להקת Yes של שנות התשעים היא הרכב שעבר אמריקניזציה מואצת. סגנון החיים, המנטליות והכלכלה האמריקנית הכניעו את החבורה שהופיעה במועדון "האוס אוף בלוז" בעיר ההימורים לאס וגאס, בסוף המילניום. חברי יס ניסו לקדם במקביל את אלבומם "דה לאדר" (The Ladder). ואכן, אחד מן השירים באלבום הוא למעשה קידום מכירות בוטה למשחק המחשב "Homeworld". לא כבוד גדול עבור מי שנחשב לאייקון של הרוק המתקדם הבריטי.
ואכן, הדי-וי-די הזה הוא פשרה אחת גדולה: פשרה עם הדרישות הטבעיות של מועדון המכנה את עצמו "בית הבלוז", עם דרישות החברה שתכננה את משחק המחשב, עם דרישות הקהל האמריקני, עם המנטליות ההיפר-ממוסחרת של לאס וגאס, ועם הטעם של הקהל האמריקני באופן כללי. אך הגרסה הישראלית של המוצר מעמיסה עליו פשרה כואבת נוספת, והפעם בתחום הכיס של הצרכן הישראלי הממוצע: כדי להוריד את מחיר הדי-וי-די לתחום הסביר (50 שקלים, ואפילו פחות במקומות מסוימים) ירדו כל הבונוסים מן הדיסק (תגידו תודה לחברת 'מיוזיק-מניה' (MusicMania) בטל' 03-6045253).
רשימת השירים משקפת היטב את הפשרה בין העבר המוזהב להווה האפור: חומרים מוצדקים וצפויים-מראש מן האלבומים הקלאסיים דה יס אלבום (The Yes Album), קלוס טו דה אדג' (Close to the Edge), פרג'ייל (Fragile) וגם גואינג פור דה וואן (Going for the One) לצד שירי-פופ שדופים מן האלבום האחרון, דה לאדר (The Ladder) ועוד שניים מאלבום הלהיט 90125. לכן מרגיז מאוד לגלות, עם זאת, ששניים מן השירים המופיעים ברשימה המופיעה על הדי-וי-די הם "כאילו-ביצועים", דהיינו איזכור מגוחך של פחות מדקה, מעין קטע-מעבר שאולי נועד להקל על החלפת הכלים.
הקורבן הראשון מבין השניים הוא 'טיים אנד אה וורד' (Time and a Word) שזוכה ל"הבזק" קל, והשני הוא ריצ'ואל (Ritual) מתוך Topographic Oceans, שהפך לחצי-דקה של קיטש (במקום עשרים דקות של אתגר מוסיקלי רציני). זה לא רק מביך ומכעיס: זו פשוט רמאות לשמה, לפחות עבור מי שהחליט, בתמימותו הרבה, לקנות את הדי-וי-די על סמך רשימת השירים המופיעה על גב העטיפה. מילא אנחנו הישראלים שמצאנו את זה במחיר 15 ש"ח במחלקת המציאות, אבל יש כאלו ששילמו מחיר מלא.
ג'ון אנדרסון, בחור משפחתי למדי, הקדיש שניים מן השירים לאשתו (ג'יין) ולבנו (דמיאן). כריס סקווייר לבוש כמו הכלאה בין רופא-מנתח ונער-סקייטבורד. סטיב האו, המוסיקאי המעניין ביותר בהרכב הנוכחי, נמצא כאן בעיצומו של תהליך התקרחות מכאיב, מחליף גיטרות כמו גרביים (בשלב מסוים מפסיקים לספור) וכמעט ולא מחייך לאורך כל הדרך (אולי הוא לא נהנה לבצע את אותם שירים כבר שלושים שנה? אין לדעת). המתופף הותיק אלן ווייט נראה כמו ערס אוהד-מנצ'סטר, ולא מפגין ביצועים יוצאי-דופן (אוי, הגעגועים לברופורד הקליל...). איגור קורוצ'ב הבלונדיני על הקלידים (במקום ריק ווייקמן) נותן עוד יום עבודה בלי התלהבות יתרה, ובילי שרווד (גיטרה שנייה, נראה כמו סגן בתותחנים) עוזר להאו להתרכז בעבודת-סולו. כולם מוסיקאים מצויינים ברמה הטכנית, אבל למעט האו, אין לאף אחד מהם אפשרות להתבלט או להבריק.
מכיוון שהרפרטואר הבימתי של להקת Yes לא השתנה הרבה בשנים האחרונות, נראה שהשיא של המופע הוא הביצוע המעולה ליצירה הנהדרת 'אווייקן' (Awaken) מתוך האלבום 'גואינג פור דה וואן'. אנדרסון שולף מיני-נבל (Mini Harp) ופורט עליו בעיניים עצומות, קורוצ'ב מפגיז עם עוגב כנסייתי מהדהד, הקהל מתנועע במרץ כמו באמצע תפילה, וברגע-השיא יורד מן השמיים מבול של קישוטי-נייר - אולי שיא המופע, שיא הדיוידי ואחד השיאים המתועדים של יס בשנת אלפיים. משעשע לראות את הקהל נכנס לאקסטזה כמעט-דתית באמצע עיר של פשע מאורגן, הימורים ושחיתות. זה, ככל הנראה, רק חלק קטן מן האבסורד של הקיום האמריקני.
עצוב שהלהקה מחוייבת לקדם את החומר הבינוני מתוך 'דה לאדר' (The Ladder) בכל מחיר, ולוותר על פנינים מן הרפרטואר הקלאסי שלה מן הימים הטובים. גם עצוב להבחין בחסרונו של קלידן בעל שיעור קומה, שכן התחליף הזול (קורוצ'ב) רק חיקה את קודמיו (ולבסוף פוטר, בין השאר בגלל שתקף מינית שתי שומרות-ראש). עצוב לראות את סטיב האו, שימיו הגדולים מאחוריו, מגיע לעבודה רק בשביל הצ'ק בסוף.
לסיכום, לפניכם מופע-פשרה לקהל עממי, בעיר של בדרנים, שבה כנראה אסור לקפוץ מעל הפופיק. המחיר של המהדורה הישראלית המוזלת סביר בהחלט, אבל המהדורה המקורית מתומחרת במחיר מלא. ביום נורמלי הייתי נותן לו ציון שמונה, אבל בגלל הזעם על רשימת השירים הכוזבת-בחלקה, הציון יורד ומתייצב על 7.5/10
|