993) או "וורקס לייב" (גם 1993) -- פשוט מחווירים. היחיד שנותן לו תחרות אמיתית הוא "תמונות בתערוכה" (1971), אבל "וולקאם באק" ארוך יותר, עשיר יותר, מקיף יותר וראוי יותר לייצג את הקריירה המוסיקלית של השלושה. במרץ 2016 קית' אמרסון שם קץ לחייו בגיל 71, לאחר שסבל מדיכאון ובעיות רפואיות בידו; גרג לייק נפטר בדצמבר אותה שנה, מסרטן הלבלב. בצירוף מקרים עצוב, שנת 2016 היתה גם השנה שבה יצאו מיטב הרימסטרים של הלהקה, ביניהם גם מסמך מרתק זה.

לסיכום, "וולקאם באק מיי פרנדז" בגרסת הרימסטר מ-2016 הוא אחד מאלבומי ההופעה החשובים והמייצגים ביותר של הרוק המתקדם הבריטי בשנות השבעים. לא רק שיש לו חשיבות היסטורית, אלא שהוא ממשיך להרשים גם למעלה מ-50 שנה אחרי האירוע. הדיסק הכפול הזה מוכיח עד כמה כשרוניים, שאפתניים וייחודיים היו אמרסון לייק ופאלמר במחצית הראשונה של העשור. ההופעה ההיא באנהיים זכתה כאן לניקוי יסודי והשבחה כללית (אמנם באיחור רב), שכתוצאה מכך שידרגה את רמות ההנאה של המאזינים, בין אם טרם שמעו על אי-אל-פי או שכבר מכירים כל תו בדיסקוגרפיה האולפנית שלהם.

הציון: 9/10

---